אריה דבי עילאי (ש"ס) קכה

משנויי' דרגלים לדבר כמו שפי' מהרש"א ומתר"מ קו' התוס' ואהא תירצו דהמקשה דפריך לר"ש לא קשיא לי' לרבנן אמעל"ע משום דמצינין למימר דלמפרע לא ילפינן היכי דאיכא חזקה וכן לא פריך אמבוי דס"ל לרבנן תולין משום דאכתי לא ידע דהתם הוי כתרתי לריעותא דאח"כ הוא דמשני שמאי הכי והוי ס"ד דהוי חזקה ולכך לא ילפינן מסוטה כיון שהיא למפרע וכ"ז כתבו התוס' לדברי המקשה דלא ידע מרגלים לדבר אבל למאי דאסיק לה לר"ש וגם מסיק דבמבוי כתרתי לריעותא דמי וליכא חזקה א"כ קשה ניליף מסוטה לטמאה ודאי אע"ג דהוי למפרע מ"מ הרי ליכא חזקה כסברת מהרש"א דהכא וצ"ל לפי האמת דלא ילפינן מסוטה דהוי רגלים לדבר ובזה מתורץ צ"ע של מהרש"א בסוטה שם דמוכח לפי המסקנא דגם רבנן ס"ל רגלים לדבר והקשו התוס' שם שפיר והוצרכו התוס' שם לתרץ אע"ג דס"ל לרבנן רגלים לדבר מ"מ ילפינן בעלמא מיני' כו' יוע"ש. ומה שהביא מהרש"א שם ראי' מתוס' לקמן ד"ה ושניהם שכתבו דלר"ש דס"ל סברא דרגלים לדבר ס"ל באמת בעלמא נמי תולין אינו ראי' עפ"י הנ"ל שכתבו כן לפום האי סברא דאכתי לא ידענא דגם רבנן ס"ל ע"כ האי סברא דאכתי לא ידענו דבמבוי ליכא חזקה משום דהוי תרתי לריעותא ומצינו למימר דמ"ה תולין דהוי למפרע אבל להמסקנא דמסיק לה ובאמת גם לרבנן צ"ל דלא דמי לסוטה צ"ל כתירץ התוס' שם בסוטה דרגלים לדבר לא מהני רק לגבי מקוה כו' ע"ש א"כ ניחא לומר גם לר"ש הכא

בא"ד דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע כו'. לכאורה הי' נראה לפרש דהא דטומאת של מפרע קיל טפי משאר טומאת היינו משום דבסוטה בשעת ספק יש ריעותא דאיכא לספוקי על ידה משא"כ בטומאה למפרע שעל השעה שאתה בא לספוקי דהיינו בשעה שננעה בה עדיין לא הי' שום ריעותא כלל רק אח"כ חזינא שנטמא האשה אבל בסוטה בשעת הספק שמא זינתה הי' ריעותא שקינא לה ונסתרה אלא שא"א לומר כן לפמ"ש התוס' בסוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה אינו דין כו' דה"פ דגמ' דלקמן דמשני לר"ש התם רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה דס"ל דיש רגלים לדבר לספק כיון שיש קמן ריעותא ובשעת הספק יש קמן הריעותא אבל גבי מקוה ליכא רגלים לדבר בשעת שאתה רוצה לספק דהיינו בשעת טבילה ליכא ריעותא קמן כלל לספיקי על ידה כו' ע"ש שכתבו שם דאף למסקנא דמסיק רגלים לדבר ילפינן מיני' כל טומאת להבא כגון ספק נגע בשרץ וא"כ הרי התוס' כתבו הכא לפום סברת המקשה דלקמן דאכתי לא ידע מרגלים לדבר ולפי הנ"ל הרי באמת המסקנא דרגלים לדבר וא"כ מאי ידע המתרץ מה שלא ידע המקשה וא"ל לפי מה שכ' מהרש"א