אריה דבי עילאי (ש"ס) קל

בזמה"ז דרבנן וכן איתא בפסחים ד' י' וביבמות ד' פ"ב וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' תרומות הל' כ"ו שאף בימי עזרא הי' דרבנן וא"כ כיון דיש נגד חזקת טבל חזקת יין הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא והוי ודאי תרומה וא"צ לפרוש שנית וכמ"ש מהרש"א בעצמו בעירובין דלהכי פריך לר' יוסי דמיירי מדרבנן אבל לעיל במקוה דהוי טומאה דאורייתא וס"ד לחומרא ופריך דיהי' תולין דטמא ודאי להו לחומרא הוא וכמו"ש התוס' בחולין הנ"ל אלא היא קולא לכך יהי' תולין לחומרא

שם בגמרא להילל קשיא ודאי דאלו מעל"ע שבנדה תולין כו' מה שתפס בגמ' מעל"ע להילל והרי הילל סבר מפקידה לפקידה נדחק רש"י בזה ולולא דבריו הי' מקום לומר עפ"י הגמ' במס' גיטין ד' ל"א ע"ב אמר ר' אלעזר חלוקין עליו חביריו דתניא מקוה שנימדד כו' מטמאין למפרע ואילו ראי' מעל"ע קאמר ופריך פשיטא דחלוקין ומשני מ"ד מאי למפרע מעל"ע קמ"ל כו' יוע"ש ולכך לא מצי להקשות להילל שיטמא ודאי למפרע עד הפקידה ראשונה דהרי י"ל דגם במקוה אינו מטמא עד הבדיקה ראשונה רק מעל"ע דמאי למפרע מעל"ע ומ"ה לא פריך רק אמעל"ע דעכ"פ מעל"ע יטמא ודאי להכי קאמר אף להילל דאילו מעל"ע שבנדה תולין והכא מעל"ע אחרון ודאי

ברש"י ד"ה טמאה ודאית כו' מדקתני בר"ה טמא אלמא כוודאי משוי ליה כו' יעויין במהרש"א ואפשר לראות דהא ודאי דרש"י ס"ל דבר"ה או טהור ודאי מסוטה או שהוא ודאי טמא ותולין לא שייך בי' דספק ר"ה טהור הוא והא דס"ל להילל כאן בר"ה תולין י"ל כמו"ש הרשב"א שהבאתי במשנה דמדינא הי' לטהר מסוטה רק משום איחוכא מטמאין אף בר"ה משא"כ במקוה דלא שייך איחוכא דהרי המקוה במקומו עומד מ"ה הו"ל לטהר בר"ה אי לאו דכודאי משוות לי' וכ"ז לגרסתו דלא גרס לעיל כגון ספק נגע כו' וא"כ קאי טעמא דהילל על רה"י אכן לגרסת התוס' דגרס לה א"כ קאמר הילל טעם אר"ה א"כ ע"כ לאו טעמא הוא משום איחוכא כמו"ש לעיל בתוס' ד"ה מעל"ע לכך הוצרכו לפרש בע"א

בתוס' ד"ה דאיכא ריעותא מגופה אבל אי לאו האי טעמא כו' כמו בנגע כו' למאי דמסיק דהכא י"ל הגס הנס חזותי' ל"ד כלל לנגע ואפשר דהיינו ריעותא מגופי' דקאמר ומ"ש בגליון והא דאמרינן בפ"ק דחולין גבי בא זאב כו' קאי על האי היתירא דגבינות שרצו התוס' לדמות לטומאה אע"ג דבחולין שם התם גמרינן מסוטה ואין לדמות איסורי לטומאה אלא לסכנתא דספיקו אסור אע"ג דיש חזקה תירץ היינו להמקשה דהתם אכן למסקנא דשני לי' בין איסורא לסכנתא ובספק איסור שרי דדמי לספק טימאה בר"ה לא ילפינן מסוטה בר"ה היכי דאיכא חזקה כדי שנאמר הלכתא גמירי לה מסוטה שלא ניליף מיני' אלא דהיכי דאיכא חזקה לא צריך למיליף מסוטה רק היכי דליכא חזקה

