ערוגת הבושם על או"ח פב

כמחכיר לעכו"ם שיתן לישראל כו"כ והוא יקח המותר נראה דהוי ס"ל דגם התם לא שייך הבלעה כיון דמה שמשלם המכס הוא שייך לישראל מאי איכפת לן בתערובות דמים, ואף דשם הכוונה האמיתות בפי' המג"א הוא כמש"כ הי"א שם דאין זה שכר שבת היינו משום דהתם הגוי הגובה נוטל שכרו ממה שגובה בשיגבה ק' דינרין היא כו"כ משא"כ הכא גבי מרחץ שהגוי נוטל שכרו דבר קצוב מכל היסק ושכר שבת הוא מאנשים שרוחצים ואותו שכר הוא כלו של ישראל לבדו ואין לגוי חלק בו פשוט וברור דזהו שכר שבת הוא ומאי איכפת לן אם מערב הדמים אח"כ באופן שדברי הח"ס ז"ל בזה צע"ג, ומ"מ משכחת לה שפיר קבלנות דמרחץ באופן שיהי' מותר לגמרי ולא יהי' בו משום שכר שבת כגון שנותן לגוי דבר קציב בעד עשרה בני אדם שירחצו ובכהיי"ג הוי שפיר דומיא דמכס ממש דה"נ כיון שיש לגוי חלק ממה שמשלמין שכר הרחיצה, ומ"מ שייך לומר דאדעתא דנפשי' קעבד דאם לא יסיק המרחץ לא יבואו לרחוץ, ועפ"י אופן זה שפיר יתפרשו דברי הרא"ש והטור עפ"י כל מה דכתיב ומפורש לעיל ודו"ק היטב

ד) בהג"ה ואעפ"י שלא לקחה העכו"ם אלא לשליש ולרביע ויש לישראל הנאה במה שהעכו"ם עובד בשבת שרי וכו' עיין בתשו' ח"ס סי' נ"ט בא' ששכר מהשר בית בישול שכר ופועל נכרי מושכר לו לשנה וטרח השואל למצוא לו תקנה לבשל גם ביום ש"ק להצילו מהפסד גדול מאוד אם תושבת המלאכה בשבת ורצה למצוא לו תקנה ע"י שיקציב להפועל שיקבל מכל בישול יורה שכר חביות א' לעצמו ויהי' דומה לאריסות ויהי' מותר מדינא עכ"פ באתרא דליכא משום מראית עין, והח"ס חולק על היתר זה מתרי טעמי חדא דאריסות דשדה נוטל שליש ורביע כדרך האריסין שמטריחין בשביל זה בשדה כזו אבל לטרוח לבשל יורה בשביל שכר חביות אחת שכר אינו אלא הערמה בעלמא אם לא יתנו שיעור כל שכרו משכר, ואייתי ראי' לזה מדכתבו כל הפוסקים דבמרחץ לא שייך שיקח מגוף הפירות ומשו"ה לא מנו אריסות וק' אמאי לא ישכירנו ויתנה עמו שיהי' לו ולבני ביתו רשות לרחוץ במרחץ בחנם אע"כ כיון שאין דרך שיטריח אדם להסיק מרחץ בשביל הנאה מועטת כזו אינה אלא הערמה ואסור, והנה מש"כ ראי' מדכ' כל הפוסקים דבמרחץ ל"ש אריסות צע"ג דאדרבא כל הראשונים כ' בטעמא דאריסות למרחץ לא עבדי אינשי היינו משום דהוצאותיו מרובות והכנסה מועטת אין דרך ליתנו באריסות, ואריסות דמרחץ היינו שנוטל חלק מהריוח שיעלה מיהא התוס' ספ"ק דע"ז כ' כן בשם מהר"ם דאריסות דמרחץ לא עבדי אינשי כיון שנוטל מעות בשכרו ולא שייך ליטול זה בגוף המרחץ אסור עיי"ש אבל גם מזה אין ראי' כלל לנ"ד דנהי דמשכחת לה באופן הנ"ל מ"מ כיון דאין דרך שהפועל יעסוק במלאכתו בשביל הנאה מועטת כזה א"כ לא שייך לומר אריס אריסותא קעבד ולא יתלו באריסות ושפיר שייך בי' משום מ"ע אבל הכא באנו לדון אם איכא איסור מדינא בגווני דליכא משום מ"ע בזה שפיר י"ל דמהני אפי' אם נוטל רק דבר מועט באריסות ואי משום ערמה י"ל בדרבנן לא חיישינן להערמה כמבואר בפוסקים, ומהיי"ט כמי אין להביא ראיה ממ"ש הרמ"א והפוסקים גבי אריסות שדה ואעפ"י שלא לקחה העכו"ם אלא למחצה שליש ולרביע ולא כתבו סתם שיש לגוי חלק בריוח משמע דבאו להשמיענו דבעי' דוקא שיטול דבר מסויים שדרך לטרוח בשביל זה היינו נמי משום דבעי למנקט התירא לגמרי דלא לתסר גם מחמת מ"ע אבל לענין דלא לתסר מדינא שפיר י"ל דמהני שותפות של הגוי אפי' בחלק דבר מועט

