ערוגת הבושם על או"ח פג

שוכר ישראל באמצע דמהיכ"ת, ועוד דהא אפי' אם יתודע הדבר מ"מ יתלו בשכירות דהשתא ליכא למימר דאין דרכו בשכירות דהא גם הישראל בשכירות אתי לידי' משא"כ היכא דהישראל קנאו מגוי והשכירו שפיר י"ל כשיתודע הדבר יתלו שהגוי הוא שכיר יום דהא אין דרך מרחץ לשכירות וא"ש, מיהא י"ל הא דחיישינן שאח"כ כשיתודע הדבר יהא הישראל נחשד למפרע היינו לשיטת הפוסקים שדה אסור מטעמא שהובא בטו"ז לקמן בסי' רמ"ד דכשיתודע הדבר שאינו באריסות יתלו למפרע בשכירות יום א"כ ה"נ י"ל כשיטת הרמ"א אבל מאן דשרי קבלנות שדה ע"כ ל"ס לי' הך סברא א"כ גם בקנה ש"ד ול"ח לכשיתודע יחשדוהו למפרע, והשתא ניחא דלא תיקשי על הרמ"א ממה שהב"י כתב בשם או"ז אפי' קנה די"ל איהו ס"ל כשיטת הסוברים קבלנות שדה שרי משא"כ למאי דקיימ"ל לקמן ברס"י רמ"ד דדוקא באריסות ולא בקבלנות שרי בשדה א"כ ה"נ לא שרי' בקנה אלא בשכרו כנלענ"ד בס"ד

ז) כתב הראב"ן בספרו סי' רצ"ז והובא בתשו' לחמי תודה למהר"י באסאן סי' ד' דוקא מרחץ בלא בית בזמן הזה הוא דאסירא דמאן דחזי סבר ישראל בעל המרחץ אגרו לגוי לחממו בשבת ושליחו הוא ואסור אבל אם הנכרי שכר הבית עם המרחץ ודר בו הגוי שרי דלא אמרי' שליחו של ישראל הוא אלא אמרי' בדידי' קטרח וכן גבי פורני אם שכר הבית שבו הפורני שרי שלא יאמרו שליח ישראל הוא, ע"כ, ועי' מה דבעי' למימר לקמן בס"ד מזה בסי' רמ"ה והוא חידוש דין שלא הובא ביתה יוסף ולא בש"פ ומדברי פי' המשניות להרמב"ם ספ"ק דע"ז משמע דאף בכהיי"ג נמי איכא מ"ע, דז"ל שם ואמרי' מפני שנקרא על שמו כלומר על ישראל בעל המרחץ והנכרי הדר בו יחמם אותו בשבת ויכנסו בו הנכרים ויאמרו רחצנו במרחץ פלוני היום עכ"ל הרי בהדיא דמיירי שהנכרי דר בו ואפ"ה איכא משום מ"ע דעדיין יאמרו הנכרי מחמם בשליחות ישראל בעל המרחץ ובשכרו נותן לו בית לדור בו

ח) בהג"ה וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו ששכרו עכו"ם שרי עי' מה שהקשה הטו"ז ע"ז דהא לקמן בסי' רמ"ד חייש הרמ"א לחשדא דבני ביתו, ועיין מה שתי' המג"א לקמן סי' רמ"ד ס"ק ז', ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דהכא לחשדא דבני ביתו ליכא למיחוש, דהא אם הוא מושכר לעכו"ם גם על בני ביתו מוטל לשלם מחיר בעד הרחיצה ואלו הוי הגוי שליחו של בעל המרחץ הוי אינהו מצי לרחוץ בחנם, וא"כ ממילא יכירו וידעו שהמרחץ מושכר לגוי לכך אין לחוש בכאן לחשדא דבני ביתו כנ"ל פשוט, ומ"ש הטו"ז עוד דהא קיימ"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור לכאורה קושיא זו הי' לו להקשות אהש"ס דמו"ק דמחלק בין תוך לתחום לחוץ לתחום, ואמאי, ועיין לקמן סי' רמ"ד מיהא י"ל דמעיקרו חכמים לא גזרו כ"א בתוך התחום דע"כ הוצרכו לתת גבול בדבר כמש"כ התוס' שבת לקמן סי' רמ"ד דמהיי"ט לא גזרו שיהא אסור נמי להלן מהתחום כמלא עינו, משא"כ בדין הנ"ל דאם יש מרחץ בביתו שפיר קשיא לי', והה"ד דהו"מ להקשות גם על דין הראשון שבהג"ה, ובעיקר הקושי' דסובבת על היסוד דמלאכת ישראל ע"י גוי אסור מדאורייתא כבר תמהו האחרונים מה ראה הטו"ז על ככה להקשות משיטת הסמ"ג על הרמ"א מאחר דהפוסקים רובם לא ס"ל הך דסמ"ג אלא מלאכת ישראל ע"י נכרי אינו אלא משום שבות ושפיר י"ל כמש"כ התוס' דלא אמרי' אפי' בח"ח אסור אלא בדאורייתא ועיין מש"כ בענין זה באריכות לעיל בפתיחה: ט) שם עי' במג"א סק"ד שהקשה על דין זה הא אינו חשדא אלא במקום ישראל וישראל אסור לרחוץ בשבת וא"כ מאין ידע שהוא מסיקו בשבת וע"כ צ"ל שמא יעבור א' מהם ויראה עשן יוצא וא"כ אפי' אין רוחצין בו רק אותן שבביתו מה בכך עיי"ש, מיתא לפי מש"כ הרמב"ם בפי' המשניות ספ"ק דע"ז לק"מ דשפיר חשדא ע"י שהגוים הרוחצים בשבת יאמרו רחצנו במרחץ פלוני עיי"ש וממנו יבואו לחשוד הישראל שמחלל שבת וכ"כ בפתיחה עיי"ש שכוונת הרמב"ם ליישב קושי' המג"א הנ"ל, ונפק"מ בזה להלכה כגון במה שנתחדש בימינו שממשיכין כח הקיטור ע"י מכונות וצינורות על מרחק רב ובכח הקיטור הזה שקורין דאמפף מחממין המרחץ באופן דלא נרגש כלל מבחוץ שמחממין המרחץ בכהיי"ג להמג"א ליכא מ"ע משא"כ לפי' המשניות דהמראית עין נמשך ממה שהגוים רוחצין ויאמרו רחצנו במרחץ פלוני ודו"ק