בא"ד כיון דמעולם לא היתה אותו שעה מבוררת כו' כדמוכח בהכל שוחטין דקאמר אתיא ממכה אביו ומפרה אדומה כו' מעולם תמהתי על פשוטו הפשט שהביאו אתיא ממכה אביו ולא מצאתי כלל מי שהרגיש בזה עד כעת שעיינתי בגמ' דפיס ווינא שעם הגהת הגאון מ' ישעי' פ"ק זלה"ה שמוחק מכה אביו וגורס עדים זוממים. אך אמנם בכל הגמרות ישונות בכולם הגירסא אתיא ממכה אביו והנה א"ל דכוונתם על קושייתם בחולין ד' י"א בתוס' ד"ה כגון דכתבו דהומ"ל משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת וכתבו כאן מכח קו' זו להוכיח דחזקה שאינו מבוררת לא הוי אזקה ונאמר דהתם נמי חזקת האם אינה מבוררת דז"א דחזקת כשרות וצדקת הוי כחזקה מבוררת כ"ז שלא איתרע וכמו"ש התוס' ד"ה והילל דסוטה יש לה חזקה אי לאו דקינא לה ונסתרה איתרע החזקה ועיין לקמן דחזקת היתר וכשרות הוי חזקת הגוף והבאתי מתוס' כתובות ד' ע"ה ע"ב ד"ה ספק דכתבו ומראוהו מדברת דהוי חזקת הגוף יוע"ש. וגם לפי דברי מהרש"א בחולין א"א לפרש כן. ונראה לתרץ בדרך חידוד וקצת רחוק מפשוטו לתרץ כוונתם מה שהביאו ממכה אביו עפ"י לתרץ קו' העולם בשם הגאון מ' צבי הירש מהאלברשטאש על תירץ ר"ת בחולין ד' הנ"ל בתוס' ד"ה ליחוש דלכך בנסקלין בנשרפים לא אזלינן בתר רוב נשרפין משים דלענין באיזה מיתה להרג לא אזלינן בתר רובא א"כ קשה שריפת בת כהן היכי משכחת לה דילמא לאו אבי' הוא ואינה בת כהן רק בת ישראל ודינה בחנק הקל ולא שייך אזלינן בתר רובא דהוי ממיתה למיתה וכדברי התוס' הנ"ל ולעיין מה שכתבתי מענין קושי' זו בפסחים באריכות ונ"ל לתרץ על פי מה שכתב התוס' בחולין שם ד"ה מנ"ל דאזלינן בתר רובא וא"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ"ש בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דלר' אחא בר יעקב בעי דלא קום לי' חזקה מקרא. והנה לכאורה קשה דעפ"ז מה הקשו התוס' ד"ה כגון שהיו חבושים כו' דהומ"ל דהעמד האם בחזקת צדקת כו' דא"כ מוכח חזקה מקרא וממילא מוכח רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ודוחק לומר דקושיות התוס' לא קאי לתירץ הנ"ל דלר' אחא בר יעקב בעי רק לתירוצם השני. אך י"ל דקו' התוס' הוא דעכ"פ מנ"ל בתר רובא אימא דהתם במכה אביו ואמו הוי שניהם למעליותא רובא וגם חזקה אבל רוב לבד לא מהני והא דמות יומת במכה אביו משום דהוי רוב וחזקה ועפ"ז יש ליישב ולומר דאף לפי תירץ ר"ת דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא היינו בתר רובא גרידא אבל היכי דאיכא רובא וגם חזקה בודאי מהני ונהי דנימא כמו דלא מהני רובא ממיתה למיתה כן לא מהני חזקה ממיתה למיתה דאם הי' מהני חזקה מכ"ש רובא דרובא עדיף מ"מ היכא דאיכא שניהם רובא וחזקה מהני אף ממיתה למיתה כמו שהוכחנו מקו' התוס' ד"ה כגון דאף אם לא הוה אזלינן כלל בתר רובא א"כ כ"ש דלא הוי אזלינן בתר חזקה מ"מ בהצטרף שניהם רובא וגם חזקה בוודאי מהני. והנה בהא דהמציאו התוס' בד"ה כגון הנ"ל לומר דהעמד האם בחזקת צדקת כ' במהרש"א דלמסקנא דמסיק אין אפטרופס לעריות לא הוי חזקה כלל דאימר נאנסה. אך אמנם זה שייך באשת ישראל ותירץ מהרש"א שפיר על מכה אביו דאיירי, אף בבן ישראל א"כ שפיר ליכא חזקת צדקת דאימא נאנסה משא"כ באשת כהן שפיר שייך חזקת צדקת דלא נאנסה כלל דאם נאנסה היתה אסורה על בעלה כהן דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה א"כ מדלא אסרה עצמה על בעלה כהן שפיר איכא חזקת צדקת דלא נאנסה ג"כ וגם איכא חזקת היתר לבעלה וכמ"ש התוס' דכתובות בסוגיא דפ"פ ד' ט' בתוס' ד"ה ואבע"א א"כ שפיר בבת כהן דהיתה אמה אשת כהן איכא רובא וגם חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת ולא שייך דברי מהרש"א אימא נאנסה ולא שייך באשת כהן. וגם איכא חזקת היתר לבעלה כמ"ש התוס' בכתובות הנ"ל ולא שייך כאן תירץ התוס' בכתובות דאונסא קלא אית לה דאדרבה איכא עוד יותר חזקת צדקת האם דבשלמא התם בתוס' שפיר שהרי מצא פ"פ ובודאי זינתה ואנו מסופקין אם באונס אם ברצון אמרינן דבודאי הי' ברצין דאונסא קלא אית לה משא"כ כאן דאמרינן דהעמד האם בחזקות צדקת דלא זינתה ואי דילמא נאנסה א"כ אדרבא אונסא קלא אית לה ואמרינן דבודאי לא זינתה כלל עכ"פ איכא בבת כהן רובא וחזקה ובזה בוודאי אזלינן בתר רובא וחזקה לחייבה שריפה ומתורץ קו' העולם הנ"ל

אך אמנם הא דהוכחנו מדברי התוס' ד"ה כגון הנ"ל דאף דלהא לא אזלינן בתר רובא ולא בתר חזקה מ"מ בתר רובא וחזקה בודאי הוי אזלינן הנה מדברי רש"י משמע דאם רובא לא מהני וגם חזקה לא מהני אף צירף שניהם לא מהני מדכ' רש"י בד"ה היכי דאפשר כו' וצריכין לבדוק בהמה אחר חי' טרפות כו' ובריש דף י"ב ד"ה פסח כ' דיש לבהמה חזקת היתר כדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת א"כ יש לה רוב וחזקה ול"ל לבדוק אחר ח"י טריפות דהא י"ל דאף דלא אזלינן בתר רובא מ"מ בתר רובא וחזקה בוודאי אזלינן אלא מוכח מרש"י דלא ס"ל האי סבא אך מ"מ אין זה סתירה לדברינו הנ"ל דמצינו למימר דרש"י לא ס"ל כתירץ התוס' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ולא קשי' לשיטות רש"י כלל קו' העולם וגם בתא דכ' רש"י דאיכא חזקת היתר לבהמה מכח דנשחטה הותרה אף לא אזלינן בתר רובא יש בזה מקים עיון אין כאן מקומו ועפ"מ