ערוגת הבושם על או"ח פד

אבל אנן קיימ"ל התם כר"מ משו"ה שפיר קאמר ר"ת דכל היכא דחמיר איסורו טפי ליכא למיחוש לחשדא כמו במידי דקיל איסורא, וראיתי בישוי"ע שהקשה לדברי הטו"ז הנ"ל מ"פ הגמרא אבל שדהו לנכרי שרי משום דאמרינן אריסותי' עבד מרחץ נמי נימא אריסותי' עבד דלמא שדה היי"ט דל"ח למ"ע משום דאיכא למתלי באריסות ובקבלנות ואיכא שני צדדים להיתר משא"כ במרחץ דליכא למתלי כ"א באריסות, והנה לשיטת הב"ח בסי' רמ"ג דקבלנותא דמרחץ שרי ניחא אבל כבר כ' המג"א שם דליתא א"כ קשיא, ונ"ל דלק"מ דלמאי דס"ד דאריסותא שייך נמי במרחץ ההד"נ וכש"כ דשייך לתלותו בשכירות א"כ גם במרחץ איכא תרי צדדים להיתר דהיינו שכירות ואריסות, ונהי דגבי שדה איכא עוד צד א' דהיינו קבלנות, מ"מ בין ב' וג' צדדים ודאי לא מסתבר לחלק כלל כיון דאיכא מיהת רוב צדדין להיתר ואפי"ה חיישינן למ"ע א"כ הו"ל למיחוש כן גם בשדה ושפיר פריך הגמרא

עוד נ"ל דודאי ר"י ור"ת לא יפלגו במציאות די"ל לעולם דרך קבלנות בנין בתים דהאומן האדריכל מקבל עליו הבנין בסך קציב והוא שוכר פועלים שכירי יום וס"ל לר"ת דשפיר י"ל יתלו בקבלנות כמו באריסות שדה אבל ר"י בעה"ת ס"ל כיון דסוף סוף הפועלים העושים במלאכה שכירי יום נינהו, איכא למיחוש למ"ע דהרואים לא ידעו ולא יבינו אם הם פועלים של זה האדריכל האומן או של ישראל וניחא השתא גם לשיטת הסוברים דגם קבלנות שדה מותר ומכללם הרא"ש נמי ס"ל כן כמש"כ הב"ח בריש סימן רמ"ג עיי"ש וקבלנות בית אוסר ולדבריו ליכא למימר סברת הטו"ז הנ"ל והדר תיקשי קושיי' הטו"ז מ"ש בתים משדות ולהנ"ל ניחא, והנה הר"ת הביא ראי' לשיטתו מכלים לכובס נכרי ועורות לעבדן דבכולן ב"ה מתירין עם השמש וכן ברחיים אמרינן התם דלמאן דלית לי' שביתת כלים מותר ליתן חטים ברחיים מבעו"י אע"ג דהוי נמי דבר של פרהסיא עיי"ש ותו מייתי ראי' מהפלגה בספינה דלרשב"ג אין צריך לפסוק שישבות בשבת אלמא דגוי אינו מניח קבלנותו בשביל ישראל זה ותמהו התוס' מאי ראיה מייתי ר"ת מהתם איה"נ דמדינא שרי' ומ"מ בקבלנות אסור במחובר משום מ"ע משא"כ התם דמיירי בתלוש ובביתו של נכרי דליכא משום מ"ע, תדע דהא באבילות מודה ר"ת דאיכא משום מ"ע ואפי"ה אמרי' במו"ק היתה מלאכתו ביד אחרים בתוך ביתם מותר עיי"ש

