אריה דבי עילאי (ש"ס) קכד

ויש להקשות מלקמן ד' ד' ע"ב דאמרינן בברייתא מפקודה לפקודה ממעט ע"י מעל"ע כיצד כו' ופריך שם פשיטא כיון דבדקה עצמה שעה ראשונה כו' ולדברי מהר"מ מאי פריך דילמא היא גופא קמ"ל דדוקא אם בדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת טהורה ממעט ע"י מעל"ע כיון דהיתה בדיקה של שחרית שהוא חוב. אבל אם בדקה באקראי שלא בחיוב אינו ממעט. והנה לולא דברי מהר"מ הנ"ל הי' מקום לפרש דברי רש"י בע"א דהנה לכאורה קשה הא דפריך לקמן פשיטא אברייתא ולא פריך אמשנה דרבנן אמרו מפקודה לפקודה ממעט ע"י מעל"ע פשיטא כיון דבדקה עצמה ומצאה טהורה ונראה לתרץ דהנה פירש"י לקמן על הא דקאמר משום קנס אע"ג דמעל"ע הוי ב' עונות משום דעונה א' מן הדין הוא ולא קנס דא"נ בדקה שחרית וערבית כו' א"כ י"ל דעל המשנה לא מצי להקשות פשיטא די"ל דכוונת המשנה הוא כך דקאמר מעל"ע והטעם משום קנס וכי היכי דלא תיקשי דהא הקנס הוי רק עונה אחת ומעל"ע הוי ב' עונות ומתרץ כתירץ רש"י הנ"ל ולזה קאמר ומפקידה לפקודה ממעטת ע"י מעל"ע ר"ל דמפקידה שחרית לערבית טמאה אע"ג דבדקה עצמה כתיקון דפעמים צריכה להיות בודקת אפ"ה טמא של היום א"כ לא הוי קנס רק עונה אחת משא"כ על הברייתא פריך שפיר כיון דקתני בלשון הברייתא כיצד מפקידה לפקידה כו' אין אומרים תטמא מעל"ע כו'. ואי כוונת הברייתא כנ"ל דרוצה להוכיח דאינו קנס רק עונה אחת דאי כל הב' עונות א"כ היכי דעבדה כתיקון למה הטמא למפרע כו' דא"כ לא הו"ל לברייתא לומר אין אומרים תטמא מעל"ע כו' רק הו"ל לומר אין אומרים די' שעתה כיון דעבדה כתיקון שבדקה שחרית רק דאף בזו טמאה מפקידה לפקידה א"כ עונה אחת אינה קנס כלל אלא ע"כ דהברייתא רק גוף הדין אתי לאשמועינן דטמאה מפקידה לפקידה ולא מעל"ע קודם ע"ז פריך שפיר פשיטא א"כ י"ל דזה כוונת רש"י במשנה דהי' קשה לרש"י על הא דקאמר מפקידה לפקידה ממעטת כו' דקשה קו' הגמ' לקמן פשיטא כו' וע"ז כ' רש"י מעל"ע ממעט ע"י מפקידה לפקידה טעמייהו דרבנן מפ' לקמן עי"ל משום קנס הפסידו עונה אחת ושלא תקשה דהרי מעל"ע הוי ב' עונות לזה מפרש מפקידה לפקידה כגון בדקה עצמה שחרית כו' דאמרינן לקמן במתניתין דפעמיים צריכה כו' עי"ל דהנך שתי בדיקות הן מדינא ולא יותר והרי היא בדקה עצמה כן כתיקון ולמה יקנסו אותה לטמא למפרע ואפ"ה הטהרות של יום יטמא ש"מ דעונה זו מן הדין וא"כ במעל"ע ליכא קנס רק עונה א' ולכך הוצרך הך בבא במתניתין