כאן דהיכי דליכא חזקה ילפינן מסוטה אפילו למפרע מדפריך לקמן לר"ש אי מה סוטה ולא משני משום דהוי למפרע א"כ י"ל דהמקשן והתרצן מחולקים בזה דהתרצן גילה לו דאף היכי דליכא חזקה כמקוה לא יליף מסוטה כיון דהכא לא הי' ריעותא בשעת הספק כנ"ל מ"מ דוחק הוא לומר הכי כיון דהמקשן ידע ג"כ מסגרת המתרץ מי הכריח אותו לומר דהיכי דליכא חזקה יליף שפיר מסוטה כדי להקשות לר"ש כיון דגם לרבנן צריך לומר האי סברא דלמפרע מכח הך משנה דמעל"ע ודילמא האי סברא מהני אף במקום דליכא חזקה כיון דהמתרץ לא גילה לו סברא חדשה בזה. ונראה לפרש עפ"מ מה דאמרינן במס' חולין ד' י' שחטה ונמצא הסכין פגום כו' ר"ח אמר כשירה כו' סכין אתרעי בהמה לא אתרעי והתוס' לקמן ד"ה התם תרתי לריעותא שהביאו האי סוגיא כתבו דאין סברא לחלק בין מקוה איתרע לאדם איתרע והתם ה"פ סכין איתרע כו'. די"ל דבמקוה אע"ג די"ל ג"כ מקוה איתרע אדם לא איתרע מ"מ מטמאינן דאין סברא לחלק בין מקוה איתרע לאדם משים דהרי לא הי' לאדם שום חזקת טהרה כלל אלא אדרבה הי' לו חזקת טומאה רק שרוצה לטהר אותו משום שטבל בההוא מקוה וא"כ שיש ריעותא במקוה ואיתרע חזקת מקוה ונשאר האדם בחזקת טמא וגם התם בסכין שמתחילה הבהמה בחזקת איסור עומדת רק שרוצה להתיר אותה מכח שחיטת האי סכין שהי' בחזקת טוב והשתא שיש ריעותא בסכין איתרע חזקתי' דסכין ותו נשאר הבהמה בחזקת איסור כמו שהי' מקודם ולכך פירשו התוס' לקמן דהתם פי' אחר איכא דהוי ס"פ כו' משא"כ הכא במעל"ע שבנדה דהנך טהרות קודם שנגעו באשה לא הי' בהן שום ריעותא רק בחזקת טהרה ובשעה שמעו באשה לא הי' באשה שום ריעותא כלל וא"ל שעכשיו בתר הנגיעה נמצא האשה טמאה מ"מ בזה אמרינן אשה איתרע טהרות לא איתרע ונשארו הטהרות בחזקתן כמו שהי' בתחילה וזה כוונת התוס' כאן דלא ילפינן טומאות למפרע מסוטה היינו משום טעמא דלעיל דכיון שבשעת נגיעה בחזקת טהרה הוי ועכשיו שנולד ריעותא באשה לא מטמאין הטהרות למפרע משום שאשה איתרע טהרות לא איתרע ומש"ה פריך שפיר לקמן לר"ש במקוה אי מה סוטה טמא ודאי דליכא לשנויי' משום שהוא טומאת למפרע דבמקוה לא שייך זה כנ"ל כמ"ש התוס' לקמן ד"ה התם תרתי כו' דכיון דיש לו חזקת טומאה ואתה רוצה לטהרו מכח חזקת מקוה הרי מקוה איתרע ולא עלתה לו הטבילה כיון דעיקר טהרתו במקוה תלוי' א"כ מה לי שיש ריעותא באדם או במקוה וגילה המתרץ סברא חדשה דהתם רגלים לדבר כמ"ש התוס' בסוטה שם

בא"ד ולכך בטומאה דמעל"ע מוקמינן לה אחזקה והא דתולין לקדשים ולא מהני חזקה יעויין מהרש"א ולפענ"ד דנהי דליכא למילף מסוטה לטמא מ"מ מצינן למיליף מדר' גידול דמיירי נמי קרא דכל טהור יאכל בשר מטומאת למפרע כמ"ש התוס' לקמן בסמוך אבל טימאה ודאי לא מוכח משם דהרי לא משמע מקרא רק דכל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל והיינו כיון דספק הוא איך יאכל קדשים דילמא נטמא ומספק אסור לאכול אבל טומאה ודאי לא מוכח ומש"ה ס"ל להילל תולין לקדשים אבל לחולין טהור מטעם חזקה דמד"ר גידול לא מוכח רק קדשים דמינה מיירי קרא התם וא"ל דא"כ דמד"ר גידול לא מוכח ודאי למה משני במס' סוטה ד' כ"ט ע"א דאי מד"ר גידול הו"א בין ברה"ר ובין ברה"י טפי הו"ל לשנוי דאי מד"ר גידול הו"א דתולין ולא שורפין לאו קושיא הוא כמ"ש בהר"ש במס' טהרות פ"ג מ"ו ע"ש וכן מוכח מתוס חולין ד' ט' ע"ב ד"ה התם בסוף דבריהם דמד"ר גידול לא מוכח רק תולין ע"ש. אך קשה דמ"ט דשמאי דס"ל טהור אף לקדשים ואמאי לא יליף מדר' גידול לתלות עכ"פ לקדשים ומהר"מ הרגיש בקו' זו בתוס' בסמוך בדיבור זה אך תירוצו אינו מובן כלל. ונראה לתרץ לשמאי כיון דס"ל דאשה בחזקת טהורה עומדת לא מוכח מדר' גידול דמקרא דר' גידול לא מוכח רק ספק כגון שיש על האדם ספק אם נטמא או לא שנסתפק אם נגע בשרץ דזולת חזקתו שיש לו חזקת טהרה הי' ספק מדינא כיון שיש בו ספק אם נגע בטומאה אף בלא קרא רק דהו"א לטהרו מכח החזקה שלו לזה קמ"ל קרא כל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל דלא מהני בי' חזקתו משא"כ אם נגע במעל"ע שבנידה שהאשה בחזקת טהורה עומדת ולא מחזקינין בהדם ואף זולת חזקתו טהור מטעם שאין מחזיקין בה דם ולא שייך לומר עלה הא ספק לא יאכל דזה לא הוי ספק כלל אלא ודאי טהור והלל קאמר דחזקה דידה לא כלום הוא דאיכא ריעותא מגופי' וא"כ הוי ספק אם נטמא ושפיר מיירי מיני' קרא הא ספק לא יאכל דחזקתו לא מהני אבל לחולין מהני חזקתו להילל דלא מוכח מדר' גידול: ובזה מתורץ קו' מהר"ם בגמ' הבאותיו לעיל. ואיך שיהי' יש מכאן סתירה על מהר"מ בחולין ד' ט' בתוס' ד"ה התם שכ' אף במקום דליכא למילף מסוטה דהיינו דבר שאין בו דעת לשאול מ"מ ילפינן מסוטה דלא מהני חזקה ברה"י דא"כ למה מהני כאן החזקה לחולין ניליף מסוטה דחזקה לא מהני ומוכח מהכא כשיש רוצין לפרש שהביא שם עיי"ש

בא"ד וא"ת במעל"ע דקיל טפי משאר טומאות כדפירש"י אמאי החמירו בו לטמאה אף ברה"ר כו'. דבריהם אינם מובנים קצת דא"נ לא הי' קיל משאר טומאת נמי תיקשה אמאי לא ניליף מסוטה לטהר ברה"ר כמו דיליף כל שאר טומאות ברה"ר וע"ק בלשונם שכ' שקיל טפי כדפירש"י כו' דמלת כדפירש"י הוא לכאורה מיותר דפשיטא קיל טפי משאר טומאות דבעלמא טמא ודאי והכא תולין ברה"י. ונראה לפרש עפ"י מ"ש בחי'