אריה דבי עילאי (ש"ס) יד

שכן ישנן חול אצל קדשי' גם תירוצו של הפ"י הנ"ל על קושי' מהרש"א דליכא למילף כלל מפרו של אהרן משום דחוקה כתיב בפרו של אהרן ג"כ נוכל לסתור ע"ד זה ולומר דעכ"פ לכך איצטריך ושחטו למילף מפרו של אהרן ודלא למיפרך דהתם חוקה כתיב אך אמנם אחר העיון ליתא לקושי' הנ"ל כלל דודאי כל דאיכא למיפרך איזה פירכא טובה ודאי פרכינין אף מסברא ולא שייך כלל דיהי' נמשך איזה טעות דלא הוי פרכינן פירכא זו דודאי פרכינן כל מה דמצינו למיפרך א"כ שני התירוצי' היינו של המהרש"א ושל הפ"י שניה' טובי' דאין לסתור תי' המהרש"א כמ"ש דה"א למילף מתרומה וגירושין דודאי לא היינו יכולי' למילף מתרומה דגירושין כיון דאיכא למיפרך שכן ישנו חול אצל קדשי' ומאין הרגלים לומר דלא הוי פרכינן שכן ישנו חול כיון דהוא פירכא טובה וגם תירץ הפ"י הוא נכון דאיכא למילף מדאיצטרך פרו של אהרן ש"מ שליחות בקדשי' דא"ל דאדרבא נילף במה מצינו בפרו של אהרן בעי בעלי' כו' די"ל דזה לא מצינו למילף דחוקה כתיב בי' כו'. וא"ל דהוי טעינין שלא לפרוך פירכא זו זה אינו כלל דלמה לא נפרוך כל מה דמצינו למיפרך. ובזה יבואר דברי התו' הנ"ל במה שהעמידו דבריה' לא על דברי המקשן ולא על גוף בריי' דריב"ק רק על לשון המתרץ נפקא לי' מדריב"ק כי היכי דלא יבא המתעקש לעקש ולומר כסברתינו הנ"ל דהוי טעינין שלא למיפרך פירכא זו אך מלשון המתרץ דנפקא לי' מדריב"ק מוכח הוכחה גלוי' ומבוארת דאין זה סברא כלל לומר דהוי טעות שלא למיפרך איזה פירכא רק כל מה דמצינו למיפרך ודאי פרכינן. דהנה יש לדקדק על דברי המתרץ דקאמר נפקא לי' מדריב"ק דקשה על המתרץ ל"ל להביא הברייתא דריב"ק תיפוק לי' מגוף הקרא דושחטו וכדמשני באמת לקמן אף לר' יונתן דדריש ושחטו על אכילת פסח דלא מעכב מתרץ הגמ' דמ"מ נוכל למילף מיני'. וכדמשני לקמן מיני'. הגם דבאמת יש לישב קו' זו דמגוף הקרא ליכא למילף וכקו' הגמרא לקמן דלמא דאית לי' שותפות משא"כ לריב"ק דע"כ אחד שוחט הרבה פסחי' וכדכתבו התוס' לקמן ד"ה ודילמא. ובאמת באיזה אופן אחר שנכתב אי"ה נכתוב באמת כן לתרץ קו' זו דמייתי מדריב"ק ולא קאמר מיני'. אך מ"מ י"ל באופן זה דנאמר דאין זה תירץ מספיק דא"כ לא ירד המקשן והמתרץ דהכא לחלק בין היכא דאיכא שותפות לליכא שותפות דא"כ מאי מייתי משנה דחבורה שאבדה פסחה דאיכא לדחוי שמא התם מחמת שותפות כו' וכן נאמר באופן זו לתרץ קושי' זו דלא יליף מיני' מטעם זכי' דהיינו דמיני' לא מצינן למילף דאיכא למימר מטעם זכי' משא"כ מדריב"ק דמייתרא קרא להכי ע"כ מוכח דלא מטעם זכי' רק מטעם שליחות דאי מטעם זכי' ל"ל קרא להכי תיפוק לי' דהסברא מבחוץ ג"כ דמטעם זכי' יכול לעשות שליח אלא ע"כ מדמייתרא קרא להכי מוכח