אריה דבי עילאי (ש"ס) קלד

כנ"ל ושפיר מצינן למיליף מקוה בנההצר מנייהו דכי תאמר מה לסוטה שכן רגלים לדבר תאמר ספק נגע יוכיח דיליף מסוטה אע"ג דליכא רגלים לדבר וכי תאמר מה לספק נגע שכן לא קדמה להם בדיקה תאמר במקוה שקדמה להם בדיקה תאמר סוטה יוכיח שקדמה להם בדיקה ואפ"ה טמאה וא"ל מה להנך שכן יש בו צד קל זה אינו כמבואר בכתובות שם בתוס' כל זה למד המקשן בטעמא דרבנן. ומזה הוי קשה לי' לר"ש דאיהו גופי' דמטהר בר"ה ע"כ במה הצד יליף לה כנ"ל א"כ גם ברה"י יטמא מכח מה הצד כנ"ל ולרבנן קשה להיפוך כיון דברה"י מטמאין מכח מה הצד א"כ גם בר"ה יטהר מסוטה מכח מה הצד ולזה קאמר הש"ס ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה דייקא ור"ל לא במה הצד אלא מסוטה לחודי' ילפינן לרבנן משים דלית להו סברא דרגלים לדבר וא"צ למיליף במה הצד ור"ש דאית לי' האי סברא סבר דגם בעלמא ברה"י תולין משום דלא ילפינן מסוטה אלא מה דדמי ממש וא"כ ברה"י תולין לר"ש דליכא במה הצד דגם בעלמא תולין אבל בר"ה דמטהר משום מה הצד משום דבעלמא היכי דאיכא חזקה טהור בר"ה אע"ג דלא דמי לסוטה דסוטה קיל דלא עשו בו אונס כרצון אפ"ה בעלמא נמי טהור בר"ה מטעם חזקה כמו"ש התוס' לעיל ד"ה והילל כו' עיי"ש מש"ה שפיר יש למיליף במה הצד מיני' וזה המשך הגמרא דקאמר ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה ולא משניהם במה הצד רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק ועשוהו כודאי ה"נ ור"ל וא"צ למה הצד משים דלית להו סברא דרגלים לדבר ופריך וניליף מיני' בר"ה לטהר משום דכל ספק טומאה בר"ה טהור ר"ל היכי דאיכא חזקה וא"כ יש בזה למיליף במה הצד נהי דמסוטה לחד ליכא למיליף בר"ה דהתם קיל כנ"ל ומסיק דהכא תרתי לריעותא הוי כוודאי ור"ש סבר כסוטה בר"ה לטהר דלית לי' תרתי לריעותא ושפיר יש למיליף במה הצד ופריך על אי מסוטה אימא כי סוטה ר"ל דניליף במה הצד לטמא ברה"י ומשני דאית לי' רגלים לדבר ובכל ספק דעלמא נמי תולין וליכא מה הצד וזה מכוון בדברי התוס' שכתבו דלא קאמר הכי אלא לפרש שלא תיקשי להו מסוטה וכמו שביאר הרשב"א הנ"ל דברי ר"ת דכל דדמי לסוטה ילפינן ודלא דמי לא ילפינן ומש"ה גם בעלמא לא טמא ודאי משום דלא דמי ממש לסוטה דהכא רגלים לדבר ומש"ה סיימו התוס' ובכל ספק טומאה אית לי' ברה"י תולין לכוונה זו דליכא מה הצד וקאמר ואבע"א היינו טעמא דר"ש ר"ל ואבע"א לעולם כמו דהוי ס"ד דר"ש אית לי' בכל ספק דעלמא ברה"י ודאי טמא בסוטה אע"ג דבסוטה רגלים לדבר מ"מ יש לו מעלה דקדמה לה חזקת בדיקה משא"כ בעלמא לא קדמה להם בדיקה כנ"ל וא"ל דניליף ברה"י לטמא ממה הצד מסוטה ומבעלמא כנ"ל משום דמקוה שהוא סוף טומאה לא ילפינן מסוטה שהיא תחילת טומאה

