אריה דבי עילאי (ש"ס) קמב

שייך הט' למה נחמיר בדבר שיל"מ בדרבנן יעו"ש ולזאת נלפע"ד דאף לטעם הר"ן משום מין במינו מ"מ מודה הר"ן לטעמו של רש"י דעיקר הטעם שאמרו חכמים דדשיל"מ לא יתבטל בתערובות הוא כטעמו של רש"י דעד שתאכלנה ורק דהוסיף הר"ן עוד טעם על טעם הזה בכדי שיהי' מקום סברא לחילוק שבין מב"מ למין בשא"מ לכך חידש הר"ן לומר דטעם רש"י משום עד שתאכלנה באיסור כו' אינו מספיק דאעפ"כ תיקשי מה ראו חכמים לחדש איסור לזה שכבר הותר מן התורה וכדכתיב אחרי רבים להטות וכדפירש"י בחולין דף צ"ח ע"ב ד"ה דמדאורייתא ברובא בטיל והוא דומה קצת למ"ש הט"ז דאין כח לחכמים לאסור דבר שמפורש בתורה להיתר ואין דומה לשאר דברים חשובים שאמרו חכמים שאין מתבטלין משום שיש להם סמך מן התורה מדין קבוע דאמרה תורה כל קבוע כמחצה ואינו בטיל ברוב וכדמשמע קצת מלשון התוס' והרא"ש בחולין דף צ"ה בד"ה ספקו אסור וגם דדברים חשובים מסתבר הטעם דבשביל חשיבותן ראו חכמי' להחמיר שלא יתבטלו מחמת חשיבתן משא"כ דשיל"מ שאין לו שום חשיבות מצד עצמו ורק לומר דראו חכמים להחמיר בשביל שאפשר לאכלו אף בלא ההיתר שהתירתה התורה משום אחר רבים להטות לזה אין טעם וסברא כלל והלא אפי' בברי' דאינה בטילה דהוא מחמת חשיבות הברי' אעפ"כ המציאו הפוסקים טעם לומר והובא בט"ז ס"ק א' דהוא משום דמן התורה יש חשיבות לברי' דלוקין על אכילתה אפי' פחות מכזית יוע"ש א"כ דשיל"מ דהאיסור הוא משום טעמו של רש"י דעד שתאכלנה באיסור כו' אין זה טעם מספיק שיאסרו חכמים בשביל זה אי לא הי' לו שום סמך מדאורייתא ולכך חידש הר"ן דגם לדבר שיל"מ יש סמך מדאורייתא דהוא משום דלטעמי' דרבנן דם הפר ודם השעיר דאינן מתבטלין הוא משום דיש להם דמיון בעצם ובמין דהיינו דהם מין במינו וגם היתר בהיתר וממילא יש לדשיל"מ ג"כ סמך מדאורייתא דהוא ג"כ כהיתר בהיתר והיכי דיש דמיון בעצם ובמין לא נתבטל משא"כ במין בשא"מ אף דיש לו מתירין בטיל וכל זה מוכח ומורה בלשון הר"ן בעצמו דכתב דבשיל"מ נטו רבנן משום חומרא לדר' יהודא כו' והרי דצטו רבנן רק משום חומרא כיון דיש לו סמך בדאורייתא עכ"פ והנה כ"ז לענין תערובות דמדאורייתא ברובא בטיל בזה צריך למצוא סמך מדאורייתא להחמיר בדשיל"מ משא"כ לענין ספק דאין לך סמך מדאורייתא גדול מזה דבכל ספיקא דאוריי' אזלינן לחומרא ורק בספיקא דרבנן אזלינן לקולא בזה אין צריך לטעם הר"ן כלל ואף דלא שייך בספק טעמו של הר"ן מ"מ נכון מה שחידש ר' אשי דבדשיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא ולק"מ קושי הפי' הנ"ל על טעם הר"ן מהא דחידש ר' אשי דבדשיל"מ ספיקא דרבנן ג"כ להחמיר. והנה הגם דע"פ יסוד הנחה זו דגם לטעם הר"ן צריך לטעמו של רש"י דעד שתאכלנה כו' נולד כמה חילוקים