ערוגת הבושם על או"ח צא

ולומר אתה נטלת בשבת מרובה וכו' והיא שיטת הראב"ד עכ"ל, משמע דכ' זה לשם פירוש על דברי השו"ע ולפימש"כ א"א לומר כן דהרי הב"י נמשך בפי' דברי הרמב"ם אחר ההמ"ג עיי"ש, וכיון דבשו"ע נקט כלשון הרמב"ם משמע דס"ל כשיטת רש"י וע"כ צ"ל דהמג"א לא כ' כן דרך פירוש על השו"ע אלא כ' הנ"ל לדינא וצ"ע

והא דהקשה הש"ך דבגמרא מוכח דדין ערלה ושבת שוין נמי ל"ק עפ"י הנ"ל דהא בלא"ה קשי' לשיטת הרמב"ם והשו"ע דגם בערלה בעי' התנו מתחילה הא פשטת הסוגי' לא משמע כן בהני שתילי ערלה דאתי לקמי דרבא ושרי להו ועל זה סיוע סייעי' רבינא מברייתא דנכרי וישראל שקיבלו שדה בשותפות דהיכא דלא שייך איסור מלאכה כגון בשבת והתנו מתחילה ש"ד ה"נ בערלה כיון דאיסור מלאכה ליכא דהא מותר לעשות מלאכה בעצי ערלה אפי' לישראל, ושפיר שרי להו עכ"פ מוכח דבערלה לא בעי' התנו מתחילה, וכן הקשה הר"ן ועיי"ש מה שתי' דלהך לישנא דר"ג מבי כתיל צ"ל דהוי פשיטא לי' דבערלה בעי' התנו מתחילה דאל"כ חליפי ערלה, ובזה ודאי לא הוי טעה רבא דאין מקום לנטות מזה וא"כ ודאי היתנה מעיקרו הוי ולא הוצרך להזכירו עיי"ש בר"ן, וא"כ עכצ"ל הא דסיוע סייעי' היינו דעכ"פ התנה מעיקרו ש"ד וכי היכא דחזינן דבשבת אף דהו"ל לאסור משום מעמיד פועל תחתי' מ"מ בהתנו מעיקרו מותר משום דחשבינן לי' כאלו בשבת אין לישראל חלק בו ה"נ לענין ערלה, וכ"ז לענין התנו מעיקרו שפיר יליף ערלה משבת, אבל לענין באו לחשבון איה"נ דלא דמין כלל מטעמא דפרישות וא"כ דברי השו"ע עולין יפה

ודע דהריטב"א ספ"ק דע"ז הקשה דבשתילי ערלה מאי מהני התנו מתחילה הא מ"מ חליפי ערלה נינהו דאי לאו דהוי יהיב לי' פירות ערלה של ג' שנים לא הוי יהיב לי' הגוי הפירות של ג' שנים דהיתר, ותי' עפ"י מה דאמרי' בירושלמי גבי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאינן דמיהן, כיון דהפירות אינם שוין כלום א"כ הוה לי' כמתנה בעלמא דיהיב לי' ולאו חליפין נינהו עיי"ש ועפ"י דבריו נראה ליישב בס"ד קושיי' הר"ן הנ"ל על הרמב"ם דהוצרך בערבה התנה מתחילה ובש"ס משמע דבלא התנו נמי ש"ד, די"ל נהי דהריטב"א קשיא לי' גם על התנו מתחילה דלהוי חליפי ערלה, מ"מ זה יש ליישב בפשיטות כיון דבשעה שהתנו עדיין אין הפירות בעולם כלל ל"ש לומר דהו"ל חליפין וכהיי"ג מבואר ביור"ד סי' רצ"ד סעי' י"ג עיי"ש בטו"ז וש"ך ואינו אלא הנאת גרמתו וקיימ"ל איה"נ הנאת גרמתי לא מיתסר כדמוכח בר"פ השוכר את הפועל דדוקא בחמרין ויי"נ אסרו שכר הפועל דקנס הוא שקנסו חכמים בחורין ויי"נ עיי"ש ועיי"ש בחידושי הרמב"ן אבל לא בשאר איסורי הנאה מיהא אם כפשטות הסוגי' דבערלה מותר אפי' בלא התנו מתחילה ובאו לחלוק אח"כ ע"ז ודאי קשי' קושי' הריטב"א הנ"ל הא הוי חליפי ערלה וצ"ל כתי' הריטב"א הנ"ל לפי שאינן דמיהן, מיהא כ"א אם נימא כשיטת הירושלמי הנ"ל אבל כ"כ הר"ן במתני' דהמקדש בערלה דמש"ס דילן מוכח דל"ס לי' האי דירושלמי דהא בפ' השותפין קבעי למפשט ממתני' דמכרן וקידש בדמיהן האיבעי דרב"ח אי חליפי איה"נ אסורין למחליף עיי"ש, ואמאי לא דחי התם הטעם לפי שאינן דמיהן א"ו דל"ס לן הך דירושלמי, וא"כ באמת מיתסר אי לא התנו מתחילה, ולפי"ז ניחא שפיר בס"ד, די"ל הש"ס הי"ט דמתיר בשתילי ערלה בלא התנה, אליבא דהך לישנא דרבי גביה מב"כ משום דהוי ס"ל כהירושלמי הנ"ל משא"כ למאי דמוכח מסוגי' דנדרים דלא כירושלמי י"ל דבעי' גם בערלה התנה מתחילה ומ"מ התנו מתחילה מהני כיון דבתחילה התנה א"כ חשבי' לי' כאלו מעולם לא הי' של ישראל בשני ערלה ואינו חליפין אלא הנאת גרמתו בלבד וא"ש בס"ד, אלא דעיקר דברי הריטב"א בזה תמוהין לענ"ד, דהא דקאמר בירושלמי לפי שאינן דמיהן היינו דוקא במכרן לישראל אבל במכרן לגוי דלדידי' שויין דמים לא קאמר הירושלמי והכי איתא בחידושי הרשב"א ספ"ב דקידושין עיי"ש וא"כ ה"נ אי ס"ד דגם זה היא בכלל חליפי ערלה ל"ש תי' הנ"ל שאינן דמיהן דהא בשל גוי החלופין, ותו קשיא לי לדברי הריטב"א הנ"ל הא דמייתי ראי' משבת על של ערלה, ומאי ראי' הוא זו, נהי דבשבת שרי משום דל"ש לאסור אלא משום איסור מלאכה וזה מותר בהתנו בתחילה משא"כ בערלה לפום מה דס"ל להריטב"א דגם זה מקרי חלופין ואינו מותר אלא לפי שאינן דמיהן ועל זה אין ראי' כלל משבת והוא דבר תמוה, ואפשר לדחוק דודאי מה שאינן דמיהן הוי ידע מסברא, אלא דמ"מ הו"ל לאסור משום דהנאת גרמתו מיהא הוי להכי מייתי ראיה משבת דנמי שכר שבת אסור ומ"מ לא אסרי' התנו מתחילה משום דהוי הנאת גרמתו ה"נ בערלה אלא דא"כ עדיפא מנה הו"ל לאתוי' ראי' ממשנה מפורשת דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וי"ל דהומ"ל התם כדברי הש"ס בנדרים משום דלדידה ליכא איסורא עיי"ש בר"ן, ודו"ק היטב

