אריה דבי עילאי (ש"ס) קלה

דאפילו לקולא אזל' רבנן בתר דמיון ההיתר ולא בתר דמיון העצם ולכך אמרו דאף דמצד דמיון העצם הם מינו במינו מ"מ בטיל משום דלפי דמיון ההיתר הם מין בשאינו מינו א"כ בדשיל"מ דאמרינן דמצד דמיון ההיתר הוי שפיר מין במינו מנ"ל לומר דכשדמיון העצם אמנם שוין שיב הוי מבשא"מ ונראה דסברת הר"ן עפ"י קו' הגמרא שם במנחות ד' כ"ב בין לרבנן ובין לר"י דילמא עד דאיכא מין במינו ועולין כו' ור"ל דילמא צריך שניהם דבעינן שיהיו שוים בעצם ובהיתר א"כ י"ל דס"ל להר"ן דנהי דלר"י ע"כ א"א לומר דס"ל אליבא דאמת כן רק דמקשה בדרך פירכא אבל בדרך אמת הוא פשיטא בש"ס דר"י ס"ל מב"מ לא בטיל וא"כ ע"כ דאזיל רק בתר שיוי העצם מ"מ אליבא דרבנן י"ל אליבא דאמת כן והא דקאמרינן אליבא דרבנן דעולין אינם מבטלין זא"ז היינו כשהם שוין במינם א"כ י"ל דאליבא דאמת רבנן בעי תרווייהו שיוי במין ושיוי בהיתר א"כ שפיר דברי הר"ן הנ"ל דדוקא דשיל"מ במב"מ דהם שוים בעצם ובהיתר דשניהם היתר ושניהם מין א' לא בטיל אבל בשא"מ דאף דהם שוים בהיתר מ"מ אינם שוין בעצם שוב לא הוי מב"מ. והנה כ"ז לשיטות הש"ס דמקשה על ר' יוחנן אליבא דרבנן ודילמא עד דאיכא מין במינו ועולין משא"כ לר' יוחנן דקאמר ושניהם מקרא אחד דרשו כו' דס"ל דכמו דלר' יהודא אזלינן רק בתר העצם ולא אחר ההיתר כמו כן אליבא דרבנן אזלינן כלל אחר ההיתר ולא אחר העצם א"כ עפ"י שיטות ב' יוחנן באמת בדשיל"מ אין חילוק בין מין במינו בין מבשא"מ כיון דאליבי' לרבנן אזלינן רק בתר ההיתר ולא בתר העצם א"כ שפיר מוכח לדידי' מן הברייתא דמחלק בטבל בין מינו לשאינו מינו דע"כ ס"ל להברייתא דטבל לא הוי דשיל"מ וכדברי היש"ש הנ"ל משום דלא תלו בזמן דאי הוי טבל דבר שיל"מ לא הוי בטל אף בשאינו מינו וכ"ז רק לשיטות ר' יוחנן הנ"ל משא"כ אליבא דאמת דקאמר סתם הגמ' להקשות על ר' יוחנן דאימא תרתי בעי א"כ איכא למימר אליבא דאמת לרבנן כן הוא דבעי שוין בעצם ובהיתר א"כ שפיר פסק הרמב"ם דדשיל"מ דאינו בטל היא דוקא במין במינו אבל בשאינו מינו כיון דאינן שוין בעצם אף דשוין בהיתר מ"מ בטיל דדוקא כששוים בעצם ובהיתר הוי מין במינו. ולפ"ז מתורץ השגות הראב"ד הנ"ל די"ל דר' אשי בפרק משילין ס"ל כר' יוחנן הנ"ל ועפי"ז יש לתרץ קו' הנ"ל שהקשיתי דמה פריך חביות אמקוה דילמא הטעם בחביות משום דהוי דשיל"מ די"ל דשפיר פריך כיון דכבר הוכחנו לעיל דשקליא וטריא קאי אליבא דר' יוחנן כמו"ש לעיל בגמ' ומ"ש מחביות וגם אכתוב אי"ה תיכף בדיבור בסמוך מזה דסוגיות הש"ס קאי רק לר' יוחנן א"כ הרי ר"י ס"ל כמו שהוכחנו לעיל דטבל לא הוי דשיל"מ משום דלא אתי ממילא מכח זמן