ונלענ"ד ליישב בס"ד דבאמת הקשה הטו"ז סוף סי' רמ"ג על הרמ"א בשם המרדכי דמתיר מרחץ שאין רוחצין בו אלא הב"ב והא קיימ"ל כל דבר שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור, ונהי שכ' התוס' דבמידי דרבנן לא אמרי' דבח"ח אסור מ"מ הרי כ' הב"י בשם הסמ"ג דמלאכה ע"י גוי אסור מדאורייתא ועיין מש"כ בזה בפתיחה להלכות אלה וכבר כ' האחרונים ותמהו על הטו"ז דבאמת לא קיימ"ל בזה כהסמ"ג אלא כהסכמת כל הראשונים דמלאכה ע"י גוי לאו מדאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא וקושי' הטו"ז לק"מ, ומ"מ נמצינו למידין מיהת דאם מלאכה ע"י גוי דאורייתא מקרא הנ"ל דכל מלאכה לא יעשה אז אין חילוק בין פרהסיא לבין ח"ח והנה. כבר הארכתי לעיל דהסמ"ג והיראים ס"ל דאם המלאכה נעשית במלאכת הישראל איכא איסורא דאורייתא וא"כ לא רחוקה הוא דר"ת נמי אזל בשיטתי', ולפי"ז שפיר הכריח דעכצ"ל דל"ש מ"ע בשבת דחמיר ולא אתי למחשדי' דאלת"ה אמאי שרי כלים לכובס ועורות לעבדן הא עיקר החילוק בין מלאכת תלוש למחובר הוא משום דזה נקרא על שמו אבל היכא דגם תלוש הוא מפורסים פשיטא דגם תלוש אסור וא"כ שוב ליכא למימר הטעם משום דהוא בצינע' ובביתו של נכרי דהא כל דבר שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור אע"כ דבשבת ליכא למיחוש לחשדא ולא אסרו חכמים מפני מ"ע כלל, והשתא שוב לא תיקשי ג"כ קושי' התוס' דהא באבילות מודה ר"ת דאסור מפני מ"ע ובהדי' אמרי' דאם הי' מלאכתו ביד אחרים שרי א"כ גם מעורות לעבדן אין ראי' ולהנ"ל ניחא בס"ד דאבילות כיון דהוא מדרבנן שפיר מחלקינן בין צינע' לפרהסיא משא"כ בשבת למאי דס"ל כשיטת הסמ"ג הנ"ל אס"ד דשייך מ"ע הו"ל למיסר גם בצינעה וא"ש בס"ד ראי' ר"ת, והשתא יתיישב בס"ד כ"כ קושי' התוס' מהאי דירושלמי דאמר רשב"א הנ"מ בתלוש אבל במחובר אסור, דבאמת הא דאמרי' כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור פלוגתא דתנאי הוא בפ"ק דביצה ובשבת דף ס"ד וא"כ י"ל רשב"א ס"ל כמ"ד שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם אבל למאי דקיי"ל אפי' בח"ח אסור א"כ ע"כ מוכח ממתני' דכלים לכובס נכרי ועורות לעבדן דבשבת ליכא משום מ"ע כל היכא דאיכא חד צד לתלות בהיתר וא"ש בס"ד, והא דהביא הר"ת ראי' מנתינת חטים לרחיים ועיי"ש בתוס' שכ' לדחות דהתם החטים נטחנין מאליהם עיי"ש, ולענ"ד נראה ראי' ר"ת דהא עכ"פ כשנותן חטים לרחיים בשבת איכא איסור דאורייתא ועמש"כ המג"א בסי' רנ"ב ומש"כ הא"ע שם א"כ ניחוש לחשדא שיאמרו דבשבת שפכם לתוך הרחיים ואף דרחיים משמיעים קול והקול הרחיים רועש מערב שבת מ"מ דרך הטוחנים להיות מוסף והולך ואי ס"ד דבשבת חיי' נמי למ"ע היכא דאיכא למתלי בהיתר התם נמי איכא משום מ"ע אע"כ דל"ח, כנ"ל בס"ד ליישב שיטת ר"ת

אלא דאכתי אי קשיא הא קשיא הא דאמרי' בש"ס מו"ק מקבלי קבולת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר וכ' התוס' דר"ת מוקי לה באבל ובאבל שפיר איכא למיחש לחשדא והא דמחלקינן בין תוך התחום לחוץ לתחום היינו באבילות שבשבת ויו"ט עי' בתוס' פ"ק דע"ז ודבר זה קשה כברזל ומרפס איגרא כיון דבשבת לא חיישי' לחשדא אטו משום דנתוסף בו איסור אבילות אתו למחשדי' טפי כש"כ דלא יחשדוהו שעובד ע"י שכירי יום ויתלו בקבלנות ואכתי בשבת שבתוך ימי אבילות אמאי אסור תוך התחום ומ"ש משבת דעלמא ושוב ראיתי שנתקשה בזה בס' ישויע"ק והניח בצ"ע גם מורי ז"ל בכ"ס נדחק בזה עיי"ש וליישב זה נלענ"ד בס"ד עפ"י מש"כ בתשו' ח"צ סי' צ"א ליישב קושי' רבינו ב"י גבי חצר שיש לו ב' פתחים מ"ש מב"ה שי"ל ב' פתחים, וכ' ליישב דיש להקשות בגמרא דקאמד מנ"ת דחיישי' לחשדא ע"ש דפריך התם טפי בכולא תלמודא דחיישי' לחשדא, ועוד אמאי לא מייתא ממתני' דשקלים אין התורם נכנס וכו' משום והייתם נקיים וכו', ועוד מאי סברא היא זו מדבהאי לא אדליק באידך נמי לא אדליק כיון דמן הדין אינו מחוייב להדליק כ"א בא' וכ' דודאי הך חשדא אינו חשד היודעין אלא הנך שאר אינשי דלא בקיאי בדינא ויחשבו שמן הדין הוא להדליק בכל הפתחים משום פרסימא ניסא וכי חזי דלא אדליק בהאי פיתחא יסברו שלא קיים כל עיקר מצות חנוכה כי היכא דבהאי לא אדליק אף שאינו אלא למצו' מן המובחר א"כ הרי הוא גברא דלא קפיד למיעבד מצוה כתיקונה א"כ יחשדוהו שלא קיים המצוה כלל וממילא ל"ק כלל מהאי דב"ה שי"ל שני פתחים דהתם א"א למיעל בתרווי' וליכא למטעי כלל, עכ"ד ובזה יתיישב נמי הכא דנהי דלר"ת בשבת ליכא משום מ"כ ובאבילות איכא משום מ"ע וא"כ באבילות נמי היכא דחל בשבת הו"ל למשרי כיון דבודאי יתלו בקבלנות מחמת שבת, מ"ע העולם לאו דינא גמירא ולא ידעו ולא יבינו טעמא דהלכתא ויסברו דמצד עיקר הדין אבילות חמור טפי לענין קבלנות בנין בית