ערוגת הבושם על או"ח צה

כמש"כ דמקשי' קושי' העו"ש על הגמי"י האיך למד דין מחבת מזה, ואי בנומת רה"י ועומדת בכרמלית או ברה"י אמאי באמת שרי

ע"כ נלענ"ד בס"ד די"ל הכא מיירי בגומא שאינו של. ישראל אלא שיש לו הרמנותא מהשררה בעל הגומא לשאוב ממנו מים כגון מי מלח או מים ששותין לרפואה וכיו"ב, ומותר להשכיר בשבת לגוי ולהחליף של שבת במו"ש דאין שייך כאן שכר שבת כלל ע"ד שכ' המג"א בסי' רמ"ד גבי מכס דאין כאן שכר שבת כלל דהו"ל כאלו קנה ממנו סחורה, וכמו במטבע שמוכר לו הרמנותא שי"ל, וה"נ הוי כאלו מוכר לו הרמנותא שי"ל בשבת חלף הרמנותא של הנכרי במו"ש, ומזה למד ההגמי"י שפיר גם דין המחבת הנ"ל והתם נמי מיירי בכה"ג שישראל י"ל רשות לבשל מלח במשרפות המים על מחבת אחת, והגוי ג"כ י"ל הרמנותא על מחבת אחת, מותר לישראל למכור לו הרמנותא שי"ל לבשל על המחבת שלו בשבת בעד מה שהגוי מוסר לו מחבת שלו בא' בשבת, ואע"ג דהמחבת עצמו של ישראל מ"מ שרי דהא על שביתת כליו אינו מצווה, ושכר שבת ליכא דאין השכר עבור המחבת אלא על הרמנותא שי"ל לבשל על המחבת בשבת, וזה הוי כמוכר סחורתו כמ"ש המג"א, ואפי' את"ל שנותן שכר גם בעד המחבת מ"מ אין זה אלא בהבלעה דעיקר בעד ההורמנא של בישול המלח, כנלענ"ד בס"ד פי' התוספתא והגהמ"י ודו"ק

ו) בשו"ע ס"ג אסור להשכיר וכו' שאדם מצווה על שביתת בהמתו, דע דבענין איסור מלאכה ע"י בהמה תרי קראי כתיבי כתיב למען ינוח שורך וחמורך, וכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך, ולפי מה דמבואר בתוס' ר"פ במה בהמה ע"ש שביתת בהמה אינו אלא בעשה ולדידהו צ"ל קרא דלמען ינוח דהוא בעשה היינו באם הבהמה עושה מלאכה מאליה או ע"י נכרי, וקרא דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך היינו לאו דמחמר כלומר שלא תעשה אתה מלאכה בסיוע בהמתך, מיהא רש"י בע"ז דף ט"ו ס"ל בהדיא דגם בשביתת בהמה איכא לאו דל"ת מלאכה, ולדידי' ע"כ צ"ל פירושא דקרא דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך אין הכוונה אתה בהדי בהמתך אלא מילי מילי קאמר ל"ת כל מלאכה אתה, וכ"כ לא תעשה כל מלאכה בהמתך, ואם הבהמה עושית מלאכה עובר על לאו הנ"ל אפי' אם הבהמה עבדה מלאכה ע"י גוי, ע"ש, והנה לכאור' אין נפק"מ בזה לדינא כלל דהא בלא"ה אין לוקין על לאו דמחמר דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, והגם דהפרימ"ג מספק"ל אי מיפסל לעדות בעובר לאו דמחמר די"ל האי דאין לוקין אינו מצד קולת הלאו אלא מצד חומרתו של הלאו שאינו מתכפר במלקות משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד, מ"מ במידי דלא עבד מעשה בגופי' ל"ש לומר דהוא קצת חומרת הלאו, וא"כ בשביתת בהמה ודאי אפילו למ"ד דהוא בל"ת מ"מ פשיטא דאינו פסול לעדות. ומ"מ נראה לי דנפק"מ רבתי לפי מה שכ' הר"ן בע"ז דלאו דמחמר שייך גם בבהמת חבירו, משא"כ עשה דשביתת בהמה ל"ש כ"א בבהמתו ע"ש ויבואר עוד בסמוך. דין זה לא ניתן להאמר אלא אם נימא דשביתת בהמה ליכא כ"א עשה אבל אם נימא דשביתת בהמה איכא נמי ל"ת אין מקום לומר דמחמר אסור גם בבהמת חבירו דהא ודאי מילתא דפשיטא דענין שביתת בהמה לא משכחת לה כלל כ"א בבהמת עצמו דאיך יעבור על שביתת בהמה במה שבהמתו של חברו עושה מלאכה מעצמה, והשתא אי ס"ד דלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך קאי אשביתת בהמה נמי א"כ ע"כ בהמתך דקרא דוקא שוב א"א לומר דמחמר איכא גם בבהמת חבירו, דהא במחמר נמי לא כתיב לאו אחרינא אלא מל"ת כ"מ אתה ובהמתך נפק"ל, ושוב א"א למפסק קרא זה בסכינא חריפא. ובזה נסתלק הוכחת השעה"מ בפ"ח מה' יו"ט שבא להוכיח מהר"ן פ"ק דע"ז דשביתת בהמה איכא נמי ל"ת ולפי מ"ש א"א לומר כן בדעת הר"ן כלל, דא"כ איך ס"ל להר"ן במחמר עובר גם בבהמת חבירו, ומ"ש השעה"מ הוכחה מדלא כ' הר"ן הש"ס נקיט מחמר משום דחמיר טפי דייב לאו, וכ"כ ממש"כ הר"ן בשלהי שמעתא שם דאי ס"ד דבמחמר בעי' דוקא בהמתו א"כ מאי חילוק יש בין מחמר לשביתת בהמה ע"ש והול"ל דהחילוק דבמחמר איכא לאו, נראה דיש לדחות דכיון דלאו דבמחמר נמי אין לוקין עליו אין נפק"מ כלל אם הוא בעשה או בל"ת דאין לוקין עליו, ואף דלהפרימ"ג יש נפק"מ לענין פסול עדות, מ"מ אינו מוכרח והפרימ"ג בעצמו מספק"ל, בפרט די"ל דהיכא דעבד מלאכה בסיוע בהמתו כיון דעכ"פ אינו עושה מעשה בגופו אכתי הלאו קיל משאר לאוין שלוקין וי"ל דלא מיפסל לעדות ודו"ק, אבל עכ"פ הא ודאי פשוט וברור דלדעת הר"ן בשביתת בהמה ליכא אלא עשה, ועפ"י דרכנו למדנו נמי דלשיטת רש"י דשביתת בהמה הוא בלאו א"כ ע"כ דס"ל גם במחמר דלא מיתסר אלא בבהמת עצמו, משא"כ בבהמת חבירו וכדמשמע נמי דס"ל לרא"פ שהובא במחהש"ק סק"ח ע"ש ודו"ק, אלא דצלע"ג בזה מש"ס ע"ז דף ט"ו דאמרי' התם אפי' למאי דאסרי' למכור בהמה גסה לגוי מטעם נסיוני ומשום דגזירה דשאלה ושכירות מ"מ ע"י ספסירא שרי דלמאי ניחוש לה, אי משום נסיוני כיון דלא ידעי' לקלי' לא אזלי מחמתי', ולהנ"ל בלא"ה הומ"ל טעמא דעדיף דאפי' ידע' לקלי' ואזלה מחמתי' מ"מ ליכא משום מחמר דהא לא הוי בהמתו דספסירא ובשל חבירו ליכא משום מחמר, וזה צלע"ג: **(לא זכיתי להבין קושיא זו דמ"מ בעל הבהמה יהי' עובר משום שביתת בהמה, שו"ר דשפיר קשה דהא החשש הוא דימכרנה סמוך לשקיעת החמה ושוב לאחר שקיעת החמה ינסה הישראל עי' בפ"ק דע"ז שם

