אריה דבי עילאי (ש"ס) קלז

דבדבר שזדונו כרת מודה הרמב"ם דמן התורה אסור ספק שהרי מביאין אשם תלוי כו' יוע"ש א"כ י"ל דבספק כרת אין הס"ס מותר רק מן התורה אבל מדרבנן אסור דנהי דבשאר ספיקות דלאו דכריתות ס"ס מותר לגמרי משום דספק ראשון הוי רק איסור דרבנן וגורם ספק שני להקל לגמרי מ"מ בספק כריתות דספק ראשון אסור מן התורה שוב אינו גורם ספק שני רק להקל מדאורייתא אבל עדיין רבנן החמירו בספק איסור של תורה ונהי דהוא דבר רחוק לומר כן להלכה עכ"פ היא סברה ישרה לומר כך וי"ל דזהו כוונת הכ"מ בפ"ט מהל' א"ב הל' א' דמתרץ קו' הט"ז דבאיסור חמור לא מהני ס"ס דיש להעמיד בכוונתו משים דבאיסור כרת לא מהני ס"ס וכנ"ל ולעיין עוד בפרי מגרים ביו"ד בהקדמתו להל' טריפות סי' כ"ט דמביא בשם המשנה למלך בהל' ביכורים פי"ב דבכרת לא מהני ס"ס ולעיין שם דאפשר היא מטעם הנ"ל שכתבתי א"כ לפי"ז קשה מה פריך מכתמים סלא יטמא הרי לקמן ע"ב אמרינן דאמר הילל לשמאי עשה סייג לדבריך וקאמר שמאי א"כ בטלת בנות ישראל מפרי' ורבי' דיהא לבו נוקפו ופירש ולפ"ז שפיר מטמאין כתמים אע"ג דהוי ס"ס משום סיג וא"ל דיבטל מפו"ר ז"א דהרי לבעלה בלא"ה אסורה דלדידי' לא מהני ס"ס דהא אסורה עליו באיסור כרת ומש"ה עשו סיג גם לטהרות שמטמא א"כ לא פריך מידי אך י"ל דפריך מלמפרע דלמה בכתמים טמא למפרע כיון דיש ג"כ ס"ס כמו כאן וגם סיג ליכא למפרע דיהי' לבו נוקפי שיראה שמטמאין אותה למפרע והיא עד עכשיו הי' מוחזקת בטהור לשמש עמה ומשני מודה בכתמים משים דליכא ס"ס כלל לומר דמעלמא אתי שהרי לא עברה בשוק של טבחים וזה מכוין בדברי רש"י שתחילה פי' מרגשת יודעת כשיוצא דם ממנה ור"ל מהמקור כמ"ש התוס' והא מדלא ארגשה ודאי השתא בבדיקת עד נפיק וא"ל דגם השתא לא הרגישה רק דאפ"ה תולין דהשתא נפק דבדיקת עד משום דלמפרע הוי ס"ס כנ"ל ולא קשה קו' התוס' דנימא הרגשת שמש הי' ז"א דמ"מ היתה מרגשת וכמו שפירשו התוס' בשיטתם וקושי' דפריך מכתמים שיהני בי' ס"ס כלומר שמא מעלמא אתי או דילמא אינו מן המקור הי' קשה לרש"י דילמא משום סיג כנ"ל והוצרך לפרש דפריך אלמפרע דליכא סיג משום דיהי' לבו נוקפו. ובזה מתורץ הא דלא הביא רש"י מהא דתנינא מקולקלת למנינא היינו משום דהתם לבעלה מקולקלת שמחשבה טומאתה למפרע ולבעלה לא מהני ס"ס משום דאסורה עליו באיסור כרת ואף דלענין הלכה הוא רחוק מן השכל לומר כן לתלכה דיש חילוק בין ס"ס דאיסור לאו ובין ס"ס דאיסור כרת מ"מ בדרך שקליא וטריא באיזה סוגיא ולומר דהך שקלא וטריא דסוגיא זו סברה כך לא נפלאת ולא רחוקה הוא כיון דהיא מכרה ישרה לדעת ופסק הרמב"ם הנ"ל. והנה לר"מ דמחמיר בכתמים כדאמרינן לקמן ד' ה' וקי"ל דר"מ חייש למיעוטא אפי' לקולא וכמבואר ביבמות ד' קי"ט וא"כ הרי הוי ס"ס כל משום דהכא הוי רוב ומצוי וחזקה לית לי' כמ"ש התוס' לעיל סוף ד"ה מעל"ע יוע"ש וכן מוכח בב"ב דף כ"ד דאורי שם רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד ומדקאמר ליכא למ"ד משמע דר"מ נמי מודה בי' יעו"ש

