אריה דבי עילאי (ש"ס) קמג

היתר ולא זולת והא דכ' הרמב"ן אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עלי' דר"ש כו' היינו דעפ"י פלוגתא שלהם תלוי בפלוגתתם גם הא אי חמץ שנתערב דאין היתר לגוף האיסור הוי דינו כדשיל"מ או לא וביאור דברים ההם הוא דהנה הר"ן כ' במס' נדרים דף כ"ח דטעמי' דר"ש דאמר אף הם לא אמרו אלא לביעור משום דהא ששביעית אוסרות בכ"ש במינה הוא לענין שצריך לאכול התערובות קודם הביעור כיון דאפשר לאכלו הו"ל כדבר שיש לו מתירין אבל לאכילה בנ"ט כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אוסרין תערובתן לא שרי באכילה בין במינם בין שלא במינם בנ"ט כו' עכ"ל הר"ן מבואר מזה דרבנן דפליגי אר"ש בזה אין מחלקין כלל בין ביעור לאכילה ולכך אמרו בסתם והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור כו' דמשמע דס"ל דשביעית אינו בכלל דשיל"מ אף לביעור וע"כ הוא מטעם כיון דאין לאיסור זה דשביעית היתר כלל רק דאפשר לאכלו קודם הביעור לא נקרא זה בכלל דשיל"מ עכ"פ נמשך מפלוגתת רבנן ור"ש גם פלוגתא זו אי דבר שאין לגוף האיסור היתר רק ע"י התערובות הוי בכלל דשיל"מ ואף דלענין גוף פסק ההלכה לגבי שביעית דאוסרת בכ"ש במינה יש בזה ענין דצריך לעיונא רבה בדברי הראב"ד פי' מהל' שמיטה ויובל הל' ג' ובדברי הרמב"ם שם הל' ק"א ובפט"ו מהל' מ"א הל' מ' ובלח"מ שם בהל' י' וגם לעיין בתוי"ט ממס' שביעית פרק ז' בסוף הפרק מ"מ נראה בפשיטות דפלוגת' דרבנן ור"ש הוא אם יש לחלק בין ביעור לאכילה או לא ומצאתי ראי' לזה בדברי הירושלמי דשביעית והובא בס' שנות אליהו שחיבר הגאון מווילנא בפ' ז' דבשיעית משנה ג' ובפ"ז דשביעית משנה ז' דכ' בם בס' שנות אליהו דהא דשונה שביעית בפ"ע בא לאפוקי מר"ש דאמר דלא אמרו דשביעית אוסר בכ"ש רק לענין ביעור אבל לאכילה בנ"ט קמ"ל דלא דאף באכילה הוא במינה בכ"ש יעו"ש אח"ז ראיתי שהמרכבת המשנה פט"ו מהל' מ"א הל' ד' וגם בהשער המלך מפלפלין באריכות בדין שביעית שאוסרת במינה בכ"ש אי איירי קודם הביעור או לאחר הביעור יעו"ש לאחר שכתבתי כל זה ראיתי בצריך לעיין בזה בתשובות נ"ב מה"ת סי' נ"ג בחלק יו"ד ואשר נראה מדבריו של בער המלך דאין פלוגתא בין ר"ש לרבנן כלל בענין שביעית אי הוי דשיל"מ הנה בירושלמי הנ"ל שהובא בשנות אליהו מבואר דלא בדבריו עכ"פ לפי הנראה דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא אם יש לחלק לגבי שביעית בין ביעור לאכילה ממילא נמשך מזה אם דין שביעית קודם הביעור יש לו דין דשיל"מ או לא א"ב נכונים דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל דאמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עלי' דר"ש ואנא דאמרי כרבנן דהיינו דלשיטות רבנן