אריה דבי עילאי (ש"ס) קיד

נחירתן זה הוא שחיטתן וקמ"ל קרא דגם חטאת הבאה על הספק הוא נאכל כדין הבאה על הוודאי וכדכתבו התוס' בנזיר דף ק"ט ע"ב ד"ה מתקיף לה ר' אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חטאת העוף הבאה על הספק נאכל ג"ב יעו"ש והוא דלא כדעת רש"י במסכת כריתות דף ז' ע"ב במשנה שם בד"ה ואינו נאכל דכ' רש"י דמדאוריי' אינו נאכל יוע"ש. ועכ"פ לשיטות התוס' דנזיר הנ"ל דנאכל מדאורייתא הנה לכאורה ממילא דאין קושייתם שהקשו בזבחים דף ס"ח דל"ל קרא על חטאת העוף הבאה על הספק רק למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה וכמבואר בדבריהם שם להדיא משא"כ למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה אין להקשות כלל וכמו שכתבתי. אך אמנם עפ"י פלפול הדברים שכתבתי דלדעת הרמב"ם בספק איסור כרת הוי ספיקא לחומרא מדאורייתא ובספק איסור לאו הוי ספיקא לקולא מדאורייתא ממילא דתיקשי קושיות התוס' ההיא גם למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה דכיון דאף בלא קרא הוי ידעינן דצריכה להביא חטאת העוף מספק משום דהוי הספק באיסור כרת לדעת הראב"ד הנ"ל דמחו"כ היי בכרת על הקודש ומקדש ממילא שוב גם מסברא נאכל מדאורייתא כיון דלענין איסור טריפות הוי רק ספיקא דאיסור לאו והוי לקולא מדאורייתא וממילא דגם נאכל מדאורייתא והנה הגם דבס' גינת וורדים כלל ז' דף י"ג ע"ג כ' להסתפק אם נולד ספק באיסור לאו ואח"כ נתחדש ספק ההוא באיסור כרת אם אמרינן דספיקא להחמיר יעו"ש מ"מ אינו דומה לכאן כלל דספיקו של הגינות וורדים הוא בכגון קרבן שהוא ספק טריפה דרשאי להביאו לקרבן כיון דבענין זה ספיקו לקולא יש להסתפק אם יכול לחלל שבת בהבאת קרבן זה כיון דלענין חילול שבת הוי ספיקא דאיסור כרת משא"כ לנידון דכאן דצריכה להביא חטאת העוף מספיקא דאיסור כרת כנ"ל מאין הרגלים לומר דלא יהי' נאכל מחמת ספיקא דאיסור לאו של איסור טריפה ואדרבא נהפוך הוא כיון דהחזקנו את האשה הזאת בחזקת שצריכה להביא חטאת העוף מחמת ספיקא דאיסור כרת מה"ת נחמיר שלא להיות נאכל מספיקא של איסור לאו של איסור טריפות וגם דבלא"ה הנה לפענ"ד ספיקא של הגינות וורדים הנ"ל לא מסתבר כלל וכמו שכתבתי לעיל שהבאתי גם כן שם דברי ספיקא של הגינות וורדים הנ"ל וא"ל דמ"מ הי' מקום לומר דלולא דגילתה התורה במפורש דחטאת העוף הבאה על הספק נאכל ג"כ הי' מקום לומר דאינו נאכל מטעם דהא קיי"ל דהאוכל נבילות עיף טהור ונכנס למקדש חייב כרת א"כ אך יהי' נאכל כיון דהוא ספיקא דאיסור כרת דהיינו אם המליקה נחשב כמו נבילה א"כ אם אינה צריכה להבאת קרבן כלל הרי עובר הכהן על איסור כרת מחמת שאוכל נבילות עיף טהור