אריה דבי עילאי (ש"ס) קכו

הרשב"א דטעמא דמטמא ברה"ר משום דלא להוי מילי דרבנן כחוכא כו' ונקטו התוס' בלשונם כדי לסתור זה התירץ דהנה כתבנו למעלה דהא דלא מהני חזקה להילל לומר אף לקדשים כמו דמהני לחולין משום דקדשים ילפינן מדר' גידול לתלות אך ע"ז יש לגמגם ל"ל להילל לומר טעמא דריעותא מגופא נהי דלא איתרע החזקה מ"מ שפיר תולין מדר' גידל וצ"ל משום רה"ר קאמר לה דמהאי טעמא אף ברה"ר תולין ואם איתא לדהרשב"א הנ"ל דמטעמא דאיחוכא מטמא ברה"ר א"כ הדרה קו' לדוכתי' ל"ל טעמי' דריעותא מגופא וזה מכוון בדברי התוס' דקיל טפי משאר טומאות כדפירש"י ר"ל מטעם דהוי למפרע וחזקה א"כ ואמאי לקדשים לא מהני האי טעמא לטהר צ"ל מדר' גידל כנ"ל וצ"ל משום ריעותא מגופי' קאמר הילל לטמא בר"ה ולא משום איחוכא וקשה שפיר כיון שקיל הי' לטהר ברה"ר ותירצו דהכא יש ריעותא מגופי' והשתא ודאי טמא וכמו שפירש מהר"מ בתירוצו דמשום תרתי סברות מטמא ברה"ר אך לפמ"ש לעיל בסמוך תי' לשמאי דלא יליף מד"ר גידל א"כ לא אתי שפיר כ"כ די"ל דאיצטרך הילל לסברת ריעותא מגופה משום רה"י גופי' עי"ש. ומיהו בההוא הוכחה שכתבו כדמוכח משמעתין דקאמר והילל כי קאמר אוקי מילתא אחזקתי' כגון ספק נגע כו'. בזה נסתר שפיר תירץ של הרשב"א הנ"ל דמוכח דהילל יהיב טעמא נעל ר"ה ע"כ נראה ברור דהרשב"א לא גרס כגון ספק נגע כמ"ש רש"י דלא גרסינן לה אבל התוס' לשיטתם הקשו שפיר. בא"ד א"כ הו"ל ג' והוי ר"ה כו' עיין ע"ז ברמב"ם פ"ט מהל' נזירות הל' י"ו ובראב"ד שם ונושאי כליו

בא"ד הכא לא ילפינן מסוטה משום שאשה שראתה השתא ודאי טמאה כו' אבל בהאי סברא לחודא לא סגי לה דא"כ תיקשי מנגע בא' בלילה היכי דראו חי מבערב דטהור ברה"ר כמ"ש התוס' לקמן ד"ה דאיכא ריעותא מגופי' כו' לכך צריך נמי לומר טעמי' משום ריעותא מגופי' והוי כאינה בדיקה ודמי להיכי שלא ראוהו חי מבערב דטמא אף ברה"ר לקדשים מטעם דכל הטומאות כשעת מציאתן ועיקר תירוצי כאן דמה בר"ה טמא משום דכל הטמאות כשעת מציאתן לכך דקדקו בלשונם הכא לא ילפינן מסוטה משום שאשה שראתה וודאי טמאה והוי כשעת מציאתן דטמא לקדשים מדרבנן כמ"ש התוס' לקמן ד' ד' ד"ה שכל הטומאות כו' דאינו רק מדרבנן לקדשים אבל מדאורייתא אין לחלק בין שעת מציאתן לשאינו כשעת מציאתן ובזה מתורץ קו' מהר"ם שהקשה דדברי התוס' כסותרין דלעיל כתבו שהוא קיל מסוטה והשתא לענין ר"ה כתבו שהוא חמור עיי"ש ולדברינו ניחא דבאמת מדאורייתא קיל משני שהוא טומאת למפרע דמשום שעת מציאתן ליכא למיליף מסוטה כיון שהוא אינו רק מדרבנן לקדשים והוי דמי ממש לנגע בא' בלילה ולא ראוהו חי מבערב דמטמאין רבנן בין ברה"ר ובין