)** ז) עיי' פרימ"ג ססי' רס"ו במ"ז מספק"ל אי בתוס' שבת אית בי' משום שביתת בהמה או נימא דלמען ינוח בשבת כתיב, וספק זה י"ל גם לענין מחמר, דתוס' שבת לא משום ל"ת כ"מ אתה ובהמתך מיתסר, אלא מ"ע בעלמא מדכתיב תשבתו שבתכם נפק"ל, והנה י"ל לפי מה דמבואר באחרונים טעמא דתוס' שבת משום דהתורה עשה משמרת שלא יבא לידי ספק חילול שבת א"כ י"ל דלא ציוה רחמנא לעשות משמרת זה אלא על מלאכה דחייב כרת, והוא ע"ד שכ' הרב"י ביו"ד סי' קפ"ג דאדם מוזהר מה"ת שלא יכנוס עצמו לידי ספק כרת ע"ש, וזה ל"ש אלא לענין מלאכה שחייבין כרת וא"כ י"ל דבתו' שבת ליכא משום לאו דמחמר, ובזה י"ל בס"ד הא דפירש"י בע"ז דף ט"ו זמנין דשמע' לקלי' ואזלה מחמתי' והו"ל מחמר ופירש"י ואיכא למ"ד בשבת פ' מי שהחשיך דמחמר אחר בהמתו חייב חטאת ע"ש והקשה הר"ן דלמה לי' למינקט חיוב חטאת ועוד הא לא קיי"ל כהך מ"ד ע"ש ולהנ"ל י"ל ודאי הא לא חיישי' דילמא זבנה סמוך לחשיכה ממש דהא צריך להוסיף מחול על הקודש וא"כ אף אם יזבננו לא יזבננו אלא סמוך לאותו זמן שצריך להוסיף מחול על הקודש וכדמשמע נמי לשון הגמר' דנקט סמוך לשקיעת החמה ולא נקיט סמוך לחשיכה וא"כ את"ל דאזלה מחמתי' ליכא חששא דתיזול מחמתי' בשבת עצמו דהא עדיין יש זמן תוס' שבת וזמן ביה"ש בינו לבינו, וכי לעולם תיזל מחמת דשמע' לקלי', וע"כ צ"ל דהחשש הוא כיון דזבנה סמוך לשקה"ח עכ"פ תיזל מחמתי' בתוס' שבת, מיהא להנ"ל הא בתוס' שבת ליכא לאו דמחמר משו"ה פירש"י דהש"ס אזל אליבא דמ"ד המחמר אחר בהמתו חייב חטאת א"כ אין סברא לחלק כלל בין מחמר לשאר מלאכות, והשתא יתיישב שפיר הא דהרמב"ם לא הביא בחיבורו כ"א טעמא דשאלה ושכירה ולא קאמר נמי טעמא דנסיוני, ולהנ"ל ניחא דלמאי דקיי"ל מחמר אחר בהמתו אינו חייב חטאת א"כ