ערוגת הבושם על או"ח ק

מעיקרא לק"מ דכיון שהתנה הישראל שלא יעשה בה מלאכה בשבת, כל שעבר על התנאי ממילא הו"ל כשולח יד בפקדון ובלא שום תנאי קם לי' ברשות העכו"ם לענין אחריות אונסין כיון ששלח בה יד, והא דהוצרך לומר שיתנה כן עם העכו"ם היינו משום דעי"ז יהי' נכון לבו בטוח שהעכו"ם יציית לבלתי עבוד בה מלאכה בשבת, אבל באמת אם התנה עמו שלא יעשה בה מלאכה בשבת אפי' לא פירש שאם יעבור תהי' האחריות עליו ממילא נמי קם לי' ברשותו מכיון ששלח בה יד, ול"ש בזה דין אסמכתא כלל כנלענ"ד נכון בס"ד

סימן מ"ו

כתב הרב"י בה' שבת סס"י רמ"ד בשם סמ"ג במל"ת סי' ע"ה תני' במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה העכו"ם מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לעכו"ם לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא ע"ש, והנה בפשיטות משמעו דקרא אסמכתא בעלמא הוא, דהא הלכה רווחת בישראל וכן פשוט בכל הש"ס דאמירה לנכרי אינו אלא משום שבות, אבל הטו"ז סס"י רמ"ג הוי משמע לי' מדברי הסמ"ג דאמירה לנכרי אסור מדאורייתא, ומה"ט הקשה שם על דין שהביא הרמ"א בשם המרדכי אם יש לו מרחץ ואין רוחצין בו כ"א שכיני הדירה עיי"ש, והניח בקושי', ולכאורה תמוה מאוד על הסמ"ג אנו מצטערים להבין היכא מצינו למימר דאמירה לנכרי דאורייתא, והטו"ז נקט להא מלתא להלכה פקוקה עד שהקשה מדבריו על הרמ"א ועיין בס' תוס' שבת ובפרימ"ג נדחק מאוד דכיון דאיכא אסמכתא הו"ל כדאורייתא, ואינו כדי לאותיבי דעתא והנלענ"ד בס"ד עפ"י מה שהעלה בס' מחנה אפרים ה' שלוחין סי' י"א בהעושה מעקה ע"י אומן נכרי דמברך עליו כאלו עשאוהו בעצמו, דנהי דאין שליחות לעכו"ם פועל שעושה בשכר שאני, דיד פועל כיד בעה"ב דמי' כי היכא דאמרי' בפ"ק דב"מ אפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו מ"מ פועל שאני משום דידו כיד בעה"ב, וטעמא משום דקיי"ל שכירות ליומא ממכר הוא, הו"ל כעבדו דאמרי' בי' יד עבד כיד רבו דמי', והביא ראי' מירושלמי דמס' פאה דאמרי' קצרוה גוים ה"ז פטור' דבקצירך אמר רחמנא ולא קציר נכרי ואמרי' עלה בירושלמי דאם קצרוה פועלים כותים ה"ז חייב, ובפ"א מה' תרומות הביא הכ"מ בשם הראב"ד דאם קנה מהכותים שבולים ומרחן כותי לצורך ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו, ותמה הכ"מ הא קיימ"ל אין שליחות לעכו"ם, ולהנ"ל ניחא דמיירי ע"י פועלים כותים ע"ש, ולפי"ז נכונים דברי הסמ"ג ודברי הטו"ז דהא הכא בפועל העושה מלאכה בשכר מיירי וכהא"ג שפיר מיתסר מדאורייתא, דיד פועל כיד בעה"ב דמי' כנלענ"ד בס"ד ברור בכוונת דעת הטו"ז: **(ולכאורה אפי' בלתי סברת המחא"פ כיון דמשלם לו א"כ הוא בכלל עבדו והוא בכלל לו מעשה מלאכה אתה וגו' ועבדך אלא דלפי"ז הי' לו להמכילתא להביא הפסוק דלא מעשה מלאכה אתה וגו' ועבדך

