ערוגת הבושם על או"ח צ

קושי' התוס' לדוכתי' כמו שהקשה הר"ן, ועיי"ש שתי' בשם הראב"ד דאי סתמא אסור לאשמעי' סתמא וכש"כ באו לחשבון דאסור אפי' אחר שהתנו עיי"ש, והנה איהי לשיטתו שפיר כ' דלדידי' הוי פשוט דאם באו לחשבון מסברא החיצונה אסור אפי' התנו, אבל לדידן מיהא קשיא, דליכא למימר דסברא פשוטה הוא ואי הוי אשמעי' סתמא הוי ידעי' מכ"ש דבאו לחשבון אסור אפי' אחר שהותנו, דודאי מסברא החיצונה לא הו' ידעינן זה דהא קמן דהתוס' ורש"י הוי ס"ל בפשיטות דבהתנו מעיקרו מותר אפי' באו לחשבון וא"כ עכ"פ רבותא מיהא היי והדרי קושי' לדוכתה דהא שפיר מוכח דסתמא אסור מדקתני רישא ואם התנו מתחילה מותר ואי משום דקתני סיפא אם באו לחשבון אסור הא י"ל איה"נ דאם התנו מעיקרו דיקא באו לחשבון אסור ועכצ"ל דהש"ס הוי ס"ל בפשיטות כשיטת רש"י דבאו לחשבון מילתא באפי' נפשי' הוא ול"א ארישא וא"כ שפיר דחי דמהא ליכא למשמע מנה, וכ"ז אי נימא כשיטת רש"י אבל לשיטת הראב"ד דאם באו לחשבון אסור אפי' אם התנו איה"נ דמוכח שפיר מדיוקא דרישא דסתמא אסור והשתא י"ל דהני תרי לישנא דרבא בהא גופא פליגו ל"ק ס"ל דאם באו לחשבון אסור אפילו הותנו וא"כ שפיר מוכח מדיוקא דרישא דסתמא אסור משו"ה איכסף רבא ולישנא דרב גביה מב"כ ס"ל דלא איכסף רבא וקמבע"ל סתמא מהו משום דס"ל אם באו לחשבון מילתא באפי' נפשי' היא כפירש"י וא"כ מהא ליכא למשמע מנה וא"ש בס"ד

ויש להוסיף תבלין דהא גופא אם נימא דבהתנו מעיקרו באו לחשבון אסור או לא תלי' באשלי רברבי דהא מסברא שפיר קאמר הראב"ד כיון דבאו לחשבון איגלאי מילתא למפרע דמה שהתנו מעיקרו הערמ' בעלמ' הוא דהוי, אלא דלכאורה יקשה על זה הא קיימ"ל בדרבנן מותר להערים וכי הוי נמי הערמה מ"מ שרי' מיהא י"ל דהראב"ד ס"ל כשיטת הסמ"ג דמלאכת ישראל ע"י נכרי אסור מדאורייתא ושפיר ס"ל דהערמה אסור אבל אי נימא דמלאכת ישראל ע"י נכרי אינו אלא מדרבנן שפיר י"ל כפירש"י, וא"כ י"ל הכי תרי לישנא בהא פליגו, וכ"כ לעיל בשם הרא"ם, וכ"ה בפרמ"ג דהוא פלוגתא דתנאי במכילתא פ' בא, וא"כ י"ל דהני תרי לישנא בפלוגתא הנ"ל פליגו ולפי"ז לפי מש"כ הש"ך ביור"ד סי' רצ"ו דהרמב"ם ס"ל כשיטת הראב"ד דאם באו לחשבון אסור אפילו התנו מעיקרו עיין שם ויתבאר עוד לפנינו בס"ד א"כ ממילא אית לן למפסק כלישנא קמא דרבא איכסף, דלפי"ז ע"כ נפשוט מברייתא דסתמא אסור, מיהא לפימש"כ הפרמ"ג דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י א"כ לא יתכן תי' זה, אבל כ"כ הש"ך שם דהעיקר דרמב"ם כראב"ד ס"ל וא"ש בס"ד ודו"ק היטב

