ערוגת הבושם על או"ח צט

(יב) בשו"ע ס"ד ישראל שהשכיר לעכו"ם שוורים לחרוש בהם וכו' צ"ע לפי מ"ש הרמב"ן בהשגות לס' המצות דבחרישה ל"ש לומר שהוא עושה מלאכה בשותפות הבהמה, אלא הוא בעצמו קעבד המלאכה והבהמה אינה אלא כמו הגרזן ביד החוצב בו, ומשו"ה אע"ג דבעלמא מחמר דהיינו שהוא עושה מלאכה בשותפות הבהמה אינו חייב חטאת מ"מ בחורש עם הבהמה חייב, א"כ היכא דהשכיר הבהמה לחרוש בה והגוי חורש בה בשבת ל"ש איסור שביתת בהמה כלל דהא הבהמה כא עבדה שום מלאכה, ומה שמוליכה המחרישה נמי לאו מלאכה הוא, דהא שדה לאו רה"ר הוא, ועיי' הרהמ"ג פ"כ מה"ש ובפר"ח סי' תצ"ה, א"כ הכא בהשכיר השוורים לחרוש בהם ליכא חשש מחמר כלל, ונראה בס"ד לפי מה שכתב הרמב"ן בנימוקיו לפרש הא דאמרי' בתו"כ אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם שבות מניין ת"ל שבתון, דהתורה אסרה כל דבר שהוא טורח ועובדא דחול אפילו אינה בכלל מלאכה, דמ"מ אם טורח בהולכת משאות כבדות אפי' בחצר עכ"פ ביטל מצות שבתון א"כ הה"נ לענין שביתת בהמה אפי' הבהמה לא עבדה מידי מ"מ עבר אשביתת בהמה, אלא דלפי"ז חזרה וניערה ראי' ס' כס"ד שהבאתי לעיל מפ"ב דסוכה העושה סוכתו ע"ג בהמה ע"ש, ועוי"ל נהי דהשכירה לחרוש אבל מ"מ מסתמא הגוי עושה בה גם שאר מלאכות שי"ל בהם לשביתת בהמה, אבל מ"מ מדנקט לחרוש משמע דמחמת חרישה גופא נמי הי"ל לחר"ש, וצ"ל כמו שכתבתי

(יג) שם יש מתירין אם קיבל עליו העכו"ם אחריות מיתה וגזילה דגניבה ויוקרא וזילא, כן הביא ב"י בשם תשו' רש"י, והנה דין זה תמוה מאוד הא אינו נעשה שלו ע"י קבלת אחריות אלא גבי חמץ דרבי רחמנא לא ימצא לך במצוי לך עיין פסחים דף ה' ע"ב וכבר התעורר בזה הגאון ביא"פ ובתשו' ח"ס סי' ס"ב, וכן הקשה שם על מ"ש המג"א סי' תקפ"ו ס"ק ה' בישראל המגביה ע"ז של נכרי ע"מ לגוזלה כיון שחייב באחריותו הו"ל כשלו ומייתי ראי' מחמץ והא ראיה לסתור, והנה הח"ס תי' דיש ג' מיני אחריות א' אחריות של הנפקד שהוא רק אחריות אונסין, אבל ליוקרא וזילא ולכל הדברים עדיין רשותו של המפקיד עליו וכל היכא דאיתא בי' גזא דמארי' איתא, ב' אחריות יוקרא וזילא דנהי דעדיין ברשותו של המפקיד קאי מ"מ עדיף מאחריות הנ"ל דלא מצי אמר לי' הרי שלך לפניך היכא דאיתרמי בי' זילא, הג' אחריות דגזלן אע"ג דאחריות גרוע הוא שהרי כשיחזור גזילתו לא מחייב באחריות יוקרא וזילא מ"מ לא שייך לומר כל היכא דאיתא בי' גזא דמארי' איתא שהרי הבעלים ג"כ אין יכולין להקדישו, ואחר הנחה זו יש לתמוה על הש"ס רפ"ק דפסחים הנ"ל מאחר דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מכלן לרבות ולא ימצא גבי חמץ דנפקד עובר והרי קבלת אחריות גרוע הוא דלמא קרא אתי לרבות אותו קבלת אחריות דיוקרא וזילא כתשו' רש"י או אחריות דגזלן כבמג"א הנ"ל ומנלן דלרבות קבלת אחריות דנפקד הפחות משתיהם אע"כ דאחריות יוקרא וזילא הוי בכל איסורא כשלו אלא שאינו יכול להקדישו דאיש כי יקדיש את ביתו כתיב, אבל בעלמא הו"ל כשלו ממש, משו"ה ע"כ אתי' קרא דחמץ לאוסופי אפי' סתם אחריות דכל נפקד, וצדקו תשו' רש"י ודינו של המג"א הנ"ל, א"ד הח"ס עיי"ש, ועדיין אינו מייתב דעתא, דאדרבא היא הנותנת כיון דאפי' באחריות יוקרא חילא אכתי אינו ממון שלו כלל דאינו אלא גורם לממון, וא"כ אפי' תימא דמלא ימלא מרבי' אחריות יוקרא וזילא ע"כ צ"ל משום דהכי גלי רחמנא דלענין חמץ לא צריך שיהי' ממונו ממש אלא אפי' בגורם לממון נמי עובר בב"י, א"כ מה אי אם הוא גורם לממון מחמת אחריות יוקרא וזילא או מחמת אחריות אונסין, גורם לממון מיהא הוי, תדע דהא יש פוסקי' דאפי' אחריות פשיעה או אחריות אונס נמי מקרי אחריות לענין חמץ ותיקשי לך מנ"ל לרבות מקרא גם אחריות קלוש כזה, וע"ז לא שייך תי' הח"ס וע"כ צ"ל כיון דגלי רחמנא דל"ב ממונו ממש ממילא מיתסר אפי' הוא גורם לממון על צד רחוק, ותו דבלא"ה אין ראי' כלל מחמץ דמהתם לא מוכח אלא דכל שקיבל עליו אחריות הוי גם רשותו של הנפקד עליו אבל אכתי לא נפיק מחמת זה מרשותו של המפקיד, לא מבעי' לשיטת הסוברים דעובר עליו גם המפקיד א"כ פשיטא, אלא אפי' להסוברים דאינו עובר עליו כ"א הנפקד היינו משום דלהמפקיד לא מקרי מצוי אצלו ובחמץ קפיד רחמנא דבעי' מצוי, אבל מ"מ בשביל קבלת אחריות עדיין הוי ממונו של המפקיד ממש לכל דבר, ואפי' אי בעי מצי מקדיש לי', משא"כ בהך דהכא לענין איסור שבת דאנן נימא ע"י שקיבל עליו הגוי האחריות מיוקרא וזילא יהא נפיק מרשותו של ישראל לגמרי ולא יהא בו משום איסור שביתת בהמה הא ודאי מרפסא איגרא וצע"ג, ומן הנראה דס"ל לתשו' רש"י הנ"ל כשיטת ריב"ש דבשותפות הגוי ליכא משום שביתת בהמה, וא"כ כיון דעכ"פ מהני האחריות יוקרא וזילא שיהי' גם הגוי משותף בבהמה שוב ליכא משום שביתת בהמה, אבל לפי מה דמרן הרב"י לא ס"ל כהריב"ש בזה צ"ע, ואולי הנך ב' דיעות שבשו"ע פליגי בזה ודו"ק