בא"ד ולר"ש הוי ספק דל"ל טעמא דהרי חסר כו' ולכך ברה"י תולין מדינא כו' לעיל בגמ' מ"ש כו' כתבנו ריש להקשות לר"ש דנהי דהכא תולין מדינא משום דהעמד חזקה נגד חזקה מ"מ בחביות הו"ל להקל משום דהוי ספיקא דרבנן. ולפי מה, שפירשו התוס' בסוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה אינו דין דרגלים לדבר היינו בשעת הספק הי' ריעותא כו' הובא הקדמה זו לעיל מ"ש בתוס' ד"ה מעל"ע באריכות א"כ י"ל דלר"ש אית לי' באמת סברת התורת חיים דחזקת מקוה לא מהני כמו שהבאתי לעיל באורך והא דס"ל תולין היינו משום דבשעת טבילה לא הי' ריעותא כדברי התוס' שם בסוטה לא דמי לסוטה וה"נ בחביות תולין מה"ט דחזקת יין לא מהני להטבל כמו שכתבתי לעיל באריכות. והנה יש לתרץ עוד דברי הרמב"ם המובא לעיל דפסק בחביות תולין כר"ש ובמקוה פסק כרבנן דודאי טמא עפ"י דאיתא במס' נדרים ד' נ"ט ע"א בהא דתרומה בטלה באחד ומאה ופריך דהא הוי דשיל"מ כיון דמצי למיתשיל כמו נדרים דהוי דשיל"מ מה"ט ומשני בשלמא קונמות מצוה לאתשילו עלי' משום דר' נתן כו' אבל תרומה לא הוי מצוה כו' ע"ש ועיין לעיל מ"ש בתוס' ד"ה הי' בודק ולפי"ז קשה דמאי פריך חביות אמקוה לרבנן דסברי במקוה משום דתרתי לריעותא הוי ודאי והכא דאיכא תרתי לריעותא תולין דילמא ה"נ משום דהוי ת"ל הוי ודאי טבל וצריך להפריש אחר עלי' והא דאמרינן דגם האי חביות שנמצא חומץ הוי תרומה היינו מדרבנן שהחמירו בו משום דהוי דשיל"מ וכמו שמחמירין בדשיל"מ בספק דרבנן או בס"ס או בתערובות דמדאורייתא בטל ברוב מ"מ בדשיל"מ מחמירו רבנן דלא ליבטל ה"נ החמירו שלא יצא האי חביות לחולין משום דהוי דשיל"מ וא"ל דהא לא הוי דשיל"מ וכתירץ הגמ' דלאו מצוה לאתשולי י"ל דז"א דברור בסברא פשוטה דלא דמי כלל לדהתם דהתם יש ודאי תרומה שהפריש ונתערב ומותר לאכלו משום שאינו נותן טעם רק דנימא דמחמירו רבנן משום דהוי דשיל"מ בזה שפיר אמרינן דלמה יאסרו אותו חכמים דהא לאו מצוה למעבד הכי שיוצא תרומה לחולין א"כ אינו עומד כלל להתיר וכמו שפי' הר"ן שם וזה דוקא התם דהרי יש שם ודאי תרומה ולמה יוציא אותו לחולין כיון דיש היתר בלא"ה שאינו נותן טעם משא"כ הכא דמדאורייתא אינו תרומה כלל משום דאיכא תרתי לריעותא הוי כוודאי טבל והי' מפריש אחרת תחתי' וזה יוציא לחולין בזה אדרבא מצוה לשאול עליו דלמה יאכל אותה בעיני' כיון דיכול לשאול עליו וכאן לא שייך דאינו עומד לשאול עליו הא מדאורייתא אינו תרומה כלל ולמה אינו עומד לשאול מש"ה שפיר החמירו רבנן משום דהוי דשל"מ. והנה לא יחלוק שום אדם על סברא זו זולת המתעקש וכדי לתרץ קו' זו נתרץ מקודם דברי הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א הל' י"ב שכ' לחלק בדשיל"מ בין מינו לשאינו מינו