(ב) שם אם התנו מתחילה בשעה שבאו להשתתף שיהי' שכר השבת לעכו"ם לבדו אם מעט ואם הרבה, כ' המג"א סק"ב אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט כחלוק המותר, והיא שיטת הראב"ד נראה שהמג"א נמשך בזה אחר דברי הש"ך ביור"ד סי' רצ"ד שמפרש דעת הרמב"ם שהוא כלשון המחבר דס"ל כשיטת הראב"ד, אבל ההמ"ג בפ"ו מה"ש כ' מדלא הזכיר רבנו באו לחשבון כראה שהוא מפרש כפי' רש"י דה"ק אם לא התרו מתחילה וגם לא א"ל טול חלקך בשבת ואני בחול אלא שעמד זה ונטל חלקו נעלמו בשבת ולבסוף באו לחשבון אסור, והש"ך בסי' רצ"ד ס"ק כ"ז הרבה לתמוה ע"ז איך אפשר לומר דדעת הרמב"ם כן הרי גבי ערלה כ' אם באו לחשבון אסור אפי' אם התנה ושבת וערלה דין א' להם כדמוכח בש"ס ומתוך כך העלה הש"ך דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בש"ס ואם באו לחשבון אסור דלא כפירש"י אלא כפי' הראב"ד שהביא הר"ן דאהתנו קאי וס"ל דה"פ ומה שאמרנו ואם התנו מותר היינו דוקא בהתנו שיאכל הנכרי שני ערלה והישראל שני היתר בין מעט בין הרבה ולא דקדקו בחשבון אבל אם באו בחשבון דהיינו שהתנו כזה שיאכל העכו"ם ימי איסור ויאכל ישראל כנגד אותן פירות אם התנו כזה אסור דאם התנו שיחשבו אח"כ הו"ל כמחליף פי' ערלה ואינו חשוב תנאי, עיי"ש בש"ך ועיין במרכבת המשנה פ"ו מה"ש שכיון מעצמו לפרש כן דברי הרמב"ם ואישתמיטתי' שכבר הקדימו בזה הש"ך, ועיי"ש בש"ך מה שהאריך עוד ליישב עפי"ז קושיי' התוס' ספ"ק דע"ז, ולענ"ד נראה דברי ההמ"ג שרירין וקיימין דהרמב"ם כשיטת רש"י ס"ל דנהי דבמה שכ' הרמב"ם אם התנו מתחילה שיהי' שכר שבת לעכו"ם לבדו אם רב אם מעט בזה ודאי הפירוש הנכון כמש"כ הש"ך דבא לאפוקי אם התנה בשעת התנאי שיבואו לחשבון אח"כ דזה אינו חשוב תנאי כלל, אבל אכתי לא שמענו היכא דהתנה מתחילה שיהי' שכר השבת לעכו"ם ולא פי' בשעת התנאי שיבואו לחשבון אח"כ אלא בשעת חלוקה באו לחשבון בזה שפיר י"ל דהרמב"ם כרש"י ס"ל וכמו שהבין ההמ"ג, ומה שהקשה הש"ך הרי גבי ערלה כ' אם באו לחשבון אסור אפי' אם התנה ושבת וערלה דין אחד להם, נלענ"ד דאדרבא מהכא חילי' דההמ"ג דז"ל הרמב"ם בפ"י מהמ"א הי"ד עכו"ם וישראל שהיו שותפין בנטיעה אם התנו מתחילת השותפות שיהי' העכו"ם אוכל שני ערלה, וישראל אוכל ג"ש משני היתר כנגד שני ערלה ה"ז מותר, ואם לא התנו מתחילה אסור ובלבד שלא יבואו לחשבון כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל העכו"ם בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות אם התנו כזה אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה עכ"ל, הרי מבואר בלשון הרמב"ם במה שכ' אם התנו כזה אסור דדוקא אם התנו כן בשעת התנאי הוא דאסור אבל אם לא התנו כזה אלא התנו סתמא שהעכו"ם יאכל שני ערלה וישראל יאכל כנגדו לא אסר הרמב"ם אם באו לחשבון, הרי בהדי' כדס"ל לההמ"ג דהרמב"ם כרש"י ע"ל ס"ו

והנה כל זה ניחא אליבא דהרמב"ם, אמנם מרן המחבר דנקט ג"כ כאן בשו"ע לשון הרמב"ם וכפי מה שנמשך בב"י אחר ההמ"ג דהרמב"ם כרש"י ס"ל, משמע דכאן בשו"ע נמי ס"ל להלכה דהא איהו נמי נקט לשון הרמב"ם, ואלו בה' ערלה כ' בהדי' דאם התנו מתחילה וכו' ה"ז מותר ובלבד שלא יבואו לחשבון וכו' ולא כ' כלשון הרמב"ם אם התנו כזה אסור משמע דס"ל כל שבאו לחשבון אסור אפי' אם היה התנאי בסתמא וזה ממש שיטת הראב"ד א"כ לדידי' ודאי קשיא קושיי' הש"ך שהקשה על הרמב"ם לפירוש ההמ"ג דהשתא פסקי השו"ע סותרין זא"ז, ונראה ליישב בס"ד, דהנה טעמא דהראב"ד דאם באו לחשבון אסור אפי' בהתנו מעיקרו מבואר בר"ן משום דעי"ז נראה דמה שהתנו מעיקרו אינו אלא הערמה בעלמא, וכבר כ' בס"ק שלפ"ז די"ל טעמא דרש"י ותוס' דס"ל אם התנו מותר אפי' באו לחשבון משום דקיימ"ל הערמה בדרבנן שרי ולהראב"ד י"ל דס"ל כשיטת הסמ"ג דמלאכת ישראל ע"י נכרי דאורייתא ובדאורייתא אסור להערים, וכיון דאנן קיימ"ל בזה כשיטת רוב פוסקים החולקים על הסמ"ג שפיר פסקינן כרש"י, וכ"ז לענין שבת, משא"כ בערלה דמשום חליפי ערלה נגעו בה ונהי דחליפי איסורי הנאה אפי' למחליף אינן אסורין אלא מדרבנן דלא מצינו איסור תופס דמים אלא ע"ז ושביעית בלבד כמש"כ הר"ן בפ' השותפין מ"מ להחליפן ודאי אסור מדאורייתא וא"כ השתא כשבא לחשבון ואיגלאי מילתא למפרע דהתנאי ערמה בעלמא הוי ובדאורייתא הרי אסור להערים, משו"ה פסק המחבר גבי ערלה כשיטת הראב"ד כנ"ל בכון בס"ד ובזה דברי המג"א הנ"ל צלע"ג במש"כ אבל אסור לחשוב עמו