ערוגת הבושם על או"ח צב

וממילא אין חילוק בין נותן לו בשכרו יום שבת לבד או דנותן לו שבת בהבלעת עוד איזה ימים, אבל להמג"א גם ר"א מודה דאין בזה איסור מחמת מלאכת שבת דהגוי אדעתא דנפשי' קעבד ולא אסר ר"א אלא משום שכר שבת, והיינו אם אינו נותן לו אלא יום שבת גרידא אבל בהבלעת שאר ימים גם ר"א מודה דשרי, כיון דהוי שכר שבת בהבלעה, עיי"ש א"כ לדינא אין דבר חוצץ בין הרב"י להמג"א דלכו"ע בנותן לו יום שבת לבד ודאי שייך בו שכר שבת, ונהי דהרב"י כ' דלא קיי"ל כרא"ל היינו לענין דלא לתסר משום מעמיד פועל אבל משכר שבת לא מיירי, ונפק"מ היכא דאינו רוצה להנות מזה, ואלו למג"א דקיי"ל כרא"ל מ"מ הא אליבי' רא"ל נמי שרי בנותן לו יום השבת בהבלעת שאר ימים ודו"ק

ד) בשו"ע ס"ב היכא דהתנו ב תחילה אם אח"כ בשעת חלוקה נתרצה העכו"ם לחלוק בשוה מותר, עיי' טו"ז סק"ב הביא דברי הב"י בשם מהרי"א דלדברי הפוסקים לחומרא, יש להסתפק היכא דהתנו מעיקרו וחלקו סתם, וכ' ע"ז הרב"י וז"ל מדחזינן דהרמב"ם שסובר בבעי' זו מייתי לחומרא, ופי' דאם באו לחשבון אלא התנו קאי ולא אהתנו כדפי' הראב"ד ממילא ש"מ דהכל תלוי בהתנו ולא התנו, דכל היכי דהתנו בכל גוני שרי, עכ"ל ועיי' משפי' הטו"ז דבריו, וצע"ג להבין דבריהם דהא עד כאן לא שייך להסתפק בדין זה של מהרי"א אלא אם נימא דאם באו לחשבון אסור אפי' בהתנו והיינו כשיטת הראב"ד, בזה יש להסתפק עדיין היכא הוי הדין אם התנו ואח"כ חלקו סתם, משא"כ לשיטת רש"י והרמב"ם אליבא דההמ"ג והרב"י דאם התנו מעיקרו אפי' באו לחשבון מותר א"כ כש"כ לא באו לחשבון אלא חלקו סתם, וכיון דאנן קיימין דרמב"ם כפי' רש"י ס"ל א"כ בלא"ה אין מקום לספק המהרי"א, וכש"כ דקשה טפי על השו"ע דקאמר אם נתרצה העכו"ם לחלוק בשוה מאי אריא דרצה לחלוק בשוה הא אפי' באו לחשבון מותר וצלע"ג ונראה לפרש בס"ד דהא דס"ל לרמב"ם אם באו לחשבון מותר כל שהתנו היינו לחשבון הימים וכגון שהיה מוטל על הגוי לעשות מלאכה ו' ימי שבת ואירע שהגוי לא השלים סכום הימים שהי' מוטל עליו, ותחת זה עבד הישראל יום א' יתר על הימים שהי' מוטל עליו והשתא תובע הישראל יתר על מחציתו מחמת יום א' שעבד, וא"נ שהישראל לא השלים זמן פעולתו והגוי עבד כנגדו בכה"ג ס"ל לרמב"ם ורש"י דשרי דבשביל זה אכתי לא יגרע כח התנאי שהתנו מתחילתו, דאפי' אם אמת נכון הדבר שהשדה היא בשבת של גוי לבדו מ"מ בדין הוא שיטול שכרו כיון שעבד יום א' יותר ע"י מה שהי' מוטל עליו, ובזה שפיר ס"ל להרמב"ם דבאו לחשבון הימים נמי ש"ד מיהא ספיקו של מהרי"א הוא בענין עסק שכל יום ויום בפ"ע יש לו פירות מהעסק כגון מרחץ וריחיים וחנות וכיו"ב, והתנו שיהי' שכר השבת לעכו"ם לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגד יום השבת לישראל לבדו וידוע להם ששכר השבת אינו עולה כשכר יום החול שכנגדו א"נ איפכא, ושוב כשחלקו נתרצה הגוי שיחלקו בשוה בזה נסתפק המהרי"א מהו דינו, וענין זה לא שייך גבי שדה דהתם אין שכר כל יום בפ"ע ידוע וע"כ הא דאיתא אם באו לחשבון מותר היינו שיטול יתר על המגיע לו עפ"י תנאי מחמת יום א' שעבד יותר, משא"כ הכא ושפיר מספק"ל למהרי"א, דבזה ודאי יש מקום לומר טפי דע"י שמתרצה לחלוק בשו' איגלאי מילתא למפרע דמעיקרו ערמה בעלמא הוי ובזה שפיר קאמר המהרי"א דיש להסתפק למאן דס"ל האיבעי דסתמא מהו לחומרא מהו דינא בנתרצה לחלוק בשוה, וע"ז קאמר הרב"י דמ"מ מדס"ל להרמב"ם גבי שדה הפירוש דבאו לחשבון אלא התנו קאי ואיס"ד דיש מקום לומר גבי התנו נמי יש צד איסור, נהי דהך ספיקא דידן אינו דומה ממש להתם מטעמא דפרישית מ"מ הו"ל מיהת לפרש גם האי ברייתא כפשוטו דאם באו לחשבון אדלעיל קאי, א"ו דס"ל בהתנו אין סברא כלל לאסור ממילא ההד"נ בנ"ד, והשתא שוב לא קשיא נמי מהא דנקט בשו"ע אם נתרצה לחלוק בשוה מותר, ולא נקיט באו לחשבון דהא זה קאי אמילתא דשכר כל יום ידוע בפ"ע, וא"כ אם באו לחשבון היינו אתה השכרת בשבת כו"כ טול לך מה שהשכרת, ואני אטול מה שהשכרתי ביום א' כנגדו בזה אין מקום ספק כלל דאדרבא כך הי' התנאי ביניהם ואין מקום להסתפק כ"א היכא דרוצים לחלוק בשוה דעי"ז יש מקום לומר דהופסד התנאי שביניהם וא"ש בס"ד ועיי' ב"ח ופרמ"ג ומש"כ נ"ל נכון וברור בס"ד, ודו"ק