סימן מ"ג

בדיני קבלנות ואריסות

בשו"ע סימן רמ"ד סעי' א', פוסק אדם עם העכו"ם על המלאכה וכו' לפיכך הפוסק עם העכו"ם לבנות לו חצרו או כתלו וכו' אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניח לעשות לו מלאכה בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק וכו' הנה בקבלנות בנין בתים פליגו ר"ת עם הר"י בעה"ת כמו שהאריכו התוס' בספ"ק דע"ז להביא ראיות ר"ת ויתבארו בס"ד לפנינו ומתוך כך יתיישבו בס"ד קושי' התוס' מה שהקשו לשיטת ר"ת בזה ומקודם נבאר בס"ד מה שיש לתמוה בזה בעיקר מחלוקת ר"ת והר"י דר"ת למד היתר קבלנות בנין בתים מאריסות שדה והר"י בעה"ת דחה דשאני שדה דרגילות הוא לקבלו באריסות אבל בבנין בית רגילות לבנות ע"י פועלים והרואה אומר אינו בקבלנות אלא שכירי יום נינהו, ולכאורה מילתא דתמו' היא ממנפ"ש אם באמת היה הרגילות בימיהם לבנות בקבלנות א"כ בחנם דחו התוס' ראיית ר"ת מאריסות דשדה ואם לא הי' רגילים לבנות בקבלנות, א"כ מה עלה על דעתו של ר"ת לדמותו לאריסות שדה אדרבא הא לא דמיא אלא למרחץ דמשום דלאו לאריסותא עבד אסור להשכירו משום מ"ע, ולכאורה הוא תמיה וכי ר"ת ור"י יפלגו במציאות דלמר הרגילות לבנות בקבלנות ולמר הרגילות לבנות ע"י פועלים, וראיתי מי שנתקשה ונדחק בזה הרבה, ונראה דלק"מ דר"ת ור"י פליגי בסברת הטו"ז סק"ב דודאי מודה הר"י בעה"ת דבית נמי הרגילות לבנותו ע"י קבלנותא ומ"מ כיון דרגילות נמי לבנות ע"י פועלים ואיכא למתלי באיסורא חיישי' למ"ע, ועד כאן לא שריא אלא אריסות דשדה משום דהתם איכא ב' צדדים לתלות בהיתר דהיינו אריסות וקבלנות משו"ה לא חיישי' שיתלו באיסור שיש בו מצד א' כגון נ"י פועלים משא"כ בבנין דל"ש ענין אריסות וליכא אלא צד א' להיתר כמו לאיסור ור"ת ס"ל דהיכא דליכא כ"א צד א' להיתר נמי לא חיישי' למ"ע דלא אתי למחשד בשבת כיון דחמיר איסורו והא דאמרינן במו"ק מקבלי קבילת תוך התחום מוקי ר"ת באבל דקיל אתי למחשדי אפי' איכא נמי לתלותו בחד צד להיתר ולכאורה יש לומר דסברת ר"ת בזה תלי' בפלוגתא דתנאי בגיטין פ' הנזקין דף נ"ג אי נחשדו ישראל על השבתות טפי משביעית, או אי איכא למחשדי על שביעית טפי משבתות עיי"ש דפליגי בזה ר"מ ור"י, ואנן קיימ"ל כר"מ דלא נחשדו ישראל על השבתות עיי"ש ושפיר קאמר ר"ת ויש ליישב בזה קושיי' התוס' מהאי דירושלמי אומנין נכרים העושים מלאכה אצל ישראל רשב"א אומר במחובר אסור עיי"ש, ולהנ"ל י"ל רשב"א ס"ל כר"י