(ג) במג"א סק"ג עיי"ש, הביא עובדא דתנור שכ' התוס' ספ"ק דע"ז בהא דפליגי ר"ת ורבינו אלחנן דלר"א לא מהנו התנו מעיקרו גבי תנור כ"א היכא דגם לנכרי יש חלק בגוף התנור משום דאל"כ הו"ל כמעמיד פועל, ור"ת ס"ל דמהני התנו אפי' אין לו חלק בגוף וכ' הרב"י דנראה מתוך דברי התוס' דלא קיימ"ל כר"א אלא דבכ"ע שרי כשהתנו ולכן הרא"ש וש"פ לא הזכירו דין זה, והמג"א כ' דאדרבא מדכ' הרא"ש ורי"ו מעשה בא' שגבה חצי תנור בחובו ולא כ' כמש"כ התוס' שם דס"ל כר"א הנ"ל עיי"ש, ולולי דברי המג"א הי' נ"ל ליישב בס"ד, דלכאורה יש לתמוה על דין התנור שכ' התוס' דהא מבואר בסי' רמ"ג וכ"כ התוס' בעצמם דתנור דינו כמרחץ דלא עבדי לאריסותא וא"כ אפי' אי שרי מדינא הו"ל למיסר מפני שנקרא ע"ש כמו במרחץ, ואין לומר דשרי משום דמיירי שישראל גבה התנור בחובו ועדיין לא נקרא שם ישראל עליו וה"ל כדין המבואר בסי' רמ"ג גבי מרחץ אם שכרו מעכו"ם וחזר והשכירו שרי כמש"כ הרמ"א בשם או"ז ועיי"ש במג"א דאפי' קנאו והשכירו מיד נמי עיי"ש וא"כ ה"נ דכוותי' זה אינו דהיתר זה לא שייך אלא אם באמת חזר והשכירו משא"כ היכא דבימי החול הריוח כלו לישראל רק שהשכירו לשבת אפי' הוי כמי בהבלעה מ"מ מיתסר מיהת מפני מ"ע וצ"ל דל"ש מ"ע אלא כשעומד בביתו של ישראל משא"כ בתנור הנ"ל מסתמא התנור עמד בביתו של נכרי והבית עדיין של נכרי היה כדמשמע הלשון שכ' דגבה התנור משמע דתנור לחודא גבה, וא"כ הו"ל ממש כמש"כ הרמ"א גבי מרחץ בשם המרדכי עיי"ש ובמג"א סי' רמ"ג סק"ד, אבל אם אינו באופן זה איה"נ דאסור מפני מ"ע היכא דגבה כל התנור, ובזה ודאי בעי' דאית לי' שותפות בגוף התנור דאז ל"ש מ"ע כמש"כ הר"ן דידעי' דגוי אית לי' שותפות, ולפי"ז י"ל משו"ה דקדק הרא"ש ונקט חצי תנור דמילתא פסיקא נקיט דבכהיי"ג גם משום מ"ע ליכא למיסר אפילו אם אינו עומד בבית דירתו של גוי, אבל לעולם כשיטת ר"ת ס"ל דלענין דלא להוי כמעמיד פועל לא בעי' שיהי' לו חלק בגוף התנור כנ"ל בס"ד נכון ליישב שיטת הב"י בזה

תו פליגי המג"א והרב"י אליבא דר"א, דלהרב"י הא דאסור ר"א באין לו חלק בגוף התנור לאו משום שכר שבת, אלא משום איסור דמלאכת שבת דהו"ל כאלו מעמיד פועל,