סימן מה

בדיני השאלה והשכרה לנכרי בשבת

א) בשו"ע סי' רמ"ו ס"א מותר להשאיל ולהשכיר כלי לעכו"ם ואעפ"י שעושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצוין על שביתת כלים וכו' זהו דעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל הא דת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש אתי' כב"ש דס"ל שביתת כלים דאורייתא אבל למאי דקיי"ל כב"ה מותר להשכיר כליו אפי' בע"ש, והקשו הראשונים א"כ בד' וה' אמאי מותר ועיי' ברא"ש שהביא בשם י"מ דשביתת כלים כהאי שאין מלאכת ישראל נעשה בהם אינו אסור אלא מדרבנן הלכך לא אחמור בד' וה' ובק"נ הקשה ע"ז מ"ש משביתת בהמה דאסור אפי' אין מלאכת ישראל נעשה בה א"כ ה"ה כמי למ"ד שביתת כלים דאורייתא נמי אית לן לאסור אפי' אין המלאכה של ישראל, ותי' דמיירי בכלים דלא עבדי מעשה, דאפי' למאי דאמר רב אושעי' דלב"ש אע"ג דלא עבדי אסורי מ"מ לא מיתסר מדאורייתא אלא בכלים דעבדי מעשה, וא"כ שפיר י"ל דל"ג אלא היכא דנעשה בהם מלאכת ישראל ע"ש, והנה בהא דקאמר דאפי' לרב אושיע' אליבא דב"ש בכלים דלא עבדי מעשה לא מיתסר אלא מדרבנן, לכאור' נ"ל הוכחה ברורה לזה ממתני' דב"ש אומרים אין פורסין מצידת חו"ע אלא בכדי שיצודו מבע"י, ויש לתמוה לר"א דס"ל לב"ש אע"ג דלא עביד מעשה מיתסר שביתת כלים א"כ אי הוי נמי בכדי שיצודו מבע"י אמאי שרי' הא מ"מ יש לחוש שמא יצוד בשבת ואיכא משום שביתת כלים בשלמא ברישא דמתני' בהא דאין שורין דיו וסממנים וכרשינין וכלהו דשרי' ב"ש בכדי שיעשו מבע"י ל"ק דכיון דיש שהות ביום כדי שישורו. שוב אין לחוש כלל שיהיה המלאכה נעשה בשבת משא"כ במצודות קשי', ונהי שכ' התוס' שמיירי בחורשין שהחיות מצויין, לא כ' כן אלא לתרץ קושייתם היכא מצי למיהב שיעורא בזה דמי ידעי' מתי יכנוס לתוכה חי' וע"ז שפיר מספיק תירוצם, אבל אכתי אין ברית כרותה למצודה שתצוד מבע"י וא"כ לב"ש הו"ל למיסר משום שביתת כלים, מיהא אם נימא דהיכא דלא עבד מעשה לא אסרי ביש אלא מדרבנן ניחא כיון דעכ"פ יש שהות לצוד מבע"י שוב לא גזרו משום שביתת כלים דהו"ל סד"ר, ומיירי מתני' בלחי וקוקרי דלא קעבדו מעשה, אלא דלפי"ז מוכח דאפי' במלאכת ישראל לא גזרו היכא דלא קעביד מעשה, כל שאין המלאכה נעשית בבירור וא"כ בחינם מחלק הרא"ש בין מלאכת ישראל למלאכת נכרי, ושוב מצאתי בחידושי הרשב"א שכתב בהדי' דלר"א בלא עבד מעשה נמי מיתסר שביתת כלים מדאורייתא, והוא מוכרח מהגמ' מדקאמר והשתא דאמר ר"א לב"ש אע"ג דלא עבד מעשה וכו' גיגית כר וקדירה מ"ט שרי בדאפקר להו אפקורי, וקשה מ"ש דתלי' קושי' זו בדרב אושיע' אפי' אם נימא כרבה דטעמא דב"ש משום גזירה נמי תיקשי לי