וכ' עליו הראב"ד משנה שלימה היא כו' וכ' הכ"מ (עיין בפר"ח סי' ק"ב) דכוונתו ממס' יו"ט ד' ל"ט דמתרץ ר' אשי המשנה משום דשיל"מ אף באינו מינו יוע"ש בתוס' שג"כ הרגישו בקו' זו ותירוצם שייך גם לשיטות הרמב"ם ונראה לתרץ עפ"י דהש"ך סי' ק"ב ס"ק ח' הקשה על היש"ש דכ' דכשההיתר אינו בא מכח זמן לא הוי דשיל"מ והקשה הש"ך מנדרים וכה"ג דהוי דשיל"מ יוע"ש. והנה אפשר לתרץ ולומר דהיש"ש דייק לה משיטות ר"י ור"ל בע"א ד' ע"ג ע"ב דקאמרינן לדידהו הטעם דטבל במינו במשהו משום כהיתירו כך איסורו כו' ולמה לא קאמרינן משום דשיל"מ וא"ל מנ"ל לר"י ור"ל סברא זו ולחלוק על ר"ש דקאמר בהדיא בנדרים ד' נ"ח ע"א לר"ש כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל כו' ועיין לקמן בקונטרס הלז י"ל דהא מייתי סייעתא לר"י ור"ל תניא נמי הכי טבל ויי"נ במינו במשהו כו' ופירש"י ומדמפליג בין מינו ש"מ משום כהיתירו כו' והתירו הוי במינו כו' ור"ש דס"ל הטעם בשביל משום דשיל"מ באמת לא מזכיר האי חילוקא בין מינו לשאינו מינו וכן דעת הרי"ף הביאו הכ"מ הנ"ל שאין חילוק בדשיל"מ בין מינו לשאינו מינו ובזה מתורץ קו' התוס' בנדרים שהקשו על ר"ש דאינו מחלק בין מינו לשאינו מינו מהא דר"י ור"ל הנ"ל אך לפי"ז תיקשי ביותר על דעת הרמב"ם דפסק הטעם בטבל משום דשיל"מ יוע"ש בהל' ו' ואפ"ה מחלק בין מינו לשאינו מינו ונראה לומר כך דדוקא לשיטות ר"י שפיר מוכח מהברייתא דמחלק בין מינו לשאינו מינו דע"כ הטעם משום כהיתרו כך איסורו דלשיטות ר"י דוקא אם נאמר הטעם משום דשיל"מ לא הי' להפליג בין מינו לשאינו מינו וכ"ז לשיטות ר"י דוקא משא"כ לדידן שפיר יש לחלק עפ"י טעם הר"ן בדשיל"מ כמבואר בדברי הר"ן בנדרים ד' נ"ב ע"א והביאו הט"ז סי' ק"ב וז"ל דחזינא לרבנן ור"י דאיפלוגי במין במינו אי בטיל כו'. והנה המעיין בגוף לשון הר"ן דדייק דכי היכי דר"י אזיל אחר דמיון העצם אזלי רבנן אחר דמיון ההיתר כו' יראה דעפ"ז הגם דדברי הר"ן בגוף הדברים בטעם שנותן על הא דדשיל"מ הם דברים נפלאים מ"מ סיום שמסיים שם לחלק בין מינו לשאינו מינו דכ' הלכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר אחר זמן אותו חסרון של איסור כיון שהיא מועט ראוי הוא שישלמנו אותו חילוק שבין מינו לשאינו מינו כו' יש לערער ל"מ על החילוק שמחלק בין דשיל"מ למים ומלח דפ' משולין כו' דהוא דוחק עצום אלא אף גם על גוף החילוק שבאינו מינו בטל שפיר דשיל"מ כיון דיש חילוק במין ג"כ יש מקום להתעקש ולומר כיון דרבנן לא אזלי כלל אחר דמיון העצם רק אחר דמיון ההיתר מנ"ל לומר דדשיל"מ במין בשאינו מינו דלפי דמיון ההיתר הי' מין במינו כיון דסופו להיות ניתר דנימא מ"מ כיון דאחר דמיון העצם הם מין בשא"מ מנ"ל לומר כך כיון