במקדש י"ל דז"א דלמ"ד מחזיר סימנים אחורי עורף לא הוי נבילה כלל רק טריפה להך מ"ד דיש שחיטה לעוף מ"ה מחמת שנחתך שלא בסכין דלא הוי שחיטה וגם אפי' אינו מחזיר סימנים אחורי עורף לא הוי נבילה להך מ"ד החולקים על זעירא דאמר במס' חולין דף כ' ע"ב דנשברה מפרקת ורוב בשר הוי נבילה וגם אפי' אי הוי מליקה נבילה ג"כ יש מקום לומר דדוקא האוכל נבילת עוף טהור דכבר נטמא לטמא בגדים בבית הבליעה ואח"כ נכנס למקדש בזה דווקא יש חיוב כרת משא"כ כשהכהנים שהם כבר במקדש ואוכלים שם עוף שנתנבלה במקדש אימא דאין בזה חיוב כרת דהוא דומה לטמא שנכנס למקדש דרך גגות שפסק הרמב"ם פ"ג מהל' ביאת מקדש הל' י"ט דפטור מכרת ורק דהמשנה למלך מפלפל שם באם שהה שיעור שהי' אם חייב כרת מ"מ כיון דהמ"ל מוקי שם בענין טמא ששימש במקדש באיזה מציאות שעשה העבודה בדרך הילוכו ושלא שהה שיעור השהי' המבוארת שם וכמו כן יש לאשכוחי באוכל המליקה שהוא ספק נבילה שאינו מטמא בגרים עד שבא נבלות העוף לבית הבליעה דוקא א"כ משכחת לה כגון שאחר הרגע הזאת שבא מליקת העוף ההוא לבית הבליעה לא שהה אחריו כלום רק תיכף ומיד יצא מן בית המקדש והנה גם בגוף הענין שכתבתי לעין בפשיטות דקיי"ל דהאוכל נבילות עיף טהור ונכנס למקדש חייב כרת אמת שכן הי' בזכרוני בבירור. אמנם כעת שנתתי אל לבי לעיין ולחפש באיזה מקום מבואר כן הנה לא מצאתי על שעה חדא מראה המקום שהי' בזכרוני כך ויוכל להיות שדמיוני כוזב לי בעיקר הדין שהרי עיקר טומאת האוכל נבילות עוף טהור היא טומאת הבגדים שמטמא בגדים בבית הבליעה אבל טומאת עצמו של האדם האוכל לא נתברר במפורש ואדרבה דעת הערוך בערך דרס דאדם ערום האוכל נבילות עוף טהור אין לו טומאה כלל וכמו שהביא בשמו הר"ש בפרק ח' דפרה משנה ג' אמת שהר"ש בעצמו שם תמה וכ' עליו ודבר תימה מנ"ל הא יוע"ש. והמשנה למלך פ"ג מהל' אבות הט מאה הל' א' על מ"ש הרמב"ם שם שכ' שהאוכל נבילות עוף טהור שאינו מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה כו'. הביא שם המ"ל דברי הר"ש הללו בקיצור וכ' דהערוך בערך דרס כ' בדין זה דברים תמוהים ושכבר תמה עליו הר"ש יעו"ש עכ"פ לשיטות הערוך עצמו אין על האדם טומאה עצמיות כלל ורק ממה שהבגדים מטמאים אותו והוא אומר להבגדים מטמאיך לא טמאוני כו' א"כ אני מסופק באוכל נבילות עיף טהור ונכנס למקדש ובלע שם אם יש עליו חיוב כרת כיון דאין על האדם טומאה עצמיות לשיטות הערוך ואם על מה שמכניס בגדים טמאים למקדש הרי כתב הרמב"ם שם בפרק ג' מהל' אבות הטומאה הל' א' הנ"ל הבולע כזית מנבילות עוף הטהור ונגע בכלים בשעת בליעתו טמאים ונעשו ראשין לטומאה יעו"ש. ואפי' אם נימא דבגדים שלבש בהם בשעת הבליעה יש להם