(יד) בשו"ע ס"ד אם ישראל ועכו"ם שותפין בבהמה וכו', צלע"ג למה הוצרכו לכל הני עצות מרחוק נהי דלא ס"ל למרן השו"ע כשיטת הריב"ש בזה, מ"מ הא לפי מה דאיתא בנדרים ר"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה דקיימ"ל זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וע"ש בר"ן דאע"ג דבדאורייתא קיימ"ל אין ברירה מ"מ בהנ"ל כו"ע ס"ל יש ברירה דאין ענין זה לברירה כלל כיון דהו"ל חצר שאין בו דין חלוקה א"כ הו"ל כהותנו מעיקרא דכאו"א כשישתמש הוי כשלו לגמרי ע"ש שהאריך להסביר הדברים ע"נ, א"כ ה"כ בהמה הלא אין בה דין חלוקה ה"כ נימא כאו"א כשישתמש הוי שלו לגמרי, וכשהגוי משתמש בה בשבת הוי לי' של גוי וצ"ל דהמחבר לא פסק בזה כשיטת הר"ן שם אלא ס"ל כאידך שינויי דתירצו הראשונים בזה ע"ש בר"ן באורך אבל לשיטת הר"ן לא צריכנא לאסוקי לכל הני עצות שבשו"ע, וצ"ע

(טו) שם ויש מתירין ע"י שיזהיר ישראל את העכו"ם שלא יעשה בה מלאכה בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה האחריות עליו אפי' מהאונסין וכו' דהשתא אם בא לעשות בה מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל שהרי קנאה העכו"ם להתחייב באונסין, הקשה בתוס' שבתי דהא ברישא קתני ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו וא"כ האי יש מתירין מיירי כמי דומי' דהכא וא"כ תלי' בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי יש בגוי דין אסמכתא וכיון דהרב"י בסי' תמ"א ס"ל דגם בגוי יש דין אסמכתא כשיטת הרמב"ם א"כ הו"ל לכתוב כאן דהאי יש מתירין מיירי בא"ל מעכשיו, והמחהש"ק תי' כיון דכאן בלא"ה דעת הריב"ש שהביא המג"א ס"ק י"ג דבשותפות הגוי ליכא משום שביתת בהמתו אע"ג דהרב"י לא ס"ל כוותי' מ"מ חזי לאיצטרופי עם דעת הראב"ד דבגוי לא בעי' מעכשיו אע"ג דבעלמא ס"ל כרמב"ם, אלא דלפי"ז אכתי התמיה קיימת על הרמ"א שכ' בהגה דאפי' אם הבהמה כולה של ישראל דינה כאלו היתה בשותפות העכו"ם, ולפי דעת המחהש"ק חילוק גדול יש ביניהם דהא בשותפות הגוי ל"ב מעכשיו ובבהמה כולה של ישראל בעי' מעכשיו, ומן התימא על הגאון מחהש"ק שלא הרגיש בזה, ולענ"ד כראה דקושי' התוס' שבת