וכן מוכח ממש"כ בנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' כ"ט עיי"ש בסוף התשובה וז"ל וגם יעשו עמו שחון משכרו יקח מכל אלף או מכל פרוטה או כפי רצונם עיי"ש משמע דאפי' בפרוטה סגי, ועיי"ש בח"ס דלא החליט כן לגמרי שכ' אח"כ ואפי' את"ל דגם דבר מועט מהני וכו' ומה שפקפק עוד בח"ס הנ"ל דאפי' אי נימא בדבר מועט מהני היינו אם נימא א' ממאה שיוציא השדה יהי' שלו או מה שירויח בשכר יקח א' ממאה נמצא כל עבודתו הכל להנאתו אבל כאן כשנאמר שיטול חבית א' נמצא כל מה שמרבה יותר בשביל ישראל הוא עושה ואפי' משום שמא ירבה בשבילו אסרינן מכש"כ כשמרבה תוס' מרובה על העיקר שאסור ולא הבינותי דברי קדשו בזה דהא כיון שמתנה עמו שלא יטול חבית שכר אלא מכל יורה שמבשל במלואה א"כ מאי שמא ירבה בשבילו שייך בזה הלא אם לא יבשל יורה מליאה לא יטול כלום נמצא כל היורה שלמה שמבשל אדעתא דנפשי' הוא מבשל כדי שיגיעהו חבית בשכרו וא"כ אין כאן אלא מפני מ"ע ונפק"מ היכא דהברייהויז עומד חוץ לתחום, ומה שהמציא הח"ס ז"ל שם קולא עפ"י פי' הטור גבי מרחץ ה' מותר בקבלנות כ"כ לעיל דגבי מרחץ מ"מ אסור בכהיי"ג משום שכר שבת אם לא עפ"י האופן שביארתי שהגוי יטול מכל איש הרוחץ דבר קציב וזה לא שייך בבישול שכר, מיהא בעובדא דח"ס הנ"ל א"ש ענין קבלנות בהבלעה המבואר שם דשם ודאי ל"ש שכר שבת באופן זה ומש"כ שם הח"ס ז"ל עוד קילא דהא עכ"פ הי' יכול הגוי לבשל סכום יורות ביום א' ולנוח בשבת ומה שהוא עושה כן אינו עושה אלא לרצונו ואין לישראל שום הנאה ממלאכת שבת ובזה צ"ע כיון דהישראל משלם דמי שכירות בעד הברייהויז א"כ כל יום ויום שאינו מבשל שכר הוא פסידא דלא הדר לישראל ולענין מה שצדד שם להתיר איסור דמ"ע ע"ש מה שכ' בפי' המשניות ועיין מש"כ לעיל בפתיחה בביאור הפי' המשניות ע"כ למעשה צריך להתיישב בזה

ה) בשו"ע ס"ב אפי' מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה וכו' עי' מש"כ הרב"י בשם מהרי"א דגרס בדברי רב נטרונאי להשכירו לשנים ופי' הרב"י דמשכירו בפ"א לשנים מרובים דהו"ל כמכר ולא כשכירות, ולפי"ז צ"ל מה שסיים עוד ונתפרסם הדבר צריך לומר תרתי בעי' שיהי' כעין מכר וגם שיתפרסם הדבר וכן ביאר בתשו' ח"ס סי' כ"ט ובס' כרם שלמה כתב בזה וז"ל בב"י כ' עוד היתר אם השכירו לשנים רבות בפ"א ובשו"ע השמיטו עכ"ל וליתא דמש"כ הב"י אינו היתר בפ"ע אלא אדרבא לפי"ז תרתי בעינן וכמש"כ בשם הח"ס וראיתי בח"ס שם שהקשה לפי"ז ממש"כ הרא"ש אח"כ הלכך מותר בקבלנות ולא ישכירנו יום יום וכן הוא לשון הטור ותימה הא אפי' לחודש ושנה לא מהני אלא לכמה שנים והניח בצ"ע ולענ"ד נראה ליישב בס"ד דהרא"ש בא לאפוקי שלא ישכירנו לשנים הרבה וקציבות השכירות יהי' על כל יום בפ"ע כגון שישכירנו על עשר שנים ובכל יום ויום שיסיק יתן לו כו"כ שכירות דבכהיי"ג אסור משום שכר שבת כנ"ל נכון בס"ד

ו) בהג"ה ואפי' במקום האסור אם אין המרחץ או החנות של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי, במג"א הקשה למה כתב אם שכרם דהא בב"י כ' דאפי' קנאם מעכו"ם שרי להשכירו, ולענ"ד כראה ליישב שיטת רמ"א, די"ל בקנאו היי"ט דאסור דנהי דעדיין לא נקרא עליו שם ישראל מעולם מ"מ סופו להתודע ולהגלות דודאי אין הישראל עושה סוד מזה וגם כי בסתמא קלא אית לי' וא"כ עכ"פ יתודע הדבר וא"כ שוב יהא איגלאי מילתא למפרע דהמרחץ של ישראל ויאמרו כל מה שיושב הגוי במרחץ הכל הי' בשביל הישראל בעל המרחץ דהא מיירי באתרא דאין דרך להשכיר המרחץ משא"כ היכא דשכרו מעכו"ם וחזר והשכירו אין הכרח כ"כ שיתודע הדבר שיד