דין אב הט מאה מ"מ הרי מבואר ברמב"ם פרק ג' מהל' ביאות המקדש הל' י"ז דהזורק כלים טמאים למקדש אפילו הי' כלים שנגעו במת פטיר מן הכרת אבל חייב מלקות כו' יעו"ש. ולא עוד אלא אפי' לענין דין של חיוב מלקות אני מסופק אם אין לבגדים הללו שנטמאו במקדש מחמת אכילת המליקה של עוף שהי' במקדש דין טמא שנכנס דרך גגות וכמבואר ברמב"ם שם הל' י"ט דאינו חייב רק מכות מרדות יוע"ש. ואני מסופק אם שייך בזה פלפולו של המ"ל שם לענין אם שהה שם כשיעור שהי' שזה שייך דוקא באדם טמא שנשתהה במקדש אבל לא לענין הכלים שנשתהו במקדש וזולת כל הנ"ל אף אם נימא כמו שהי' הדמיון בזכרוני דהאוכל נבילות עיף טהור במקדש חייב כרת מ"מ יש מקים לסתור מה שכתבתי דעי"ז הוי ספיקא דאיסור כרת דמודה הרמב"ם להחמיר כיון דכ"ז מצד טומאה אתינן עלה והרי קיי"ל דספק טומאה בר"ה הוי ספיקו טהור והיא הלכתא גמירי לה והרי מבואר במס' פסחים דף י"ט ע"ב דעזרה הוי ר"ה א"כ הוי ספיקו טהור וכמבואר במהרי"ט ובפר"ח דפלוגתא דהרמב"ם והרשב"א בענין ספיקא דאורייתא לא שייך לספק טומאה בר"ה דהלכתא גמירי לה:

והנה לאחר שחזרתי על כל הצדדים לתרץ קו' הנ"ל דלדעת הרמב"ם דבספק איסור כרת ספיקו להחמיר מדאורייתא ובספק איסור לאו ספיקו להקל דנשאר קו' התוס' בזבחים דף ס"ח ד"ה אימר דל"ל קרא על חטאת העוף דבאה על ספק בלי תירץ ואף דהתוס' הקשו קו' זו רק למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה מ"מ לדעת הרמב"ם כתבתי דקשה קו' זו גם למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה ומאחר שלא עלתה בידי למצוא איזה תירץ הכלפענ"ד דאין מקום לתרץ קו' זו רק עפ"י המבואר בכל המפורשים דהרמב"ם מו דבמקום דאיכא חזקת איסור אף בספק איסור לאו ספיקו להחמיר מדאורייתא א"כ י"ל דבעי קרא דחטאת העוף הבאה על הספק יהי' נאכל כמו חטאת העוף הבאה על הודאי דריבתה תורה שיהי' נאכל וכמבואר בזבחים דף מ"ד ע"ב ובמנחות מקרא דוכל חטאתם לרבות חטאת העוף כן מרבה התורה שגם הבאה על הספק הוא נאכל ושהי' הה"א שאינו נאכל מחמת דהוא ספק איסור טריפה אי נבילה ואף דס"ל להרמב"ם דספק איסור לאו מדאוריי' שרי מ"מ ה"א לאסור מחמת דאיכא חזקת איסור וכדקיי"ל בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת. והנה בפירושא בחזקת איסור אינו ברור אם הוא חזקת אמ"ה או חזקת שאינה זבוחה וכאשר יבואר בעז"ה וניתפיס כעת חזקת שאינה זבוחה דגם היא חזקה גמורה וכמ"ש התוס' במס' שבועות דף ק"ד ע"א ד"ה האוכל נבילה ביו"ה ואף דהריצב"א שם בתוס' מדחה חזקה זו כל עיקר מ"מ שיטות התוס' להחזיק חזקה זו של אינו זבוחה בחזקת איסור גמור וכאשר כתבו בפשיטות כן במס' יו"ט דף כ"ה ע"א ד"ה