בתוס' ד"ה ושרצים דעלמא כו' וא"ת סיפא דקתני התם כו' ולקמן בפירקן נמי אמרינן הרואה כתם מקולקלת למנינא כו' לפי שיטתם דבסמוך יש ליישב קושייתם עפ"י דלקמן ד' נ"ג ע"ב פליג רבי ורשב"א בכתם דרבי ס"ל דכתם מטמא למפרע ורשב"א ס"ל דא"כ יהי' כתמה חמור מראייתה ואינו מטמא רק מכאן ולהבא וא"כ לפי"ז י"ל דשמאי ס"ל באמת כרשב"א ומאי קושיא לשמאי ממשנה טפי מלרשב"א אבל בסמוך דפריך והרי כתמים ר"ל דאף להבא לא יטמא כמו שפירשו בסמוך ואפשר דהקשו התוס' לשיטות רש"י דבסמוך דמפרש דפריך על למפרע או לפי שיטתם דלקמן ד"ה עצמה וקדשים יוע"ש א"נ דהכא עיקר קושיתם דלמאי דפריך ממבוי לשמאי קשה דהרי בלא"ה הך מתניתין דלא כשמאי ומה שהביאו מהאי דמקולקלת למנינא דלקמן היינו משום שהוא אליבא דכ"ע כמ"ש התוס' לקמן שם. והנה בכ"מ בפ"ג מהל' משכב ומושב לפמ"ש שם בשם הר"י קורקס לפי דבריו שם לא קשה קו' התוס' כלל. אך אמנם יש להקשות על הכ"מ והר"י שם מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' איסורי ביאה הל' ג' דכתב להדיא שהכתם טמא למפרע כ"ד שעות וא"כ דברי הרמב"ם סותרין זא"ז בפירוש ואף דיש לדחוק ולחלק מ"מ קשה מאין יצא להרמב"ם לחלק כיון שלא הוזכר כלל בכתם כ"ד שעות וצ"ע בזה

בא"ד דהואיל ואם הכתם יבש כו' ולפעמים נמי כשהוא לח כו' הוצרכו לפרש לומר דלפעמים אף כשהוא לח כו' משום דהרי גם בשרצים קתני התם בין לחין ובין יבישים מטמא למפרע וא"כ מה פריך דילמא התם משים דיבש מטמא למפרע ע"כ גם לח מטמא לכך סיימו דגם בלח יש טומאה למפרע משא"כ בשרץ

