ערוגת הבושם על או"ח פח

לאדם חשוב שלא לכנוס לשם אלא אהתירא דחוץ לתחום קאי, דאם הבית הוא של אדם חשוב, אפי' חוץ לתחום אסור דבאדם חשוב י"ל קלא שבנו בשבת לאדם חשוב הנ"ל ויש בו מ"ע אפי' בחוץ לתחום ומדוקדק לשון הגמ' דקאמר אדם חשוב שאני בלשון יחיד, ולכאורה הול"ל לשון רבים אי קאי ארבנן דלא אעלו לגוי, א"וו אמר זוטרי קאי ונפק"מ דבאדם פשוט שבנה חוץ לתחום אין צורך אפי' לאדם חשוב להחמיר כנלענ"ד פשט לשון הגמ', ודו"ק

ט) בהג"ה מיהא אם התנה ישראל עם העכו"ם שלא לעשות לו מלאכה בשבת ועכו"ם עושה בע"כ למהר להשלים מלאכתו אין לחוש, הקשה המג"א דע"כ מר זוטרא כששכר העכו"ם א"ל שלא לעשות בשבת והם עשאוה שלא מדעתו ואפ"ה לא רצו לכנוס בו משמע שאף בענין זה אסור, וצע"ג הא מר זוטרא מחוץ לתחום בנו לו, וא"כ איה"נ דלא התנה עמהם דהא בהיתר גמור הוי אבל בהתנה י"ל דאין לחוש ואי לל"ב דסיוע סייע בתיבנא ומסתמא ודאי התנה אכתי אין ראי' די"ל התם הוא דלא מהני התנה כיון דאם עברו ובנו מדינא אסור משא"כ היכא דאין איסור אלא מפני מ"ע י"ל דאם התנה והעכו"ם עשה בע"כ מותר בדיעבד, וא"כ אין מקום לקושיי' המג"א, ונראה דיש ליישב כוונת המג"א דהא א"ד דמר זוטרי גופי' נמי לא אעל בגוי, א"כ ע"כ הוי משמע לי' להחמיר אף חוץ לתחום וא"כ בודאי התנה עמהם מעיקרו שלא יבנו בשבת ואפ"ה החמירו ומשמע דאלו הוי בתוך התחום לא הוי צריכנא לאסוקי דא"ח שאני והרי התם בודאי התנה, ושפיר פריך המג"א מיהא בזה י"ל דמר זוטרא לא אסיק אדעתא מעיקרו להחמיר בחוץ לתחום אפי' באדם חשוב ושוב כדאיקלעו להתם ר"ס ור"ה ב"ח ולא עלו בגוי קיבל מנייהו דאדם חשוב שאני אבל באמת י"ל דמעיקרו לא התנה, עוי"ל דקושי' המג"א מהא דמשני סיוע סייע בתיבנא בהדייהו וכבר כ' לעיל דהאיסור בזה משום דהאי תיבנא הוי בתוך התחום ועי"ז נתפרסם שבונים בשבת חוץ לתחום, וא"כ כל כי האי ודאי אסיק מר זוטרא אדעתא להתנות שלא יקחו התיבנא בשבת, ומ"מ לא אעלו בגוי' ואע"ג דהתם נמי הך סיוע דתיבנא לא מיתסר אלא מפני מ"ע ומ"מ לא הוי מהני תנאי ושפי' הקשה המג"א ותי' לחלק בין אם בנו לטובת ישראל או לטובת עצמן ומדוקדק בזה לשון הרמ"א והעכו"ם עושה בע"כ למהר להשלים מלאכתו, וא"ש בס"ד

י) בתשו' כ"ס סי' מ"א עמד השואל ושאל במי שבונה בית ע"י אומן בקבלנות והתנה עמו שלא יבנה בשבת והאומן בונה בשבת כדי למהר מלאכתו ואם ילך נגדו בפלילי הערכאות ויעשה נגדו הוצאות אפשר יכול לכופו, ומספק"ל אם מחוייב לעשות כן עיי"ש ולענ"ד כראה פשוט דמחוייב למחות עד מקום שידו מגעת, וראי' ברורה מדברי הריטב"א בספ"ק דע"ז אהא דפריך הש"ס ות"ל משום לפ"ע ל"ת מכשול ומשני חדא ועוד קאמר חדא מפני שנקראת ע"ש ועוד משום לפ"ע לת"מ והקשה הריטב"א איך שבק תנא טעם לפ"ע דאורייתא ונקט אידך טעמא בהדיא דהוי מפני מ"ע בעלמא ומשמע דליכא איסורא אחרינא, ותי' משום דרוב כותים צייתי במלאכה דחוה"מ לפי שיש בה הרבה מקראות לדרוש שהוא מה"ת, אלא שיש מיעוט דלא צייתי כיון שאינו מפורש, ואנן מעיקרו כי אמרי' דכותי לא צייתי קס"ד דכל כותי לא צייתי, ולהכי פרכינן א"ה ת"ל משום לפ"ע ומהדרי' חדא ועוד קאמר חדא לפ"ע לכותי דחשוד שלא צייתי, ולסתם כותי דציית ליכא משום לפ"ע דמעיקרו שמכרנו לו סמכנו על הרוב דציית וכי לא ציית לנו אנסו מיהא איכא משום שנקראת על שמו ונקט התנא הטעם דאיתא ברוב כותים עיי"ש והנה לדברי הריטב"א עכצ"ל הא דנקט לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקרא ע"ש לאו לענין להשכיר לכתחילה קאי דהא כיון דאמרת דרוב כותים צייתי במלאכת חוה"מ, ומשו"ה אין לו לחוש לאיסור לפ"ע דאורייתא די"ל לסמוך על הרוב. אכתי תיקשי השתא לענין לאו דלפ"ע יכול לסמוך על הרוב כש"כ דמצי לסמוך עלי' באיסור מ"ע שהוא מדרבנן, וע"כ צ"ל דמשום דיעבד נקט טעמא דנקרא על שמו דלפ"ע ליכא אלא בשעה שמשכירו ובזה שפיר יוכל לסמוך על הרוב, משא"כ הטעם שנקרא על שמו נהי דבהתירא קמשכיר לו דהא על רובא הוא דסמיך מ"מ כיון דהשתא מיהת עובד בחוה"מ צריך למחות בו משום מ"ע כצ"ל ע"כ בכוונת הריטב"א א"כ ממילא שמעית מינה דלענין זה לא מהני מה שהתנה עמו, וצריך למחות בו בכל תוקף שאפשר לו, דו"ק היטב ותמצא אמת נכון הדבר, וזה מוכח נמי מדיוק לשון הרמ"א שכ' והעכו"ם עושה בעל כרחו ולא קאמר שהעכו"ם עושה מדעתו א"ו מיירי שהישראל מוחה בכל תוקף דע"ז שייך לשון בע"כ אבל בענין אחר כראה דלא מהני כלל מה שהתנה, דו"ק

יא) בשו"ע כ"ה אם שכר עכו"ם לשנה שיכתוב לו או שיארוג לו בגד ה"ז כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו וכו' ויש אוסרים כששכר עכו"ם לזמן, דין זה הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד וטעם פלוגתתן עי' בב"י דטעמו של הרמב"ם כיון דשכרו למלאכה מיוחדת א"כ הגוי העושה מלאכתו בשבת אדעתא דנפשי' קעבד דאין הישראל מרווח כלום דאם לא יעשה בשבת יצטרך לעשות בחול, והראב"ד ס"ל דמ"מ יש לחוש שמא יצטרך לעשות מלאכה גם ביום אי. וע"י שעושה מלאכה זו בשבת יש לו הרחבת זמן למלאכה המתרמי ביום א' וממילא איכא רוחא לישראל ע"י מלאכתו בשבת עיי"ש ואכתי צ"ע להסביר דלכאורה כראה דפליגי במציאות ונראה בס"ד די"ל דתלי' בשיטת הסמ"ג והיראים שכבר הבאתי כ"פ דלסמ"ג ולס' יראים מלאכת ישראל ע"י גוי אסור מדאורייתא, וכיון דאיכא משום לתא דאיסור דאורייתא שפיר יש לחוש שמא יתרמו מלאכה גם ביום א' ולא יהי' פנוי לה אא"כ עושה מלאכה גם בשבת ונמצא דישראל עבר אדאורייתא משום הכי למיחוש מיהא בעי כבכל ספיקא דאורייתא, וה"ט דהראב"ד, והרמב"ם ס"ל דאינה אלא מדרבנן כשיטת רוב פוסקים משו"ה לא חיישי' שיתרמו מלאכה גם ביום א', משא"כ ששוכרו למלאכה שאינה מיוחדת דבכה"ג קרוב הדבר שיצטרך לעשות מלאכה גם ביום א' כמש"כ הרב"י, וכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דבעי' למימר בס"ד לקמן בסי' רמ"ה דהא דפליגי הראב"ד ורש"י בדין דאם באו לחשבון אסור אי קאי אהתנו או מילתא באפי נפשי' הוא, דתלי' נמי בדינו של הסמ"ג הנ"ל משום דקיי"ל הערמה בדאוריי' אסור בדרבנן שרי' א"כ הראב"ד לשיטתו דס"ל באו לחשבון אסור אפי' בהתנו משום דכשיטת הסמ"ג ס"ל והוא גופא טעמא דידי' בדין שלפנינו בסעיף זה, ואתי שפיר בס"ד

יב) בשו"ע ס"ו, יהודי הקונה מכס ומשכיר לו עכו"ם לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקבולת וכו' עי' ש"ע טו"ז שהביא קושי' הרב"י אהא דכתב המרדכי הטעם דשרי בזה אע"ג שמייחד מלאכתו לשבת מ"מ משום פסידא שרי רבנן כי היכא דאמרי' בריש מי שהחשיך דשרי לתת כיסו לנכרי דאי לא שרי' לי' אתי לאתויי ד"א ברה"ר, דע"כ לא שרינן התם אלא דלא לעבד איסורא רבה דהיינו הולכת ד"א לר"ה אבל כאן דליכא אלא איסור דרבנן למה נתיר אד"ר משום דלא ליעבד אד"ר עי"ש משתי', ולענ"ד נראה בס"ד לפימש"כ בהגהות רבינו רע"א ביו"ד סי' ב' להוכיח