דע"כ מטעם שליחות. אך לפ"ז קשה מה שכתבנו לעיל אימא לעולם דהקרא אתי להורות טעם זכי' דא"ל על זכי' לא צריך קרא י"ל דה"א ללמוד מפרו של אהרן דבעי בעלים דוקא. וא"ל כתירוץ מהרש"א דא"כ ל"ל בפרו של אהרן י"ל דה"א מטעם זכי' והא אחר שוחט וכנ"ל וא"ל כתירוץ הפ"י הנ"ל דא"א ללמוד מפרו של אהרן משום דחוקה כתיב בי' י"ל כמו שרצינו לסתור את דבריו דמ"מ חששה התורה אי לא כתבה ושחטו כו'. דלא נטעה למילף מפרו של אהרן דבעי בעלי' דוקא ולא נפרוך דמה לפרו של אהרן דחוקה כתיב בי' א"כ עדיין קשה על התרצן למה לא קאמר מיני' ואי דמיני' לא מצינין למילף דה"א משום זכי' גם עתה דמביא קרא דושחטו י"ל מטעם זכי' אלא ע"כ צ"ל דסברא זו מופרכת ונסתרת כל עיקר לומר דחששה התורה שלא נטעה למילף אף דאיכא פירכא למיפרך כו' דלמה הי' התורה לחוש על זה דבוודאי כיון דאיכא פירכא טובה למיפרך הוי פרכינן א"כ שפיר מוכח מושחטו דאין הטעם משום זכי' דאי הטעם משום זכי' ל"ל קרא וא"ל כנ"ל דה"א למילף מפרו של אהרן כיון דלא שייך תירץ דא"כ ל"ל בפרו של אהרן דשליחות מנ"ל דהא זכי' היא סברא מבחוץ די"ל כמו שתירץ הפ"י דבלא"ה ליכא למילף מפרו של אהרן דחוקה כתיב בי' כו' דזה אין סברא כלל דחששה התורה לטעות שלא ניפרוך פירכא זו דלמה להתורה לחוש לטעות כזה כיון דאיכא למיפרך פירכא טובה ודאי דניפרוך אותה וא"כ לפ"ז דמוכח כל זה מהמתרץ דנקט נפקא לי' מדריב"ק ולא נקיט נפקא לי' מיני' מהאי קרא ושחטו וכנ"ל ולכך סמכו התוס' קושייתם רק כאן דא"כ ל"ל כאשר רצינו לומר על קו' התוס' דה"א ללמוד מפרו של אהרן דז"א כיון דמוכח מדברי המתרץ הנ"ל דלא שייך טעות בכזה שלא למיפרך איזה פירכא טובה ונכונה א"כ שפיר י"ל או כתירץ מהרש"א הנ"ל. דא"כ ל"ל בפרו של אהרן דא"ל כקושייתינו הנ"ל דה"א ללמוד מגירושין ותרומה דז"א דיש למיפרך מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשי' דא"ל דלמא היה טעות שלא למיפרך פירכא זו דכבר מוכח מדברי המתרץ דנקיט נפקא לי' מדריב"ק דע"כ לא אמרינן כה"ג דחששה התורה לטעות כזה דבוודאי כל מה דאיכא למיפרך פרכינן או כתי' הפ"י דא"א למילף מפרו של אהרן דחוקה כתיב בי' דג"כ א"ל דהיה לן טעות שלא למיפרך פרכא זו כיון דמוכח מהמתרץ דע"כ לא אמרינן כך. א"כ מתורץ היטב דצריכין התוס' לסמוך קושייתם רק על לשון המתרץ דקאמר נפקא לי' מדריב"ק