כמו"ש היש"ש הנ"ל א"כ לא הוי תרומה כלל דבר שיל"מ מחמת דיכול לשאול א"כ פריך שפיר מ"ש מקוה ומשני הא מני ר"ש כו' ובשיטות ר"ש הוי דשיל"מ כנ"ל אבל לרבנן באמת ההם וודאי לית להו סברא דהוי דשיל"מ וכ"ז בשיטות ר' יוחנן אבל הרמב"ם דפוסק דטבל הוי דשיל"מ א"כ לדידי' לא קשה כלל חביות אמקוה די"ל דבחביות החמירו משום דשיל"מ כנ"ל לכך שפיר פסק שני הדינים ואינם סותרים כלל זא"ז ומתורץ דברי הרמב"ם הנ"ל כנ"ל בדרך פלפול בכל המבואר בדיבור הזה מתחלתו ועד סופו לעיין לקמן בקונטרס הלז

בא"ד דהשתא הוא דחסר ונגד חזקת מקוה כו' לכך תולין מדינא כו' מקשים העולים עפ"י המבואר ביו"ד סי' פ"א סעיף ב' בהמה שנמצא טריפה כו' כל הגבינות כו' וכ' הט"ז בשם הרשב"א הטעם דאין מעמידין הבהמה על חזקתה כו' כיון דעכ"פ תוך ג' ימים לשחיטה היתה טריפה ויצאה מן החזקה כו' ומסיים שם דלא מהני החזקה רק כשאין צורך לתת שום זמן לבטל החזקה משא"כ כשתצטרך לבטל החזקה בזמן מיוחד בטלה החזקה לגמרי כו' יוע"ש. ולפי"ז קשה לר"י בן לוי דמפרש הך ברייתא דחביות דקתני כל ג' ימים וודאי דר"ל כל ג' ימים אחרונים ודאי חומץ כמו שהביא רש"י לעיל א"כ תו בטלה חזקת יין דהרי עכ"פ צריך לתת להחזקה עד ג' ימים כמו התם בהוגלד פי המכה דמשום דג' ימים אחרונים הוי ודאי טריפה תו לא מהני החזקה אף לקודם ג' ימים וא"כ הכא ליכא רק חזקת טבל לחודי' ויהי' ודאי אף לר"ש דשאני מקוה שיש ג"כ חזקת טהרה דמקוה משא"כ כאן ויש מקום לתרץ קו' זו עפ"י מה שהארכתי לעיל בסמוך א"כ י"ל דריב"ל סבר דכאן החמירו משום דהוי דשיל"מ, ובאמת לדידי' אתיא אף לרבנן דהרי הא דמוקי לה כר"ש דוקא לר' יוחנן קא מוקי לה הכי משום דאיהו ס"ל דלא הוי דשיל"מ כנ"ל ור' יוחנן בשיטתי' שפיר פליג התם אריב"ל וסבר דכל ג' ימים הראשונים וודאי יין ע"ש כמו שהביא רש"י. אמנם עכשיו ראיתי דהקו' מעיקרא ליתא דהרשב"א לא כ"כ רק בחזקה המוחזק לנו מכח רובא בזה שייך לומר כיון דכבר יצאתה זמן מה מגדר החזקה שהיינו מוחזקין בה מחמת רובא ולכך שפיר נתבטל החזקה לגמרי משא"כ בחביות דחזקת יין הוא מחמת חזקת הגוף וכמו"ש התוס' בכתובות ד' ע"ה ע"ב ד"ה אבל היכי דליכא חזקה דממונא דחזקת שלימה דמקוה הוי חזקת הגוף יוע"ש ובחזקת הגוף לא שייך כלל סברא זו דאמרינן דדוקא בזה הזמן שנתברר לנו נולד ולא קודם כלל וכלל א"כ הוי שפיר חזקת הגוף דקודם שלשה ימים לא נולד דהא זה פירושו דחזקת הגוף דכל זמן שלא נתברר לנו היציאה מהחזקה העמידנה על חזקתה דמעיקרא והשתא הוא דנולד והרשב"א הנ"ל לא איירי כלל בחזקת הגוף רק בחזקה דאתיא מכח רובא אך יש להעמיד הקו' לפמ"ש הפרי מגדים סי' פ"א ס"ק ג' בשם הפרי חדש דאף בחזקה המבוררת ג"כ אמרינן סברא זו דכשיצאה זמן מה בבירור מן החזקה שוב לא נוכל לומר כלל חזקה זו יוע"ש