)** איברא דדברי המחנה אפרים הנ"ל לכאור' תמוהים מש"ס ב"ק דף נ"א ע"א דפריך הש"ס התם אמתני' דקתני בור של שני שותפים אמרי בור של שני שותפים היכא משכחת לה אי דשוי שליח תרוייהו ואמרו זיל כרו לן ואזל וכרי להו אין שלד"ע, ואי דכרה האי ה' והאי ה' נסתלק מעשה הראשון הניחא כר"י וכו', ומזה הוכיח בס' שעהמ"ש בחו"מ סי' קפ"ב דכל הני דלאו בני שליחות נינהו כגון עכו"ם וחשו"ק אף בשכר לא מהני ולא אמרינן יד פועל כיד בעה"ב דמי' דהנה בחה"ר שם בב"ק כ' אהא דפריך התם אי דשוי' שליח תרוייהו אין שלד"ע וז"ל דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין וכו' וק"ל דלמא דשוי' שליח עכו"ם וי"ל דאין שליחות לעכו"ם ואפי' אינהו לדידן כדאמרי' באיזהו נשך עכ"ל וא"א דבשכר יש שליחות לעכו"ם אכתי קשה לוקמי בשליח עכו"ם בשכר א"ו דאף בשכר אמרי' אין שליחות לעכו"ם, ונהי דאיכא חד לישנא בפ"ק דב"מ דס"ל היכא דשליח לאו בר חיובא נמי אמרי' אשלד"ע דתלי' אי בעי עביד אי בעי לא עביד, מ"מ הו"ל לגמרא למימר הניחא, ותו בשליח עכו"ם לכו"ע אמרי' ישלד"ע כמ"ש המל"מ פ"ה מה' מלוה ולוה, ובש"ך יו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב ע"ש, וא"כ לכאורה תמוהים דברי המחנ"א הנ"ל ולענ"ד נראה דמשום הא אכתי לא תברא די"ל דס"ל להמחנ"א דכיון דב"נ נצטוה על הדינים ועל הגזל א"כ הוא נמי בר חיובא מקרי לענין כורה בור ברה"ר וכיון דלענין אשלד"ע ודאי לא מסתבר לחלק בין שליח בשכר או בחנם, כיון דעכ"פ אית בי' סברא דדברי הרב ודברי התלמוד וכו' תו ליכא לאוקמי' בפועל אפי' בעכו"ם, ומ"מ צע"ג דודאי מחידושי הרשב"א הנ"ל מוכח כן וא"כ עכ"פ קשיין דברי הרשב"א דמחנ"א הנ"ל מייתי בשם הרשב"א בתשובה דס"ל חילוק בין שליח בחנם לפועל וצ"ע וע"כ צ"ל כמש"כ דאל"כ בלא"ה איכא למידק מש"ס הנ"ל לשיטת הריטב"א בפ"ג דקדושין והובא בנתהמ"ש רס"י קפ"ב דהא דאמרי' אשלד"ע היינו לענין דאין המעשה מתקיים אבל היכא דהמעשה א"א להתבטל כגון בהשולח את הבערה ביד חשו"ק חייב המשלח ובזה אין חילוק אם הוא בר שליחות או לא ע"ש בנהמ"ש א"כ תיקשי מש"ס הנ"ל, בשלמא בהשו"ק דחיקא לי' לאוקמי' מתני' דלאו אורחא לשויי שליח אבל עכ"פ הו"מ לאוקמי' בעכו"ם וע"כ צ"ל כדפרישית דבזה גם נכרי הוא בר חיובא ודו"ק

סימן מ"ז

בחודש אשר נהפך מיגון לשמחה, יתברך ממעייני הישועה והצלחה, ברב"י והמשכה, מר אחי הרב הגאון המופלג בתוי"ש וכו' כקש"ת מו"ה אליעזר דוד שליט"א, האבדק"ק צעלים יע"א

יקרת מכתבך הגיעני לנכון וכו'. וע"ד השאל' אשר הצעת לפני בעובדא דאתי לקמך באחד שרוצה לעשות לו בעירך פאבריק לעשיית חביתין ושכר לו בית ברחוב של נכרי שאין ישראל דרים שם, ועושי המלאכה הם אומנים פועלים גוים שעושין בקבלנות דהיינו שמקבלין סך קצוב מכל חבית שנגמר על ידם, אמנם אין רצונם לשבות פעמיים בשבת כידוע ואם לא יכלו לעשות מלאכה בשב"ק לא ימצאו לו בעלי מלאכות כלל ועי"ז יושבת הענין לגמרי כמובן, ועתה נפשו בשאלתו אם יש היתר באיזה אופן להניח האומנים עכו"ם לעשות מלאכה בשבת אם לא, והנה מעכ"ת פתח בכחא דהתירא עפ"י שהעמיק והרחיב במקור האי הלכה, וביקש ממני לחוות דעתי והסכמתי להך שריותא, ואחרי העיון הדבר צריכה רבה, כי הילכתא רבתא לשבתא ולא אסיקנא בה אלא כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא, ומנותן התורה ית"ש אחלה על להבא, יצילני מכל מכשול וטעות, ומתורתו יראנו נפלאות

והנה הא ודאי פשוט וברור דבדבר תלוש שאינו לצורך מחובר כל שקצץ לו שכרו מע"ש לכו"ע שרי כמבואר בשו"ע סי' רמ"ד וסי' רנ"ב ולא איכפת לן מה שגם הישראל משתרשי לי' הנאה עי"ז כיון דסוף כל סוף נכרי אדעתי' דנפשי' קעבד כמבואר בנוב"י מהדו"ת סי' ל"ח אלא דמה שצע"ג בנדון דידן הוא, דהא מבואר שם בשו"ע סימן רמ"ד ס"ה וכן בסי' רנ"ב ס"ב דבעי' שיעשה הנכרי המלאכה בביתו של הנכרי והוא מהירושלמי שהביאו התוס' בספ"ק דע"ז אומנים נכרים שעושין מלאכה וכו' בד"א בביתם אבל בביתו של ישראל אסור, וכן הוא מסקנת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים בלי שום חולק ונראה פשוט דאם הוא