לענין דינים שהמציאו גדולי האחרונים ומסתפינא לחלוק עליהם כו' אעפ"כ לענין פלפול הלכה נלענ"ד ברור כמ"ש ועכ"פ יש בזה כדאי לסתור את כל דברי הצל"ח מה שהמציא בדבריו לתרץ קושי' הרמב"ן במלחמות על ר' יוחנן עתה כבוא לומר דהיותר מחיור בשיטות ר' יוחנן במה דס"ל דחמץ לא הוי דשיל"מ הוא לומר כסברת הר"ן בפרק כל שעה ובהרי"ף והר"ן הוא בדף קל"ח דכ' שם הר"ן בד"ה רבא גזר שלא במינו אטו מינו כו' ואני חיכך בטעם זה כו' ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דרשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שהחמץ עצמו אסור אעפ"י שתערובותו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דשיל"מ כו' יעו"ש וסברא זאת נכון לומר דהיא שיטת ר' יוחנן דס"ל דחמץ אינו בכלל דשיל'מ ואחר שנתקבל דבר זה אצלי במאוד מצאתי שכוונתי בזה לדעת בעל לח"מ שכ' בפ"א מהל' חמץ הל' ה' שכבר קדמני בזה שכ' שם בסוף הדיבור ור' יוחנן דלית לי' הך טעמא דדשיל"מ אפשר דס"ל דלא אמרינן אלא כמו ביצה שנולדה בי"ט שנתערב דהאיסור עצמו אילו הי' בעין הי' דשיל"מ אבל הכא דהאיסור עצמו אילו הי' בעין כו' יוע"ש רק שלא מביא הלח"מ שכבר הוזכרה סברא זאת בדברי הר"ן כנ"ל וע"פ מה שכתבתי בדברי הר"ן דנדרים דהטעם שנתן על דשיל"מ משום מין במינו משום דלולי זאת לא הוי חכמים אוסרים דבר שמותר מן התורה אך שמצאו סמך לדבר מן מין במינו דגבי דם הפר ודם השעיר ומש"ה באינו מינו דאין לו סמך מן התורה לא החמירו מחמת טעם זה לבדו דעד שתאכלנה באיסור כו' נמתק סברת הר"ן והלח"מ הנ"ל עוד ביאור ביותר כיון דלדם הפר ודם השעיר א"א להשוות רק איסור שיש היתר לגיף האיסור ולא שיהי' היתר עי' התערובות א"כ דין התערובות של חמץ בפסח יש לו ממש דין של איסור מין בשאינו מינו דלא החמירו חכמים משום טעם זה לבד דעד שתאכלנו באיסור כיון דאין לו סמך מן התורה ועפ"ז ניחא גם דעת הרמב"ם די"ל דגם הוא לא פליג על סברא הנ"ל ואעפ"כ פוסק דחמץ הוי דשיל"מ דאזיל לשיטתו שם בפ' ט' מהל' מ"א הל' י"ב דמשום חומרא דחמץ שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו החמירו אף במין בשאינו מינו יוע"ש א"כ ניחא מה דמשוה חמץ לדשיל"מ דא"ל כנ"ל דגוף האיסור אין לו מתירין ואינו דומה לדם הפר ודם השעיר דהרי גם באינו מינו דג"כ אין לו סמך מדם הפר ודם השעיר ג"כ מחמיר משום חומרא דחמץ א"כ כמו כן אף שאין לגוף האיסור שום היתר רק ע"י התערובות שנתערב ג"כ יש לו דין דבר שיל"מ