בא"ד ובכל ספק טומאה אית לי' ברה"י תולין כו' יש לדקדק לפי דבריהם דהכא ס"ל תולין מדינא כיון דליכא חזקה א"כ בעלמא דאיכא חזקה לטהרו יהי' טהור לגמרי כיון דלא יליף מסוטה לפמ"ש לעיל בזה בדברי רש"י שפיר ניחא. ועוד נראה בשיטות התוס' דע"כ הוכיחו לעצמן דר"ש גם בעלמא ס"ל תולין עפ"י דאיתא לקמן ד' נ"ו לגבי מתניתין דמבוי דמביא בסמוך דאמר ר"ש היבש מטמא למפרע והלח מטמא למפרע עד שעה שיכול להיות לח עיי"ש ברש"י ובתי"ט וא"כ הרי ר"ש גופא דס"ל הכא דלא ילפינן מסוטה אפ"ה סבר התם דטמא מספק אע"ג דהתם איכא חזקה דהעמד טהרות אחזקתן וא"ל דהתם משום דהוי תרתי לריעותא דאיכא שרצים דגופי' ושרצים דעלמא וכמו דמשני בסמוך ז"א דהרי לקמן אמרינן מאי איכא בין הני לישני ובין האי לישנא ומשני א"ב למרמי חביות ומקוה ומבוי דלהני לישנא לא צריך לשנוי כלל תרתי לריעותא והקשו בתוס' דאכתי צריך לשנות שלא תיקשי מקוה מנגע באחד בלילה ותירצו דעיקר קו' לשמאי דלמה מטהר שמאי כו' יוע"ש א"כ קשה למה קאמר אבל מבוי דהרי במבוי צריך בלא"ה לשנוי' שינוי דתרתי לריעותא לר"ש דהרי בעלמא מטהר אף ברה"י היכי דאיכא חזקה וכאן לא שייך תירץ התוס' דשם דהרי כאן אף נגד רה"י צריך האי שנויא לכך פירשו התוס' דלר"ש גם בעלמא תולין ועוד י"ל דא"כ למה פריך ממבוי לשמאי טפו הוי לי' להקשות לר"ש גופי' כיון דאכתי לא אסיק בשנוי' והטעם צ"ל משום דבעלמא תולין מדר' גידל כנ"ל באריכות

בגמ' אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה בר"ה טהור ה"נ כו' יש להקשות לפמ"ש מהרש"א לקמן ד' ט"ו ע"ב בתוס' ד"ה ספק גררוהו כו' דאם יש ודאי טומאה משום ספק גררוהו לא מטהרין בר"ה מסוטה דאין ספק מוציא מידי וודאי רק דקו' התוס' התם אזלי לפי מה דמסיק אימא כמין נפל כו' דהוי דספק אם יש כאן טומאה כו' וה"נ כאן במקוה יש כאן דאי טומאה שהי' טמא מקודם וספק טבילה ואין ספק מוציא מידי וודאי אף בר"ה יועיין בחולין ד' ט' בתוס' שם ד"ה סכין איתרע כו' וכן קשה לעיל דפריך לשמאי ממקוה דילמא שאני התם דאין ספק מוציא מידי וודאי וכן בחביות הוי ודאי טבל וספק תרומה ג"כ דילמא הטעם משום דאין ספק מוציא מידי וודאי כמו בהאי דחבר שמת כו' דלקמן יועיין ברש"י פסחים ד' ט' אע"ג דבהני איכא חזקה עם הספק חזקת מקוה וחזקת יין ז"א דגם התם איכא חזקה דכהן טהור הי' ובחבר איכא רובא דרובין מעשרין ורובא וחזקה רובא עדיף אכן בחביות יש לתרץ עפ"י מ"ש התוס' שם לקמן ד"ה בהמתו אוכלת דבאיסור דרבנן ספק מוציא מידי ודאי ובחביות