בגמ' מ"ט דשמאי העמד אשה על חזקתה כו' הקשה מהר"מ טפי הו"ל לומר חזקת טהרות ומזה יקשה גם להלל ע"ט דנעמיד טהרות אחזקתן ויש ליישב עפ"י מה שהקשו התוס' הכא לשמאי מ"ש מקופה אע"ג דמשני שמאי דיש להן שוליים כו' היינו ללישנא דאי הוי דם מעיקרא כו' ותירצו דאשה בדיקה הוא והא דקאמר כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדיקה דמיא היינו להלל כו' וא"ל דהלל סבר דאיכא ריעותא מגופא כמו שפירש"י עלה שמועדת ורגילה היא לכך וא"כ אי הוי אמר שמאי טעמא דחזקת כלים הוי קשה מקופה דשם יש ג"כ חזקת טהרות ואפ"ה טמא לקדשים משום סייג וצ"ל דאשה בדיקה היא לזה קאמר קסבר העמד אשה על חזקתה ר"ל דסבר דלא שכיחי בה דמים דיש לה חזקה דטהורה והוי כבדיקה והתם בקופה שאינה בדיקה ועפ"י דברי התוס' בפרק הערל הובא במהרש"א בפסחים דף ו' בשיטות צבורין בלא"ה לק"מ

בתוס' ד"ה מעת לעת כו'. וא"ת מ"ש מכל ספק טומאה כו' דילפינן מסוטה כו' מדפריך בגמ' לר"ש כו' משמע דלרבנן כו' ק"ק למה להוכיח משקלא וטריא דלקמן והלא ש"ס ערוך הוא בסוטה ד' כ"ח ע"א דכל ספק טומאה ילפינן מסוטה מק"ו וגם כמה וכמה משניות ערוכות וארוכות וש"ס מלא מזה ומהם במס' טהרות פ"ו ופ"ח ואפשר לתרץ עפ"י מ"ש הרשב"א לקמן ד' ג' דהא דאמר ר"ש התם יש רגלים לדבר יש מפרשים דלא אמר ר"ש דבעי רגלים לדבר אלא במה שקדמה חזקת טהרה פשיטה דסתם נשים בדיקות הן אצל זנות והיא אומרת טהורה אני והי' לנו להאמינה אי לאו דיש רגלים לדבר אבל כל שלא קדמה להם בדיקת טהרות ספוקו ברה"י טמא ודאי יוע"ש. א"כ י"ל דמסוגיות דעלמא לא מצי תוס' לאוכחי די"ל דבעלמא אע"ג דאיכא חזקה מ"מ בדיקה ליכא מ"ה ילפינן מסוטה ולא פרכינן דרגלים לדבר משא"כ כאן במעל"ע שבנידה דאיכא בדיקה שבדקה קידם וגם איכא חזקה ופריך מה לסוטה שכן רגלים לדבר כמו דפריך ר"ש במקוה משום דמקוה בדיקה היתה אע"ג דבעלמא לא פריך הכי ויליף מסוטה להיש מפרשים והא דמטמאים רבנן במקוה אע"ג דבדיקה היתה ולא ילפינן מסוטה מ"מ מהני טעם תרתי לריעותא לטמא לכך הוכיחו משקלא וטריא דלקמן דרבנן לא ס"ל האי סברא דרגלים לדבר אף לגבי מקוה דבדיקה היא

