ערוגת הבושם על או"ח צז

זוכה, אכתי לא נפקי מבעלים הראשונים ואמאי לא יהא עובר משום שביתת בהמה

אבל לענ"ד נראה דקושי' זו לק"מ דהא מבואר שם בש"ס בטעמא דמודו רבנן לר"י בהפקר לזמן דעד שלא זכה בו יכול לחזור משום דהפקר לזמן לא שכיח ומפרשי שם הרא"ש והר"ן וז"ל כלומ' דלא שכיח דמפקרי אינשי בכה"ג וכיון ששינה זה אמדינן לדעתי' דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם ואכתי אגיד גבי' אפי' באותו זמן שהפקירו לא ניחא לי' דליפוק מרשותי' עד דזכי בי' אידך ע"ש, וכ"ז בעלמא משא"כ הכא גבי שבת דמסתמא אין רצונו שיעבור אשביתת בהמתו דהא מה"ט גופא הוא מפקירו, וכה"ג שכ' הרב"י והובא במחהש"ק ע"ש שמתרץ קושי' התוס' שבת בזה, א"כ ל"ש האי טעמא, ובזה אפי' בהפקר לזמן לא בעי' עד דאתי לרשות זוכה כנ"ל פשוט וברור בס"ד

ועיין מג"א סק"י אמה שכ' בשו"ע בהמתו קנוי' לעכו"ם, מאי מהני אם אומר כן שלא בפניו דאפי' בישראל לא מהני אא"כ זיכה לו ע"י אחר, וביא"פ כיון דזכין לאדם שלא בפניו ובד"א מקנה לא בעי' דעתו דמקבל כמבואר במ"א, ובח"ר בגיטין דף כ"ג גבי עובדא דזקן שאני דידע לאקנויי ע"ש, וכן הקשה במח"א ה' קנין חצר, ולענ"ד אין מקום לקושייתו דהא ע"כ לא מיירי אלא בקנין שמקנהו עד לאחר השבת ולאחר השבת יחזור הישראל ויזכה בו, דודאי מאי תקנתא היא זו שיקנה בהמתו לגוי עולמית, ע"כ הישראל יחזור ויזכה בו, א"כ איזה זכות מסתעף לגוי במה שמקנהו לו ליום זה, הלא בלא"ה הוא עושה בה מלאכה בשבת, ודוחק לומר כדי שהישראל לא יהא מקום לתבעו על אשר לא קיים תנאו, דהתנאי בין כך ובין כך כבר עבר, גם א"ל דהזכות הוא שיהא פטור מן האונסין דבלא"ה ל"ש דין שומרים בגוי, וא"כ איזה זכות הוא לגוי במה שישראל מקנהו ליום א' ולא שייך לומר בזה זכין לאדם שלא בפניו, וא"ש דברי המג"א

יא) בהג"ה ודוקא בשבת אבל ביו"ט א"א מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, עיי' מ"ש מרן הרב"י סי' תצ"ה בשם הכלבו שהביא ב' דעות בזה, י"א מאחר שנקרא מלאכה ה"ז ביו"ט בכלל ל"ת כ"מ, וי"א שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך הכתוב עכ"ל הכלבו, וכ' הרב"י אי' טעמו של האוסר כיון דאקשינן יו"ט לשבת חוץ ממקצת דברים שנתפרשו בש"ס ושביתת בהמה אינה מכללם איך אפשר לומר שהיא מותרת ביו"ט, מיהא איכא למימר דשביתת בהמתו ומחמר לאו בכלל ל"ת כל מלאכה נינהו שהרי אינם בכלל ארבעים אבות מלאכות ולא מתולדותיהן אלא לאו לעצמו ייחד לו קרא הלכך אפשר כיון דלא כתיב קרא ביו"ט משרי שרי עכ"ל הרב"י ולא זכיתי להבין דב"ק במה שכ' דלאו לעצמו ייחד לו קרא, האי לאו היכא כתיבא, הא מל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך הוא דיליף לה בגמ' ריש פ' מי שהחשיך איזה מלאכה שנעשית בצירוף אתה ובהמתך הוי אומר זו מחמר, והאי לאו קאי נמי אמלאכת אבות מלאכות שעושה בעצמו, ומה"ט קחשיב לאו דמחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ובעיקר תמיהת מרן על היש מתירין נראה פשוט דטעמייהו דנהי דכל מלאכת יו"ט ילפי' משבת מ"מ אי לאו דפרט רחמנא גבי שבת אתה ובהמתך דדרשי' מינה איזה מלאכה שנעשית ע"י וע"י בהמתו הוי אומר זו מחמר לא הוי אסרי' כלל מלאכה בשבת אלא הנעשית ע"י עצמו בלא סיוע בהמתו והי' מותר אפי' לכתחילה דהא מסייע אין בו ממש והרי במחמר עיקר המלאכה נעשית ע"י בהמתו, ואנחנו לא נדע אלא מדגלי רחמנא ל"ת כ"ע אתה ובהמתך איזה מלאכה שנעשית וכו' א"כ י"ל שפיר ביו"ט דלית לן קרא לא מחייב אלא בעושה מלאכה זו בעצמה ואולי נתכוין הרב"י לזה אלא שלא דקדק בלשונו, ועיי' שעה"מ פ"ה מה' יו"ט שהקשה על הרמ"א דפסק כאן דא"א מוזהר על שביתת בהמה ביו"ט, א"כ ה"ה שביתת עבד ואמה נמי אינו מוזהר עליהם ביו"ט כיון דלא פרטן הכתוב אלא בשבת, ואלו לקמן סי' ש"ד דפסק בשו"ע דצרכי חולה שאב"ס וכן מת ביו"ט ראשין דקיי"ל יתעסקו בו עממין אסור לעשות ע"י עבד כיון דמצווה על שביתתו מה"ת לא הותרה, והשתא לפי מה שפי' כאן דא"א מצוה על שביתת בהמתו ביו"ט, הו"ל לחלוק שם ולומר דמותר ע"י עבד, וכיו"ב הקשה על אדוננו הרשב"א ועליו יוגדל התימא יותר דפסק בהדי' דאדם מוזהר על שביתה עבדו גם ביו"ט ואלו גבי שביתת בהמה משמע דס"ל דלא מיתסר ביו"ט ע"ש