ברש"י ד"ה משמשות במוך ממלא אשה אותו מקום כו' ג' נשים משמשות במוך קטנה כי' הר"ן על מס' נדה מתמה על דברי רש"י דהרי הנך ג' נשים בלא"ה דיין שעתן אף אליבי' דהילל כדאמרינן לקמן במשנה ד' ד'. ד' נשים דיין שעתן וחשוב קטנה ומעוברת כו'. ונראה לתרץ דהנה יש מקום לומר דהטעם דה"ד נשים אינם מטמאין למפרע היא כך דהנה לכאורה י"ל דאף דהם בחזקת מסולקת דמים מ"מ כיון דסוף כל סוף חזאי השתא א"כ איכא למימר דניחוש שמא דם זה מאתמול הי' וכותלי בהר"ח העמידוהו אך י"ל עפמ"ש התוס' לקמן ד' י"ז ע"ב בד"ה ואין שורפין דמאי דאמר התם בדם הנמצא וספק מן המקור בא או מן העליי' תולין הקשו שם נימא אוקי האשה על חזקתה ותירצו כיון דדמי החדר מצויין ביותר לא חשוב חזקה וקירבא נגד רובא אלא כפלגא על פלגא ולפי"ז י"ל דבהנך ד' נשים סאין דם מצוי בהם מטהרין שפיר למפרע משום דאיכא ס"ס על למפרע חדא שמא לא הוי אתמול כלל ואת"ל הוה שמא אינו מן המקור וא"ל דמטמאין משום דרוב דמים מן המקור כתירץ הט"ז בסי' ק"ץ הובא לעיל ברש"י ז"א דבהני כיון דאין הדם מצוי בהם הוי שפיר ס"ס דהרי לקמן במשנה קתני דשורפין עלי' את התרומה והיינו משום רובא אע"ג דאיכא חזקה נגדה וכמ"ש התוס' שם ובדף י"ח ד"ה אחר הרוב כו' וע"ב שם ד"ה למעוטי רובא לתלות ולמה קתני שורפין וצ"ל משום דמצוי הוא וא"כ בהני ד' נשים דאין מצוי בהם דם הוי ספק ובלמפרע דהוי עוד ספק שמא לא הי' מקודם והוי ס"ס ומש"ה טהורה למפרע והנה קשה כאן לשמאי דקאמר דיין שעתן משים דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי א"כ בכתמים דליכא למימר הכי א"כ קשה למה טמאה מספק בלמפרע הוי להיות וודאי טמאה דהרי מעלמא ודאי לא מספקינן וכדאמר בגמ' בשוק של טבחים לא עברה כו' וא"כ ודאי מגופה אתי וגם א"ל ספק שמא השתא בא דהרי בכתם יבש ליכא למימר הכי כמ"ש התוס' ד"ה ושרצים כו' וא"כ ליכא רק ספק מן המקור או מן העליי' וניזיל בתר רוב כיון שהוא מצוי ויהי' טמא וודאי לשרוף כדתני שם במשנה דשורפין עליו וצ"ל לשמאי דלא ס"ל דאזיל בתר רובא כיין דאיכא קורבה נגדו. כדאיתא בב"ב ד' כ"ד ע"ש אך לפ"ז קשה כאן לרש"י דס"ל דמתניתין איירי שלא הרגישה גם עכשיו כדפי' במשנה יעוין שם במהר"ם א"כ יתר כאן בלמפרע מטעם ס"ס ספק בא מאתמול ודילמא היום ואת"ל מאתמול שמא מן העליי' כיון דלא אזיל בתר רובא וצ"ל כתירץ הכ"מ בפ"ט מהל' איסורה ביאה הל' ג' שהקשה קו' הט"ז הנ"ל דיהני ס"ס בכתמים ותירץ כיון דאיסור חמור היא לא מהני לגבי ס"ס יוע"ש. ולפ"ז פריך שפיר לשמאי משמשת במוך מא"ל דהכא ליכא למימר דהוי מעיקרא אתי וא"ל דהנך משמשת הן ה"ג נשים והן דיין שעתן כיון דכתבנו דהטעם של ג' נשים דיין שעתן הוא רק מטעם ס"ס וא"כ לא שייך לומר כן אליבא דשמאי דכתבנו אליבי' דלית לי' האי ס"ס דאיסור חמור הוא

ע"ב בגמרא א"ב למרמי חביות ומקוה ומבוי עיין לעיל מ"ש בתוס' ד"ה ושניהם לא למדוהו. והנה יש לראות דלמה לא קאמר דא"ב שיטה ומוך וא"ל דעיקר הדקדוק אמאי נאוד שנוי בתרא מקמא ולא ניחא לי' בשנוי' קמא ואזה קאמר א"ב למרמי כו' ר"ל דבשנוי קמא איכא פירכא אבל אי הוי אמר א"ב שוטה א"כ אדרבא שינוי בתרא מגרע דלקמא כל הנשים