בא"ד וי"ל דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע כו' הקשה מהרש"א ומהר"מ דא"כ מאי פריך לקמן לר"ש אי מה סוטה ברה"י טמאה ודאי ומשני דהתם רגלים לדבר כו' ואמאי לא משני דהוי למפרע ונראה לתרץ עפ"י מ"ש התוס' בדיבור שאח"ז דהא דילפינן בכל ספק טומאה לטהר ברה"ר אפי' היכי דליכא חזקה מסוטה אע"ג דבסוטה איכא חזקה משום דאיתרע החזקה מחמת דקינא לה ונסתרה והא דילפינן לטמא ברה"י אפי' היכי דאיכא חזקה משום דבסוטה נמי יש עכ"פ חזקה שאינה טמאה ודאית. ולפ"ז קשה איך יליף ר"ש במקוה לטהר ברה"ר מסוטה הרי בסוטה יש עכ"פ חזקה שאינה טמאה ודאית משא"כ במקום שתחילה הי' בחזקת טמא רק מכח המקוה רוצה לטהר. ועתה שנולד בה ספק א"כ ליכא חזקה כלל ומאי חזקה שאינה טמא ודאי יש כאן דהרי כמו שיש חזקה דמקוה לטהר יש נגדה חזקה דהעמד טמא על חזקה בשלמא בסוטה קודם הסתירה היתה בחזקת טהור ודאי ולא הי' כלל חזקת טמא רק עתה מכח הסתירה איתרע האי חזקה טהורה מ"מ יש עדיין חזקה שאינה ומאה ודאית משא"כ במקוה דהנך טהרות מתחילה היו בחזקה טמאה ודאי ולאחר הטבילה יש להם חזקת טהרה ועכשיו שנולד ספק איתרע גם חזקת שאינו טמא ודאי משום דיש נגד זה חזקת דהעמד טמא על חזקתו שהי' טמא ודאי וא"כ איך יליף ר"ש מקוה לטהר ברה"ר מסוטה וצ"ל דלר"ש כיון דס"ל דהתם יש רגלים לדבר שהרי קינא לה כו' א"כ איתרע שם חזקת שאינה טמאה ודאי וליכא בסוטה חזקה כלל לר"ש כמו במקוה ומש"ה כ' התוס' לקמן באמת לר"ש דס"ל בכל ספק טומאה ברה"י תולין ולפי"ז הוצרך ר"ש לומר טעם דרגלים לדבר ומתורץ קו' מהרש"א ומהר"ם הנ"ל

ודע דלפי תירץ מהרש"א דהכא יש ליישב צ"ע של מהרש"א במס' סוטה ד' כ"ח ע"א בתוס' ד"ה אינו דין שהקשה התוס' דמאי יליף ק"ו מסוטה לכל ספק ברה"י דיש למפרך מה לסוטה שכן רגלים לדבר כדאמרינן בנדה דף ג' כו' והקשה מהרש"א דהרי האי סברא ר"ש הוא דאית לי' ולא לרבנן ולדידי' באמת בכל ספק אית לי' תולין כמ"ש התוס' לקמן ד"ה ושניהם כו' ונראה לתרץ עפ"י מ"ש בחי' הרשב"א לקמן ד' ג' דמשני הש"ס אמבוי כיון דאיכא שרצים דגופא ודעלמא כתרתי לריעותא דמיא כ' וז"ל דע"כ לא הוי ממש כתרתי לריעותא דהרי הכא במבוי תולין דכיון דתני לה בחד בבא עם כתמים ובכתמים תולין למפרע וכדאמרינן לקמן ד' ו' ע"א והרי בשרצים דאיכא תרתי לריעותא א"כ תיקשי מ"ש ממקוה דמטמאין ודאי מטעם תרתי לריעותא א"ו דלא הוי ממש תרתי לריעותא יעו"ש ולכאורה קשה לפי מה שתירץ מהרש"א הכא לר"ש דכיון דאיכא חזקה במקוה מצינו למיליף בסוטה אע"ג דהוי טומאת למפרע אי לאו דבסוטה רגלים לדבר וא"כ קשה במבוי למה לא מטמאין וודאי מסוטה וא"ל משים דהוי למפרע ז"א דנהי דתרתי לריעותא ממש לא הוי מ"מ חזקה ליכא דאל"כ תיקשי לשמאי דס"ל הכא טהור לגמרי משום חזקה וא"כ כיון דליכא חזקה ניליף מסוטה לטמא ודאי וצ"ל דגם רבנן סברי דסוטה הוי רגלים לדבר לפי המקנא והא דהוצרכו התוס' הכא לומר לרבנן דלא יליף מסוטה משום דהוי למפרע היינו לפי סברת המקשה דלקמן דפריך לר"ש אי מה סוטה ולא פריך נמי הכי לרבנן בטומאת דמעל"ע כיון דאכתי לא ידע