ברה"י לקדשים והא דהתם טמא ודאי לקדשים והכא תולין היינו משום ביטול פ"ו כמ"ש התוס' לקמן בסמוך ומהר"ם הקשה לקמן בתוס' דלמה לא תירצו תיכף על קושייתם ראשונה דמ"ה לא מטמאין הכא וודאי מסוטה משים ביטול פ"ו ותירץ משום דהכא קושייתם דהי' לטמא מדינא דאורייתא מסוטה וא"א לטהר משום ביטול פ"ו כו' עיי"ש. ולפי"ז בכון מאוד ההמשך בתוס' כאן דתירצו דלמפרע לא ילפינן מסוטה מדאורייתא והא דתולין ברה"י לקדשים ולחולין טהור היינו משום דהחמירו רבנן משום דכל הטומאות כשעת מציאתן החמירו לקדשים אבל טומאה וודאי לא החמירו משים ביטול פ"ו ומה"ט החמירו לתלות גם ברה"ר אע"ג דלענין זה חמיר משאר טומאות מ"מ ע"כ ברה"י תולין ולא וודאי משום דעיקר החומרא מדרבנן חיישינן לביטול פ"ו. ובזה מתורץ קו' עצומה שהקשה בגליון כאן דהרי ר"ש מטהר במקוה ברה"ר אע"ג דליכא חזקה וגם השתא ודאי חסר עמ"ש במשנה למלך פי"א מהל' מקוואות דף קס"ו ע"ד דגם ר"ש לא פליג אהאי דנגע בא' בלילה דלא ראוהו חי מבערב טמא ודאי לקדשים בין ברה"ר ובין ברה"י ובראותו חי שטמא ודאי עכ"פ ברה"י לקדשים משום שכל הטומאות כשעת מציאתן והא דקאמר במקוה תולין ברה"י וברה"ר טהור לגמרי היינו מדין תורה ולא מיירי מדרבנן אבל באמת גם במקוה מדרבנן שורפים לקדשים והרי כתבנו דהכא עיקר תירוצם רק מדרבנן לטמאה א"כ י"ל דמקוה דמי לראוהו חי מבערב דהוי בחזקת בדוק דה"נ במקוה בדקוה מקדם והיתה שלימה: בא"ד ובטומאת בשר קודש שייך למפרע כמו להבא עיין מהר"מ וגם צ"ל דמיירי נמי שנגע הבשר במעל"ע שבנדה דאיכא ריעותא מגופה דהרי כ' מהר"ם לעיל וגם פרשתי בסמוך דתרתי בעינן שיהי' השתא ודאי טמא וגם ריעותא מגופה או י"ל דמיירי בשאר טומאת למפרע היכי דליכא חזקה כגון שנגע הבשר באחד שלא ראוהו חי מבערב דליכא חזקה דהא שכ' התוס' הכא משום ריעותא שבגופה חמור היינו משום דליכא חזקה וה"ה בכל טומאת למפרע היכא דליכא חזקה כגון קיפה שאינה בדיקה ובהכי ניחא מה שסיימו התוס' בתירוצם שנית ע"ז ובטומאת בשר קודש שייך טומאת ע"י ראיי' כגון זב וזבה ונדה דאסרי' לאכול בשר קודש כו' ולכאורה יש לדקדק דלמה לא סיימו כמו כן כאן דהרי גם הכא צ"ל היכי דאיכא ריעותא מגופי' שהוא נדה או זב ועפ"י הנ"ל ניחא ובעיקר דבריהם א"ל לפמ"ש בסמוך דמעל"ע שבנדה חמור מדרבנן משום שעת מציאתן א"כ מ"מ יהי' חמור לענין אין בו דעת לשאול משום כיון דקרא מוכח להדי' דבכה"ג יש לטהר תו לא החמירו בו רבנן דאין בו דעת לשאול

