ערוגת הבושם על או"ח צח

לשחיטה ולהכי קיימא, וא"כ הדמיון אינו עולה יפה משם ועיין בהגהו' כסד"ה שם שהביא ראי' מפ"ב דסוכה העושה סוכתו ע"ג בהמה ע"ש, דפליגי אי מדאורייתא מחזי חזי וא"כ מוכח דליכא משום שביתת בהמה ביו"ט, מיהא אין משם התחלת ראי' כלל, דודאי פשוט מביעא בכותחא דל"ש שביתת בהמה אלא לענין אי עושה בה מלאכה, ואפי' לשיטת הרשב"א שהביא הר"ן בפ"ק דע"ז דאפי' בחצר איכא משום מחמר אחר בהמה, אבל שביתת בהמה ודאי ליתא אלא בעבדה מלאכה וא"כ בעושה סוכתו ע"ג בהמה מאי מלאכה איכא דנאסר משום שביתה וז"פ, ועי' בתשו' בא"פ סי' שהביא מהא דפ"ג דמכות יש חורש תלם אחד וחייב משום שמונה לאוין וכו' ואי ס"ד דאיכא משום לאו דמחמר ביישו לחשוב נמי לאו דמחמר ונהי דאין לוקין משום דהו"ל לאו הניתן לאזהרת מב"ד היינו בשבת אבל ביו"ט דלא ניתן לאזהרת מב"ד ללקי נמי משום מחמר, א"ו דביו"ט ליכא משום מחמר, ותי' עפ"י שיטת בעל לח"מ על המשניות דבמחמר לא מחייב אלא בבהמה דידי' [וכבר כתבתי לעיל דכ"ה גם שיטת רא"פ ושיטת רש"י] א"כ י"ל כיון דהתם בשור פסוה"מ איירי אינו עובר משום מחמר, והנה דבר זה הוא לענ"ד כשגגה שיצאה מלפני השליט אטו פסוה"מ לאו דידי' הוא הא קדשים קלים ממון בעלים הוא, וא"כ משכח"ל פסוה"מ של קדשים קלים, ותו דלאחר שהופדו ודאי ממון בעלים הוא אלא שאסור בגיזה ועבודה, וא"כ מכדי תנאי אלאוי קמהדר ליתני נמי מחמר, ועיקר הקושי' כבר הרגיש הרמב"ן בהשגותיו לס"פ המצות והובא לקמן בפרי"ח סי' תצ"ה ע"ש, וס"ל דבקורש ליכא משום מחמר כלל דהתם המלאכה נעשית ע"י האדם בעצמו והבהמה אינה אלא כגרזן ביד החוצב בו ואין זה בגדר מחמר דהבהמה לא עבדה שום מלאכה ומה שמוליכה את המחרישה אינו מלאכה כלל דשדה לא הוי רה"ר, א"כ שוב אין מקום לקושי' זו

ועיין בס' שו"ע של התני' דפשיטא לי' דאיכא משום שביתת בהמה ביו"ט מהא דתנן אין בין שבת ליו"ט אלא אוכל נפש בלבד ול"ק כמי מחמר ושביתת בהמה, ובס' ראש יוסף על מגילה הרגיש ג"כ בזה, וכ' כיון דעכ"פ מדרבנן אסור גם ביו"ט מטעם עובדא דחול כדאיתא בסימן תצ"ה א"כ י"ל דמשו"ה ל"ק לה, ואינו מספיק דתינח מחמר אבל שביתת בהמה דשייך אפי' במשכיר בהמתו לגוי והגוי עושה בה מלאכה דבזה לא קאמר הרמב"ם והמחבר דאסור ואין טעם לאסרו מדרבנן עכ"פ הו"ל למתני, ויש לדחות דלא חשיב אלא מלאכה שבגופו ולא מה שבבהמתו, ועוד נ"ל ליישב בס"ד, דהנה מבואר בגמ' דמתני' ב"ש היא ולא ב"ה דהא אליבא דב"ה הא איכא הוצאה דביו"ט שרי ובשבת אסור עי' ר"פ משילין, וע"ש בפי' המשניות להרמב"ם במתני' דמגילה דמפרש בהדי' כן דמתני' ב"ש היא ולפי"ז דע"כ ל"פ הפוסקי' אלא אליבא דב"ה אבל אליבא דב"ש י"ל ודאי פשיטא דשביתת בהמה אסור גם ביו"ט דהא איכא למדרש סמוכין דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהי' אחרים לא תזכירו שלש רגלים תחוג לי בשנה, ונהי דב"ש לא דרשי סמוכין גבי כלאים מ"מ היכא דמוכח או מופנה כו"ע דרשי סמוכין, כדאיתא בש"ס רפ"ק דיבמות וע"ש בתוס' דלאו דוקא במ"ת הה"ד בכל התורה כולה, וה"נ הרי מוכח ומופנא דהא כבר כתיבי מצות שלש רגלים בכמה דוכתי בתורה, וא"כ י"ל דדרשי' סמוכין למדרש כי היכא דבשבת מצווה על שביתת בהמתו ועבדיו ה"נ ביו"ט מיהא היינו לב"ש דס"ל שביתת כלים דאורייתא ומוקי קרא דבכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לשביתת כלים, אבל לב"ה דקרא הנ"ל לא איירי באזהרת שבת כלל א"כ אין כאן סמוכין דהרי אפסקי' קרא. ושפיר י"ל דביו"ט אינו מתסר שביתת בהמה, משא"כ לב"ש וא"כ ממתני' דמגילה אין ראי' דהא ע"כ מתני' ב"ש הוא ולא ב"ה כנלענ"ד בס"ד, ועיין שעה"מ פ"ח מה' יו"ט הקשה לפי מה דמשמע לי' להרב"י שם בסי' תצ"ה דמחמר איתא כמי ביו"ט א"כ למה הוצרך לאסור שם להוציא משא ביו"ט ע"ג בהמה משום זילותא דיו"ט ועובדא דחול ת"ל משום מחמר וע"ש שתי' דנפק"מ בבהמת חבירו דליכא משום מחמר דמ"מ מיתסר מיהת משום עובדא דחיל, והנה לפי מ"ש שם השעה"מ ליישב קושי' המ"ק על הרב"י דמשמע לי' דאסור כמי ביו"ט משום דהוי בכלל מלאכה, תינח במחמר אבל בשביתת בהמה כא כתיב כ"א למען ינוח ולא כתיב מלאכה, ותי' בשעה"מ שם דס"ל למרן כשיטת רש"י בע"ז דשביתת בהמה נמי איתא בלאו דל"ת כ"מ אתה ובהמתך ע"ש, וכבר כתבתי לעיל להוכיח דלמאן דס"ל הכי ע"כ צ"ל דמחמר נמי ליתא בבהמת חבירו וכשיטת הרא"פ שהובא בהג"מ ובמחהש"ק ע"ש וכמ"ש לעיל, א"כ אין תירוצו מספיק, מיהא כראה ליישב דנפק"מ בעיר המוקפת חומה, א"נ לפי מ"ש המג"א דלענין הוצאה דלא מיתסר ביו"ט אפי' לאדם עצמו ל"ש שביתת בהמה ביו"ט, א"כ לק"מ דשפיר הוצרך הטעם משום עובדא דחול ודו"ק. ועיין עוד בפרי"ח סי' תצ"ה דס"ל שביתת בהמה ליכא איסור ביו"ט, אבל לאו דמחמר כיון דאיתא בכלל ל"ת מלאכה אתה ובהמתך א"כ ביו"ט כמי איתא ע"ש, ולענ"ד אין זה הכרח כמ"ש לעיל די"ל כיון דאיצטרך קרא בשבת לאסור מלאכה שהוא עושה בסיוע הבהמה וביו"ט ליכא קרא לזה, לא מיתסר, והנה הפרי"ח עצמו הרגיש בזה וכ' דלפי מ"ש ההמ"ג דקרא דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך מיירי לענין חרישה, ומה"ט הו"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד, משום דבחרישה אע"ג דנעשה ע"י בהמה מ"מ מחייב משום דבזה הבהמה אינה אלא כגרזן ביד החוצב, וממילא ה"ה דאינו לוקה אפי' במחמר שנעשה המלאכה בשותפות הבהמה משום דלאו זה כולל גם מידי דניתן גם לאזהרת מב"ד, ואי ס"ד דלא נאמר זה כ"א בשבת ולא ביו"ט א"כ גם אחרישה לא יתחייב ביו"ט וע"כ צ"ל דקרא הנ"ל אע"ג דבשבת משתעי מוקמי' לי' גם ביו"ט הה"ד נמי לאו דמחמר דדרשי' מהאי קרא, את"ד, ולענ"ד דבריו בזה תמוהים אטו חרישה לא ידעי' אלא מהאי קראי בלאה"נ נדע דחרישה אב מלאכה מדהוי במשכן, ואטו לא משכחת לה חרישה שנעשה ע"י אדם בעצמו כגון חורש בעצמו בכלי מחרישה, והרמב"ן והרהמ"ג דמוקי לה קרא הנ"ל בחרישה ע"י בהמה ל"ק אלא כיון דמשכחת לה מלאכה הנעשה ע"י בהמה ומ"מ חייב עלי' חטאת כגון חרישה, ממילא הוי הלאו ניתן לאזהרת מב"ד, ונהי דביו"ט ודאי לקי אפי' ע"י חרישה הנעשה על ידי הבהמה לאו משום דאיצטרך למילף כן משבת אלא מסברא ידענא לה דמהיכ"ת יהא פטור כיון דעיקר המלאכה ע"י אדם, והבהמה אינו אלא כקרדום לחתוך, וההמ"ג ל"ק אלא השתא מיהת דמשכחת לה מלאכה הנעשה ע"י בהמה וחייב עלי' חטאת ממילא קרא דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך מיירי נמי במלאכה הנ"ל ומתוך כך הו"ל מחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אבל באמת אף בלא קרא כמי הוי ידעי' מסברא דחייב חטאת בשבת וחייב מלקות ביו"ט, אבל במחמר דבלאו קרא לא הוי ידעי' כלל לעולם אימא לך דביו"ט דליכא קרא לא מחייב משום מחמר ודו"ק היטב בכ"ז ועיין עוד לקמן בסי' רס"ו בס"ד, ודע דמ"ש לעיל בשם תשו' בא"פ דלמ"ד לאו דמחמר איתא גם ביו"ט א"כ לקי ביו"ט כיון דביו"ט לא הוי ניתן לאזהרת מיתת בי"ד, נ"ל דאינו נכון דסוף סוף לא ידעי' לי' אלא מחמת קרא דל"ת כ"מ דכתיב גבי שבת, וא"כ עיקר הלאו ניתן לאזהרת מב"ד וממילא גם ביו"ט לא לקי, ועפי"ז שוב ל"ק קושייתו מיש חורש דלחשוב כמי לאו דמחמר, דהא אלאו זה אין לוקין אפי' ביו"ט כנ"ל פשוט וברור: