ערוגת הבושם על או"ח צד

לב"ה שביתת כלים דאורייתא א"כ הא בהא תלי' כיון דלרע"ק ס"ל מחוסרין שחיקה כמחוסרין דיכה דמי ממילא הו"ל הסחיטה כאלו נעשה מעשה ע"י הכלים, ואסור משום שביתת כלים ואינו דומה לכל הני דב"ה מתירין במתני' דהני כולהו מיירי בלא עבדי מעשה, דו"ק שם ותבין כי הוא נכון בס"ד

וראיתי בחי' ח"ס בשבת דף י"ח בכוונת הרוקח דודאי היכא דהכלי עושה מלאכה מעצמו אפי' עי"מ כגון רחיים מותר אבל היכא שאדם עושה מלאכה בידו עלי כלי של ישראל כגון גוי החוצב בגרזן של ישראל וכדומה מצווה על שביתת כלי ואסור, ויצא לו כן מירושלמי דקאמר הרם ב"ה מאי עבד בקרא דב"ש תעשה כל מלאכתך היכא דעבד לי' בידים עכ"ד ב"ש, ולולי דב"ק הי' נלענ"ד דלא מסתבר כלל דע"י שהגוי עושה מעשה בידים עי"ז יהא שביתת כליו חמור יותר מאלו נעשה המעשה ע"י כלי בעצמי, ואדרבא איפכא מסתברא דברחיים וכיו"ב הכל נעשה ע"י כליו שהתורה הקפידה על שביתתן משא"כ בגרזן שהגוי חוצב בו, מעורב בו כח אחר שלא הקפידה התורה על שביתתו, והא דקאמר בירושלמי ב"ה מוקי קרא דב"ש בעושין בידים, הכוונה כפשוטו כדמפרשי בק"ע ובפני משה על הירושלמי דלב"ה לא מיירי קרא משביתת כלים כלל אלא משביתת גופו, אבל הנ"ל ודאי לא מסתבר, ומה שהקשה בס' ק"נ דהרוקח סותר עצמו דברחיים כ' הטעם משום שמשמיע קול ע"ש, יתבאר בס"ד לקמן בסי' רנ"ב, ועיי' בא"ר שהביא מפירש הרא"ש סוף פ' אבה"מ דמדבריו משמע דס"ל שביתת כלים דאורייתא מדכייל בהדי בהמה המושכרת לגוי שצריך להפקיר בשבת גם כלים ע"ש, ועיי' בחי' רא"ש יוסף להפרימ"ג על פ"ק דשבת דמיישב לה שפיר עיי"ש

ג) שם וי"א דכלים שעושין בהם מלאכה אסור להשכיר בערב שבת וכו', זהו שיטת רבנו יונה דהאיסור הוא משום דמיחזי כשלוחו, ודלא כשיטת הר"י בעה"ת דהאיסור הוא משום דמיחזי כנוטל שכר שבת ולדידי' אפי' כלים שאין עושין בהם מלאכה אסור להשכיר בע"ש, והקשו על שיטתו א"כ לישראל נמי יהא אסור להשכיר בע"ש וראיתי בח"ר ואין לומר דלא חשיד למיתן לי' שכר שבת וכיון שמשכיר לו לחודש או לשבת שרי דא"כ אפי' לעכו"ם שרי מה"ט גופא דלא חשיד ישראל למשקל מני' שכר שבת, ומתוך חומר שהחמיר הרשב"א על קושי' זו בסופה, יש להקל וליישב הקושי' מתחילתה, דהא באמת אמרי' בש"ס פ"ק דברכות בתרי וכשרי עיי"ש לא חיישי' לחשדא, א"כ י"ל בישראל דצריך לחשוד לתרויהו דעבדי איסורא ל"ח לחשדא משא"כ בגוי, אבל באמת לא דמי' כלל להאי דפ"ק דברכות דהתם לא אמרי' כן אלא בדבר ערוה דהוי פריצות ביותר לעשות דבר גנאי בפני חבירו: אבל בעלמא ליש זה, דאל"כ אטו כל היכא דאסור מפני החשד וכי נימא דגבי תרי ליכא חשדא ועיי' בס' תו"ש סי' רמ"ד על מה שכ' המג"א בשם דברבים ליכא חשדא דבעי למימר ה"ה בשנים ומייתי מש"ס רפ"ק דברכות הנ"ל, ואין לו דמיון כלל, ותו דהתם י"ל דלא חיישי' לי' דיעשה עבירה דאם חבירו יחזור מעבירה א"כ יתפרסם גנותו ע"י, משא"כ היכא דשניהם חשודים כאחד כגון הכא, גם גבי שניהם איכא חשדא, ועיי' בס' נשמת אדם שכ' ג"כ בפשיטות דלא כתוס' שבת הנ"ל, ומדברי חה"ר הנ"ל יש ראי' להנ"ל