בא"ד ועי"ל דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראי' לכך מטהר אף ברה"י כו' צ"ע דכיון דבהאי תירוצא נאדו מתירוצא קמא וכן מוכח בהדיא מדברי המהרש"א לקמן ד' י"ט בתוס' ד"ה ר' יהושע כהה כו' עיי"ש א"כ קשה למה במבוי תולין כיון דמבוי הוי רה"י כדאיתא במס' טהרות פ"ב מ"ו וניליף מסוטה שיהי' טמא ודאי וגם מה פריך לקמן ממבוי לשמאי דילמא שאני התם דיליף מסוטה משא"כ הכא שהוא ראי' וא"ל כע"ש לעיל בתירוצם הראשין דלפי המסקנא גם רבנן אית להו רגלים לדבר והתוס' כתבי כן לדברי המקשה דלקמן דאכתי לא ידע לה מרגלים לדבר מצי לשנויי אהכא דהוי טומאת ראי' דמ"מ קשה האיך יכול המקשה מתניתין דמבוי דקתני בהדיא כתמים ובכתמים תולין משום שהוא ראי' וה"נ בשרץ דכוותי' דקתני לה בהדיא נמי דינא לתלות וכמ"ש בחי' הרשב"א הביאותיו לעיל ואמאי לא ניליף שרץ מסוטה לטמאה וודאי אע"ג דהוי טומאת למפרע דהרי השתא נאדו מהאי תירוצא ודוחק לומר דבמבוי תולין דהוי ס"ס דמיירי שגם הוי ידעינן בודאי שהי' השרץ מקודם אכתי יש ספק שמא לא נגע בטהרות דהשתא הוי ס"ס ספק הי' שם או לא ואת"ל הי' שמא לא נגע בטהרות אע"ג דס"ס לא מהני ברה"י כדאי' במס' טהרות פ"ו מ"ד מ"מ היכי דהוי ספק ביאה מתני כמ"ש התוס' פרק קמא דפסחים ד' ט' ד"ה ואת"ל כו' ז"א דהרי קתני לה דומיא דכתמים דמיירי שהטהרות נגעו באשה רק שיש ספק טומאה אבל אי הוי ידעינן ודאי שהיתה נדה מקודם א"כ גם הטהרות טמא מחמת שנגעה בה וה"נ שרץ דכוותי' ע"כ מיירי באופן שנמצא השרץ במקום דאילו הי' מקודם ודאי נגע. והנה עפ"י הדברים הנ"ל יש ליישב. דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' אבות הטומאה הל' י"ב שפסק דשרץ יבש נמי מטמא וקרוב בעיני שהוא רק מדבריהם ותמה הכ"מ שהוא נגד הש"ס לקמן ד' דאמרינן שרץ שיבש ושלדו קיימי' טמא ומייתי לה קרא דבמותם ואפשר דס"ל לרבינו דקרא אסמכתא כו' ויש לתמו' דמנ"ל לרבינו לומר כן דילמא הוא באמת מדאורייתא ולפי הנ"ל י"ל שהי' קשה לי' קושיות התוס' דהכא דלמה בנדה תולין והי' מתרץ משום דהוי ראי' וא"כ קשה קושייתם הנ"ל ממבוי למה אינו ודאי ולפי פסק שלו ניחא עפ"י המשנה דלקמן ד' כ"ו השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע בין לח ובין יבש כו' ובגמ' שם אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם כו' דאימר יבש הי' ומיא נפל עלה אבל שרץ ארמיטטי אמרטט כו' וצ"ל דהא דרבנן מטמאין למפרע בשרץ אפי' לח אע"ג דאם הי' מקודם א"א שיהי' עדיין לח וכסברת ר"ש צ"ל דס"ל דאפשר הי' יבש ומיא נפל עלה ונתלחלח ולית להו סברא דאימרטט כו' והנה לקמן ד' ד' ע"ב אמרינן דטומאה רבנן לא ילפינן מסוטה לטמא ולפי"ז ניחא דלכך במבוי תולין ולא ילפינן מסוטה משום כיון שהשרץ יבש אינו טמא כלל מדאורייתא לא ילפינן מסוטה ובנמצא לח