אך עכ"ז אין תירוץ זה מספיק כל עיקר דעדיין תיקשי דנהי דמצאנו טוב טעם ודעת לסברת ר' יוחנן דס"ל דדין חמץ שנתערב אינו בכלל דשיל"מ מ"מ קשה לשיטות הרמב"ם ופוסקים העומדים בשיטתו לפסוק דדין חמץ שנתערב יש לו דין דשיל"מ תיקשי לשיטתם על ר' יוחנן דס"ל דחמץ אין לו דין דבר שיל"מ דכיון דלא מצינו שיהי' בענין סברא זאת אי יש לחמץ שנתערב דין דשיל"מ איזה פלוגתא בש"ס עד דנימא דר' יוחנן ס"ל כתנא או אמורא זה והרמב"ם לא פסק כוותי' וכיון דלא מצאנו מקור פלוגתא בש"ס בזה תיקשי לדעת הרמב"ם אדר' יוחנן וכן הקשה הצל"ח לשיטתן דרוצה לומר כדברי הכו"פ בסי' ק"ב ס"ק ט' דטעמא דר' יוחנן דס"ל דחמץ אין לו דין דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו בשנת הבאה לכן הנלפענ"ד דעפ"י סברא הנ"ל דכשאין לגוף האיסור שום היתר אין לו דין דשיל"מ יש לחדש ולמצוא דסברא זו תלוי בפלוגתת התנאים ועפ"ז יתורץ גם דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל מקושיא החמורה שהקשו עליו בשער המלך פט"ו מהל' מ"א וגם בצל"ח הנ"ל דאיך כ' הרמב"ן דיש להשיב דאמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליו דר"ש דאמר במס' שביעית כו' ואנא דאמרי כרבנן כו' הרי אין פלוגתת רבנן ור"ש כלל בענין דשיל"מ וחכמים לא פליגי רק אהך דאין לו מתירין וסברי דפירות שביעית אינן בטילין כו' והנה עפ"י הסברא של הר"ן והלח"מ הנ"ל יש להמציא דפלוגתא דפליגי לגבי שביעית תלוי בזה הסברא באם אין לאיסור עצמו שום היתר, רק ע"י התערובות אי הוי דינו כדין דשיל"מ ואף דהרמב"ן בעצמו במלחמות לא ס"ל סברא זאת ואדרבא כ' ההיפוך במ"ש דעוד אני אומד כיון דקיי"ל דשיל"מ כו' אף חמץ בפסח אינו בטיל שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ כו' והוא בעצמו מותר מן התורה ולא קנס ר"ש להקל עליו כו' יעו"ש י"ל דלא כ' הרמב"ן כן רק לפסק הלכה ולשיטת רבא דהוא לפסק ההלכה אבל אין קושי' מזה על ר' יוחנן ודר"י לא סבירא לי' סברא זו ורק דבדבר שאין גוף האיסור ניתר אף שהאיסור הוא מדרבנן מ"מ כיון דעכ"פ לא ניתר מחמת איסור דרבנן אינו בכלל דשיל"מ וכדסתר הר"ן סברא זו לשיטת סברתו הנ"ל וכ' ואעפ"י שבעלי סברא זו אמרו כיון דמדאורייתא לר"ש דבר שיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנס כו' ולא נהירא כו' יעו"ש בלשון הר"ן דף קל"ח הנ"ל אך ורק דעיקר גוף הסברא זו אי אין לגוף האיסור היתר רק ע"י התערובות אם יש לו דין דשיל"מ יהי' תלוי בפלוגתא זו דפליגי רבנן ור"ש לגבי שביעית ואף דבאמת משמעות הרמב"ן במלחמות הנ"ל משמע דגוף פלוגתתן דר"ש ורבנן הוא לענין גוף הדין אי מחמרינן כלל בדשיל"מ דלא ליבטיל מ"מ כדי להציל את הרמב"ן מקושי' גדולה כזו נוכל לומר דהרמב"ן במלחמות לשון קטיע נקיט ועיקר כוונתו על פלוגתת ר"ש ורבנן לגבי שביעית ודהי' נמשך מזה אי יש לחמץ שנתערב דין דשיל"מ וסיום לשין הרמב"ן ואנא דאמרי כרבנן היינו על הא דמוכח מדרבנן דלסברתם לא אמרינן דשיל"מ רק היכי דיש לאיסור זה