ומ"מ יש ליישב שיטת הר"י בעה"ת עפ"י מה שחקר בפרימ"ג סי' רמ"ד דכל היכא דאיכא למימר לא שבק התירא ואכל איסורא ליכא למיחוש לחשדא, והנה עכצ"ל בהני כלים דרכן להשכירן שלא בהבלעה, אלא לכל יום ויום דאל"ה ל"ח לחשדא כמבואר בסי' רמ"ג ורנ"ד לענין קבלנות בתים ושכירות מרחץ וא"כ בגוי שפיר איכא משום חשדא ול"ש לומר לא שבק התירא כיון דאינו תלוי בדעת עצמו דאף אם הוא ירצה להשכיר על שבוע או חודש מ"מ הגוי לא ישכיר חלוק או טלית כ"א בשכירות דום ביומו, משא"כ במשכיר לישראל כיון דהישראל חברו ג"כ עביד איסורא אם שוכרו ליום השבת לחודא, בודאי שניהם רוצים בהבלעה ואמרי' שפיר דלא שבקי התירא ועבדי איסורא, כנ"ל נכון ליישב שיטת הר"י בעה"ת בס"ד, אמנם בעיקר מה דמשמע מח"ר הנ"ל דגם השוכר עבד איסורא לא הבנתי מאי איסור יש בזה וכי אסור לשבור כלי מגוי על יום השבת בלבד, אם לא דנימא דכוונת הרשב"א משום דמכשיל חברו במה שנוטל שכר שבת ולא משמע כן וצ"ע

ד) בשו"ע ס"ג אסור להשאיל או להשכיר בהמתו לעכו"ם עיי' מג"א ס"ק ז' מה שהביא בשם מ"ע ססי' קי"ב בהמת ישראל וחלב שלה מחצה לישראל ומחצה לאריס כיון דחולב חייב משום מפרק אינו רשאי להניחן לחלוב אא"כ מפקירו או שהאחריות על הנכרי, והנה עכצ"ל דהאיסור הוא משום שביתת הבהמה דאלו מלאכת גוי שרי באריסות כיון דאדעתא דנפשי' עבד, וצע"ג דהא התוס' בשבת דף י"ח ע"ב כ' דשביתת כלים ל"ש אלא כשהכלי עושה מלאכה אבל לא במה שנעשית מלאכה בהכלים ומה"ט עורות לעבדן וכלים לכובס מותר אפי' לב"ש דס"ל שביתת כלים דאורייתא ע"ש, וא"כ הה"ד שביתת בהמה ל"ש בכה"ג, וא"כ בחולב נמי לא מיתסר אלא מחמת מלאכת העושה ולא מחמת שביתת בהמה, והן אמת דלהראי' מעורות לעבדן שכ' התוס' י"ל עפ"י מה שכ' לעיל בשם ראב"ן דליכא איסור שביתת כלים אלא באם נעשה גרמת המלאכה ע"י ישראל, וא"כ גבי עורות לעבדן בלא"ה ל"ש שביתת כלים, אבל מ"מ כל הראשוני' כתבו סברת התוס' הנ"ל, וא"כ גם בחולב ליכא משום שביתת בהמה כלל, ואולי נתכוין המג"א לזה במה שכתב וצ"ע

ה) תוספתא הובא בהגמי"י משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למו"ש, וכ' הגהמי"י מכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו המחבת שלו ליום אחר, ועיי' מג"א ס"ק ג' דמפרש לה דמיירי בהבלעה וקמ"ל דלא מיתסר משום דמיחזא כשלוחו וביא"פ קאמר דלא מיירי בהבלעה כלל רק הטעם דלא שייך בזה שכר שבת כיון שהישראל בעצמו הי' יכול לדלות המים מגומתו אין זה רק כמשאיל לו מים שבגומתו שיחזיר לו מים אחרים במו"ש ואין לישראל ריוח בזה כלל ואין זה מקרי שכר שבת כלל, ומיישב בזה קושי' המג"א על הע"ש דעפי"ז שפיר הקשה על הגהמי"י דאין ללמוד דין מחבת מזה דהתם ודאי יש בו משום שכר שבת דהא אצל ישראל בטלה ממלאכתה ע"ש, ולדידי דברי המג"א בזה צע"ג דלפירושו דמיירי בהבלעה מאי קמ"ל התוספתא וכי עד השתא לא ידעי' דשכר שבת בהבלעה שרי' וכ"ת דהא גופא הוצרך לאשמעי' א"כ עיקר חסר מן הספר דלא הוזכר כלל דמיירי בהבלעה, ואי דקמ"ל דלא מיתסר משום דמיחזא כשלוחו כמ"ש ביא"פ, זה תמוה, ממנ"פ אי מיירי שהגומא הוא כרמלית ועומד בכרמלית א"נ דהגומא בחצר שהיא רה"י א"כ מאי מחזי כשלוחו שייך לומר בזה הא הישראל בעצמו רשאי לשאוב ממנה מים בשבת, ואי מיירי כגון שהגומא היא רה"י ועומדת בכרמלית או ברה"ר באופן שהישראל אסור לשאוב. א"כ אמאי באמת שרי הא אפי' לב"ה לא שרי למכור לנכרי אלא בכרי שיצא עכ"פ מפתח ביתו מבעו"י וכדאיתא בסי' רנ"ב, ואי כפי' היא"פ הנ"ל נמי קשי' ממנ"פ אי מיירי בגומא שרשאי לשאוב ממנה בשבת