גבי שביעית קודם הביעור דאין לו דין דשיל"מ ממילא גם חמץ שנתערב אינו בדין דשיל"מ וא"ל דא"כ הדרה קושי' לדוכתי' מה שהקשיתי בתחלת הדיבור ואדרבא עכשיו עפ"י הדברים ההם שהמצאתי פלוגתא בין ר"ש לדרבנן בזה א"כ תיקשי עוד ביותר על הרמב"ם דפסק דחמץ הוי דשיל"מ דאיך לא פסק כשיטות ר' יוחנן כיון דר' יוחנן ס"ל כרבנן דפליגי על ר"ש בזה ומסתמא הלכתא כרבנן נגד ר"ש י"ל דהאי כללא דהלכה כרבי' נגד יחיד הוא רק בדבר המפורש בהפלוגתא אבל לא בזה דרק דדייקינן לה מדיוקנא בעלמא מדלא ס"ל לרבנן לחלק גבי שביעית בין ביעור לאכילה. ומה גם די"ל דאין זה דיוק גדול דאפשר לומר דטעמייהו דרבנן הוא כפשוטו דשביעית אוסרת במינה בכ"ש אינו כלל מטעם דשיל"מ ואף דלהרמב"ן במלחמות ס"ל לר' יוחנן לדייק כן אין מזה קושי' על הרמב"ם דלא ס"ל לדייק כן וגם אם ס"ל הדיוק הזה אפשר דלא ס"ל לפסוק כרבנן בזה ודמסתבר אצלו טעמו דר"ש דגם זה בכלל דשיל"מ ואין ראי' מסתם מבנה דפ' ז' דשביעית הנ"ל דמבואר בשנות אלי' דהא דקתני דשביעי' אוסרת והלא ניכלל בזה הכלל דבא לאפוקי מדר"ש וכנ"ל דהא גם מה דקתני במשנה זה הכלל בל שהוא בנו"ט כו' דמיירי בכל איסורים שבתורה הוא ג"כ דלא כהלכתא וכדפ' הרע"ב שם וגם דאפי' אם נימא דטעמייהו דרבנן דלא ס"ל דשביעית אף לענין ביעור הוי בכלל דשיל"מ הוא משום האי טעמא דיכול לאוכלו קודם הביעור וכמ"ש ע"מ יש לחלק ולומר דהתם גבי שביעית הרי לא נאסר מעולם כמו חתיכה בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערב המבואר בס' ס"ט סעיף י"ד ובסי' ק"ב בהגהות רמ"א ואפשר דיש לחלק בין זה לחמץ שנתערב דנאסר ויש לו היתר רק דאין היתר לגוף האיסור ורק להתערובות שנתערב והגם דלפמ"ש בביאור דברי הר"ן בנדרים דף נ"ב בטעם שהוסיף על רש"י בדשיל"מ א"כ אדרבא נראה עפ"ז מסברא להיפוך דדבר שלא נאסר מעולם אעפ"כ לא יצא מכלל היתר בהיתר דאינו בטיל במינו משא"כ בדבר שאין לגוף האיסור שום היתר ורק לתערובות דאינו בכלל היתר בהיתר ושאינו דומה לדם הפר ודם השעיר מ"מ כיון דמצינו לענין חתיכה ששהה ג' ימים בלא מליחה שנתערב דמבואר בשו"ת תה"ד סי' ק"ע דאף דהי' מקום לחלק בין זה להא דמבואר ביבמות דף פ"ב דהא דר' אשי בדותא דאי לכהן מישרי שרי כו' מ"מ כיון דטעמא דדשיל"מ אינו רק מדרבנן לא דייקינן כולי האי להחמיר יוע"ש והנראה בכוונת התה"ד לכאורה הוא עפ"י מ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב לתרץ קושי' זו שהקשו על הרי"ף דפוסק דפת שאפאה עם הצלי דהוי דשיל"מ שהקשו עליו מהא דיבמות דף פ"ב דהא דר' אשי בדותא היא דכ' הר"ן שם דהך קושי' ודאי בדותא הוא דהתם היינו טעמא דלמה נחמיר על הישראל מפני היתירו של כהן כו' יעו"ש אך אמנם מדלא הביא התה"ד ענין זה