ונלענ"ד דיש ליישב דהנה כבר הבאתי לעיל כ"פ דס"ל להסמ"ג מלאכת נכרי לצורך ישראל אסור מדאורייתא מקרא דכל מלאכה לא יעשה ודרשי' במכילת' לא יעשו אחרים, והנה כבר כתב הפרימ"ג סס"י רמ"ג דרובן ככולם מהראשונים חולקין ע"ז והנה לשיטתם צריכין ליישב המכילתא הנ"ל כי משמעות הכתוב דלא יעשה ולא כתיב לא תעשו משמע אפי' ע"י אחרים א"ו דקרא אעבד קמזהיר ומשום דביו"ט לא כתיב שביתת עבדיו ויו"ט משבת לא ילפי' לענין זה הוצרך רחמנא להזהיר גבי יו"ט כל מלאכה לא יעשה אפי' ע"י אחרים דהיינו ע"י עבדיו ושפחותיו, ושוב לק"מ קושי' השעה"מ הנ"ל דשאני לענין שביתת עבד דאיכא קרא לאסור דקרא כל מלאכה לא יעשו גבי יו"ט כתיב והשתא י"ל דהא גופא טעמיי' דהני פוסקי' דס"ל שביתת בהמה לא מיתסר ביו"ט מדאיצטרך קרא לאסור שביתת עבדו ש"מ דלא הוי ילפי' לי' משבת א"כ שביתת בהמתו דליכא קרא איה"נ דשרי ביו"ט, וראיתי להגאון מברעזאן נ"י שהביא ראי' נפלאה מש"ס ב"ק דף ל"ז ע"א גבי מועד לשבתות פירש"י לפי שאז בטל ממלאכה ונחה דעתו, והתוס' כתבו טעם אחר בשם הירושלמי לפי שאז ב"א מלובשים בבגדי כבוד ואינו מכירם, וכ' שם באסיפת זקינים נפק"מ בין הטעמים דלרש"י מועד לשבתות אינו מועד ליו"ט ע"ש, א"כ מוכח דס"ל ביו"ט ליכא משום שביתת בהמה, אבל אחרי העיון נראה דאין ראי' משם דהא ביום חול אי איתרמי דלא עבד מלאכה לא אמרי' דהוי מועד, וע"כ צ"ל דלהא נמי שייך ענין קביעת וסת כיון דנקבע לו זמן קבוע אחת לשבעה שאינו עושה מלאכה א"כ כשיגיע יום זה נתעורר זחות דעתו עליו משא"כ ביום חול דאתרמוי הוא דאיתרמי, וא"כ ה"נ י"ל נמי ביו"ט כיון דלא הוי ביומא דקבוע לי' לא הוי מועד וא"כ אין ראי' משם

וראיתי בתשו' בש"ר סי' מ"ח שכ' שביתת בהמתו אינו מוזהר ביו"ט דטעמא מאי אמרה תורה למען יניח עביד לה נייחא, והשתא להמיתה לצרכו שרי' ואניחות' דידה קפיד, ולענ"ד אין זה ראי' כלל דהא מבואר בתוס' פ"ק דשבת דף י"ח דלמ"ד שביתת כלים אסור בשבת היינו דוקא היכא דעושה מלאכה עם הכלי אבל היכא דהמלאכה נעשית להכלי כגון עורות לעבדן וכלים לכובס ליכא משום שביתת כלים וכ"כ שם כל הראשונים **(עי' בתשו' בשמים ראש בהגה' כסא דהרסנא סי' מ"ח.)** א"כ ה"ה לענין שביתת בהמה נמי לא שייך לאסור אלא המלאכה שנעשית ע"י הבהמה אבל לא מה שנעשה בבהמה עצמה וא"כ איזה ערך יש למה שמותר לשחוט הבהמה לדין שביתת הבהמה, ואי משום דאין זה נייח להבהמה וס"ל טעמא דשביתת בהמה משום דרחמנא חס עלי' למעבד לה נייחא, ועיין מ"ש טעם זה הרע"ב ספ"ק דשבת, מ"מ ע"כ צ"ל דהא גופא ל"ש אלא לענין שלא לעשות מלאכה עמה, דהא צעב"ח דאורייתא אף בימי החול ומ"מ אין צריך לחוס עלי' מלשחטה דסוף בהמה