אריה דבי עילאי (ש"ס) קמא

שם בדברי הר"ן דכ' בזה כיון דתני טבל סתמא משמע בין בשיש לו מתירין בין בשאין לו מתירין כו' אין לפקפק בזה על מ"ש בהפר"ח בסי' ק"ב ס"ק י"ג כ' לפרש כוונת הראב"ד בפ' ט"ו מהל' מ"א הל' י"ב דכ' להשיג על לשון הרמב"ם דכ' יראה לי דאפי' דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו כו' דכוונת הראב"ד הוא על המשנה זו דספק דחלה הטבל אוסר כ"ש מב"מ שלא במינו בנ"ט כו' ואמת שהוא דבר מוכרח בכוונת הראב"ד דמ"ש הכ"מ ממשנה דפ' משילן האשה ששאלה מחברתה כו' הוא תמוה דלשון הראב"ד משמע דלא בא כלל לסתור דברי הרמב"ם רק להשיג עליו על לשון יראה לי שכ' שהרי הוא משנה ואפי' אם נדחק דאין כוונת הראב"ד לזה מ"מ היא קושי' בפ"ע איך כתב הרמב"ם יראה לי כו' במה שמפורש במשנה דסוף פ"ג דחלה וע"כ צ"ל כמ"ש הפר"ח שם די"ל דהמשנה איירי בטבל שאיל"מ וכדברי התוס' או כדברי הר"ן דאין לו טבל כו' והרי מזה יש קצת סתירה למ"ש הר"ן דמש"ה קאמר בגמ' לסייע לדרי' ור"ל מהך משנה משום דהמשנה איירי בכל ענין כיון דתני טבל סתם אמנם באמת אין מזה שום פקפוק על דברי הפ"ח דדוקא הא דהי' מקום להקשות מה קאמר תנ"ח דמאי סיוע יש לדברי ר"י ור"ל על טבל דאין לו מתירין משום דכהתירו כך איסורו כו' אימא דהמשנה איירי דוקא בטבל שיש לו מתירין בזה דוקא נאמרו דברי הר"ן דכיון דתני טבל סתם במשנה מיירי בכל ענין אפי' כשאין לו מתירין משא"כ להיפוך להקשות על לשין יראה לי דכ' הרמב"ם על החילוק שבין כשהתערובות הוא במינו לבין כשאינו במינו דהא כן מפורש במשנה דחלה בזה נכוני' דברי הפ"ח דממשנה דחלה יש לדחות דאיירי כשאין לו מתירין ורק מטעם דכהתירו כך איסורו דלא שייך באינו מינו כפירש"י במס' ע"א הנ"ל ד"ה במה אמרו כו' ודבזה לא שייך לומר כדברי הר"ן הנ"ל דהמשנה איירי בכל ענין כיון דהאי במה אמרו קאי אדלעיל במשנה ז' וכפי' הרע"ב א"כ למת אמרו כו' דאמרן לעיל כשאין לו פרנסה כו' א"כ אין לו מתירין כיון דאין לו פרנסה ממקום אחר ואף דלשון הר"ש אינו כלשון הרע"ב ורק א"כ למה אמרו כו' דאמרת לעיל ביש לו פרנסה כו' וכשאין לו פרנסה כו' היינו אליבא דאמת דגם בשיש לי פרנסה דהוי דשיל"מ ג"כ יש חילוק בין במינו ובין אינו מינו ועכ"פ אין ראי' לדין זה ממשנה דיש לדחות דקאי אדלעיל כשאין לו פרנסה וכדברי הרע"ב ושוב לא שייך לומר דהמשנה איירי בכל ענין ואף גם דגם בלא"ה ג"כ לא שייך כלל דברי הר"ן דהמשנה איירי בכל ענין רק כדי לתרץ התניא נמי הכי דקאמר בגמ' ודלא נימא דמאי ראי' אימא דהמשנה איירי רק כשיש לו מתירין בזה שייך לומר דטבל סתם קתני ומסתמא איירי בכל ענין טבל אבל להיפוך לומר דהמשנה איירי כשאין לו מתירין בזה לא שייך לסתור דתני טבל סתם ואיירי בכל ענין דאדרבא דין טבל סתם דאוסר בכל שהיא משתמע כשאין לו מתירין דהרי לא איירי רק מדין טבל ולא מדין דשיל"מ דנהי דאין לדקדק דאי כוונת המשנה בטבל מחמת דשיל"מ הו"ל למשנה למינקט גם שאר דשיל"מ דהיינו חלה והקדש ומעשר שני דזה יש לדחות כיון דהמשנה קאי אדלעיל במשנה ז' דאיירי רק בטבל לבד וכדקתני א"כ למה אמרו כו' מ"מ מצד הלשון של המשנה בעצמת דתני טבל אוסר בכ"ש משמע מדין טבל בעצמו ועוד דא"כ הו"ל עכ"פ למינקט בלשון המשנה דתני א"כ למה אמרו הטבל אוסר כ"ש מין במינו כו' למיתני למה אמרו הטבל וחלה והקדש ומעשר שני אוסר כ"ש מין במינו כו' כדי לאשמועינן מפורש דין זה דגם בדשיל"מ ל"מ יש חילוק בין מין במינו למין בשא"מ ושלא נבוא לטעות בזה וכי בשביל דא"כ למה אמרו כו' נמשך למשנה ז' דאיירי בטבל אין לכלול בהלשון גם שאר דשיל"מ עכ"פ אין סתירה על דברי הפר"ח מדברי הר"ן הנ"ל. ועתה נחזור לגוף הענין דמוכח מדברי התוס' והר"ן דמס' ע"א הנ"ל דאין שום הו"א שיחלוק ר' יוחנן על גוף הדין והכלל שינקטו חז"ל בגמ' דין דשל"מ בסתם ודלא כדברי הרמב"ן במלחמות פרק כל שעת הנ"ל

ועתה נבוא לגוף הקושי' של הרמב"ן על ר' יוחנן בפ' כל שעה דס"ל דבזמנו אינו במשהו אף דס"ל כר"ש בלאחר זמנו והנה הצל"ח במס' יו"ט מתרץ דטעמו של ר' יוחנן משום דחמץ חוזר לאיסורו בשנה הבאה ורק דקשי' לי' על הרמב"ם דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ א"כ קו' הרמב"ן במקומה עומדת על ר' יוחנן ומתרץ ע"ז בדרך פלפול לקשר נימא בנימא וחבל בחבל עפ"י הטעם של הר"ן בנדרים דף נ"ב על דשיל"מ דהוא דלא כפירש"י משום דעד שתאכלנה באיסור כו' יוע"ש הנה באמת בדרך הזה שטעמו של הר"ן דדשיל"מ הוא שלא כטעמו של רש"י תפסו כל גדולי המפורשים וכן נראה קצת מדברי הט"ז בס' ק"ב במה דתמה בס"ק ה' על הת"ח שלא הביא טעמו של הר"ן ובאמת אפי' לענין דינא יש הרבה חילוקים בין טעמו של רש"י לטעמו של הר"ן וכמו שחשב הפרי מגדים בשער התערובות חלק ב' פרק ב' יוע"ש והנה הגם שלא עמדתי על כוונת הפר"ח בדף ד' שהשיג על טעמו של הר"ן וכתב דאין דבריו ברורים דמאי דסברי רבנן מין במינו בטל ברובא לאו משום דחשבי לי' מין בשאינו מינו משום דהוי איסור והיתר אלא משום דמין במינו אינו נרגש טעם האיסור משא"כ במין בשא"מ שנרגש הטעם וטעם כעיקר דאורייתא ולא יכולתי להלום את דבריו כלל דהלא אין מבואר בדברי הר"ן כדבריו כלל ורק בזה"ל ורבנן לא משמע להו הכי דמ"מ מין במינו דאיסר והיתר אין דומין זל"ז כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמו דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום כיון דשניהן עולין כלומר שכשירים לזריקה אין מבטלין זא"ז דכי היכי דר' יהודא אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מב"מ בטיל דהו"ל כמין בשא"מ כו' יעו"ש ואין כוונת הר"ן כלל לומר דטעמייהו דרבנן דמין במינו בטיל משום דהוי כמין בשא"מ מחמת חילוקן שזה אסיר וזה מותר דזה לא עלה על דעת הר"ן מעולם כלל ודבוודאי טעם דמין במינו בטיל משום שאינו נרגש הטעם משא"כ במין בשא"מ דנרגש הטעם וטעם כעיקר ורק כוונת הר"ן דלכך פליגו רבנן אדר' יהודא ולא ילפי ממה דכתיב בתורה גבי דם הפר ודם השעיר דמין במינו לא בטיל משום דהתורה הא איירי כששניהם שוין ושניהם כשרים לזריקה והוי כהיתר בהיתר דלא שייך בי' שום ענין ביטול ופליגי רבנן בזה על ר' יהודא דס"ל דטעם התורה גבי דם הפר ודם השעיר משום דמין במינו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו כו' ואזיל בתר דמיונם בעצם והיינו לומר דטעם התורה בדם הפר ודם השעיר משום דמיונם בעצם דהוא מין במינו ולכך יליף משם דכל מב"מ לא בטיל ורבנן לא אזלי בתר דמיונם בעצם רק אחר דמיון ההיתר ור"ל דרבנן לא מפרשי טעם התורה גבי דם הפר ודם השעיר משום דמיון העצם רק משום דמיון ההיתר היינו משים דשם הוי היתר בהיתר דאין שייך בו ביטול ומאין הרגלים לחדש דבר רחוק כזה איך דהר"ן ס"ל דטעמייהו דרבנן דמב"מ בטיל הוא משים דהוי כמין בשא"מ משום דזה אסור וזה מותר עכ"פ הגם דדברי הפר"ח אינם עולין על דרך הפשוט בכוונת הר"ן מ"מ גם מדבריו נראים דטעם הר"ן אינו כדברי הת"ח דמפרש כטעם רש"י משום דעד שתאכלנה כו' וגם דברי הכו"פ בסי' צ"ט בכריתי ס"ק י"ח אינם מובנים במ"ש שם אפי' לדעת הר"ן בנדרים דהיתר בהיתר לא בטיל מ"מ אין נעשה נבילה כו' דהרי הר"ן לא כ' דהיתר בהיתר לא בטיל רק כשהיא מינו במינו אבל מין בשא"מ אף היתר בהיתר בטיל לדעת הר"ן והרי מים וחלב הוי מבשא"מ כמו מים ביין במס' ע"א דף ע"ג או מים בדם בחולין דף פ"ו עכ"פ הנה כל הגאונים בחדא שיטה קיימו דהר"ן לא סבירא לי' כטעם רש"י משום שעד שתאכלנה בהיתר וכמפורש בכו"פ סי' ק"ב כמה פעמים ובפרי מגדים בשער התערובות והי' מהראוי לי שלא להיות כהדיוט קופץ בראש כולם ולעמוד במקום גדולי' ההם ולסתור דבריהם אך מאחר שהתורה מונחת בקרן זויות וכל הרוצה ליטלה כו' א"א להתעלם וחיבה אפי' על תלמיד קטן שבקטנים לומר חיות דעתו שלפענ"ד הדברים נכונים מה שכתבתי בקונטרס השני במסכת יו"ט דף ג' ע"ב שמאחר שקמה וגם נצבה כנד קו' הפ"י בריש מס' יו"ט דף ד' ד"ה רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול להקשות על טעם הר"ן דלא שייך אלא לענין תערובות במשהו משא"כ לענין ספיקא דלא