במפורש משמע דכוונתו לחלק רק מסברא והנה נראה דכוונתו דהי' מקום לחלק דדוקא ביבמות קאמרינן דהא דר' אשי בדותא הוא משום דלא ה להחתיכה שם איסור שהותר אח"כ דאי לכהנים. לא הי' בשם איסור ואי לישראל אינו בשם היתר משא"כ לחתיכה שלא נמלחה דתיכף כשעברו ג' ימים בלא מליחה נקרא על החתיכה שם איסור דנאסר לבישול והותר לצלי וכמו כן פת שנאפה עם הצלי די"ל דיש לקרוא על הפת שם איסור דנאסר לאוכלו בכותח וגם יש לו שם היתר דהותר לאוכלו עם בבר ורק דסיים התה"ד דבא סור דרבנן של דשיל"מ אן מהראוי לדקדק כולי האי להחמיר עכ"פ עפ"י סברות כאילו אין מקום להקשות על הרמב"ם במה דפסק דחמץ הוי דשיל"מ ממה דס"ל לרבנן דשביעית אף לביעור אין נקרא בשם דשיל"מ משום דיכול לאוכלם בקדושת שביעית ודיש לחלק ולומר דדוקא שביעית אין בכלל החומרא שהחמירו חז"ל דדשיל"מ לא ליבטיל באלף כיון דשביעית לא נקרא בשם איסור כלל ורק במה דצריך לאכול בקדושת שביעית משא"כ חמץ בפסח דהי' להחמץ שם איסור בפסח ואחר הפסח הותר מדאוריי' לפי מאי וקיי"ל כר"ש ברמץ לאח"ז ולכך הוי חמץ בכלל חומרא שהחמירו חז"ל דדשיל"מ לא ליבטל אף באלף אך עכ"פ נהי דאין להקשות על שיטת הרמב"ם בזה מ"מ נכונים הדברים לתרץ דבר' הרמב"ן במלחמות דס"ל לר' יוחנן לדקדק מפלוגתא דרבנן ור"ש דלגבי שביעית ולדמות לפלוגתתן גם דין החמץ שלא הותר גוף האיסור דחמץ מחמת דקנסו רבנן לאחר הפסח ולעיין בעת העיון שנית בענין הזה בשו"ת נ"ב מה"ת סי' נ"ג בחלק היו"ד. ועכשיו נביא לתרץ קו' הש"ך בסי' ק"ב ושאפשר לומר דאין ראי' לדין שכ' הטור בשם הרשב"א דדבר שאינו בידו דאינו בוודאי שיבוא המתיר אינו בדין דשיל"מ מדלא משני כך בריש מס' יו"ט דהנה יש להקשות על גוף דינו של הרשב"א הנ"ל ומה דכ' הש"ך בסי' נ"ז ס"ק מ"ח בשם מהרש"ל דהא דאין טרפה חי' הוא רק דרוב טריפות אינם חיות אבל מיעוטם חיות יעו"ש וכן הוא דעת השואל שבתשובה הרשב"א א"כ איך יהי' באפשר לומר בדינו של הרשב"א שהי' הה"א לדין בדין דשיל"מ מחמת דאפשר שיביא המתיר ע"י שתחי' י"ב חודש דהא עכ"פ לא שייך בזה עד שתאכלנו באיסור כו' דגם כשתחי' יב"ח ג"כ ההיתר רק עי"ז דאזלינן בתר רובא לומר דרוב טריפות אינן חיין א"כ מה הפרש יש בין ההיתר של עתה דהוא ע"י שנתבטל ברוב דהוי ג"כ ההיתר ע"י דאזלינן בתר רובא וכדכתיב אחרי רבים להטות ובין ההיתר שעתיד לבוא דהוא ג"כ ע"י דאזלינן בתר רובא ואדרבא ההיתר של עתה הוא ע"י רובא דאיתא קמן דהוא עדיף מהא דרוב טרפות אינן חיות דהוא רק רובא דליתא קמן והקשיתי קושי' זאת בימי ילדות ותי' דעתי אז לדחות קו' זו ע"י מה שמבואר בל' השיך בשם מהרש"ל הנ"ל דטעם הוא שאין כמוה חי' רובא דרובא אבל מיעוטא דמיעוטא ח' אע"ג דטריפה היא יוע"ש א"כ י"ל דכשתברר דהחי