או לומר על דברי התוס' הנ"ל דציינו עצמן על התרצן ועל הא דקאמר נפקא לי' מדריב"ק להקשות דלמה לא יליף מפרו של אהרן כך. דהנה הא"ח מביא בשם הריב"ש דהקשה מנ"ל שליח שליח בקדשי' ותירץ מדכתיב ושחטו כו' משמע דאף דהבעלי' אינם שוחטין אלא אחד שוחט הרבה פסחי' הוי כאלו שוחטין הבעלי' עד דאני קורא בהם ושחטו כל הקהל וגו' א"כ מוכח מזה דיד השליח כיד הבעלי' דמי. ומה בעלים עושי' שליח אף שליח הראשון ידו כיד הבעלי' לעשות שליח שני ולפ"ז לא הקשה התוס' כלל אמאי לא יליף מפרו של אהרן דצריך קרא דושחטו עכ"פ לשליח שליח. אבל עתה דקאמר נפקא לי' מדריב"ק ולא קאמר מיני' גופא כנ"ל באופן ראשון וצ"ל כנ"ל דאי מיני' ה"א מטעם זכי' משא"כ עתה אי מטעם זכי' ל"ל קרא אך אימא דקרא מורה על שליח שליח אלא ע"כ כמ"ש המפרשים כיון דידעינין שליחות וידענו בגירושין דכמו דעושה שליח ראשון כן יכול השליח ראשון לעשות שליח שני ממילא אף בכל התורה כולה אין חילוק בין שליח לשליח שליח או כמו שכתבתי לעיל דשליח ילפינן מגירושין דלא שייך פירכא דישנו חול לענין שליח עושה שליח א"כ שפיר הקשו התוס' אמאי לא יליף כו'

או יש לומר על דברי התוס' דציינו עצמם על התרצן עוד באופן אחר דהנה כתב הר"ן על האי דריב"ק וז"ל והלא אינו שוחט אלא אחד דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד כדאמרינן בחולין בפ' השוחט דף כ"ט ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולם שוחטין והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם כו' עכ"ל הר"ן והנה לכאורה תיקשי ל"ל להר"ן להוסיף אדריב"ק מדכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין תיפוק לי' דאף בל"ז יש להוכיח מדכתיב ושחטו דאחד שוחט פסחים הרבה כמ"ש התוס' בד"ה ודלמא ואפשר דהר"ן הרגיש דקשה על הרי"ף דמביא ברייתא זו מדריב"ק דמנין ששליחו של אדם כמותו כו' וכבר ידוע דאין דרך הרי"ף להביא דיני קדשים שאינם נהוגים בזמן הזה. ע"כ דלא הביא ברייתא זו רק ללמוד מיני' דין שליחות דבכל התורה כולה וקשה טובא דהא מסקינין בגמ' דמקדשים ליכא למיליף שכן רוב מעשיהם כו' הגם די"ל כמ"ש הרא"ש דיליף כל התורה כולה מבנייהו דגירושין וקידושין מ"מ הא הרי"ף לא העתיק כלל ושילחה גבי גירושין ולא העתיק רק קדשים לבד לכן נ"ל להר"ן לתרץ זה ולומר כך דהנה באמת יש לדקדק אף אלשון שאמר ריב"ק מנין ששלוחו ש"א כמותו שנ' ושחטו כו' אלא מכאן שש"א כמותו מלבד דהוא כפל ענין במילות שונות וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט כו' עוד זאת קשה על לשונו דקאמר מנין ששא"כ כו' וסיים אלא מכאן ששא"כ כו' דהלא לא מוכח מכאן כלל ששא"כ בכל התורה כולה רק בקדשים והול"ל מנין ששלוחו ש"א כמותו בקדשים ולשון מנין שש"א כמותו משמע דקאי על כל התורה וגם יותר הי' ניחא עוד הלשון לומר שליחות בקדשים מנ"ל ולא לומר שלוחו של אדם כמותו משמע דאכל ענינים שלוחו של אדם כמותו. לכך ס"ל להר"ן כך דבאמת ריב"ק יליף מכאן בכל התורה כולה שליחו ש"א כמותו ודריש באמת ושילחה דגבי גירושין לדרשא אחרינא ואתם גם אתם קאי מה