ערוגת הבושם על או"ח פ

לב לספר מעסקו של ישראל דמה איכפת לי' בגוי', אבל במרחץ שירחץ בו בשבת יספר מעסקיו של עצמו וירבה דברים ועי"ז ידעו שרחץ בשבת במרחצו של ישראל ויחשדוהו, א"כ י"ל גם בזה עפימש"כ לעיל דבמרחץ כיון שנראה לגוים שיש חילול השם בדבר ישוחו יושבי שער וכגונות שותי שכר דישראל לא מנטרי שבתא, וממילא יוורעו הדבר לישראל משא"כ בקבלנות בתים כיון שאין זה חה"ש בעיני הגוים מטעמא דפרישית דהא לא מגיע רוחא לישראל מזה לא חיישינן שיעשו מזה סיפור דברים ושוב לא יצמח מזה חשדא, ועפי"ז יש לקיים דברי תשו' ח"ס הנ"ל ודו"ק

י) עי' בפי' רש"י מו"ק דף י"ב מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פירש"י וז"ל ליתן מלאכה לנכרי כי עבדי לי' בשבתא דידעי כו"ע ואמרי היום בשבת יהיב לי' וכו' וצ"ע למה לא כ' בפשוטת דיאמרו שאינו בקבולת אלא בשכירי יום ונראה דגם כוונת רש"י הוא על אופן זה דכיון דאינו עובד בקבלנות אלא בשכי' הו"ל כאלו כל יום ויום יהיב לי', ומ"מ למדנו מפירש"י הנ"ל דין חדש דאפי' היכא דרוב בני המדינה דרכן לבנות בקבלנות באופן דליכא משום מ"ע מ"מ אסור להתחיל מלאכתו בשבת דעכ"פ איכא חשדא דיאמרו היום בשבת יהיב לי' והוא דין חדש שלא נזכר בפוסקים

סימן מב

בדין משכיר שדה ומרחץ לנכרי

בשו"ע סי' רמ"ג ס"א לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקרא ע"ש וגוי זה עושה בו מלאכה בשבת דסתם מרחץ לאו לאריסות עבד וכו' כ"ה בש"ס ספ"ק וצ"ע ממנפ"ש אי סתם מרחץ לשכירות נמי לא עבד ל"ל למתלי טעמא משום דלאו לאריסות עבד ת"ל משום דלאו לשכירות עבד דהא מדין שכירות מיירי הכא ולמה לן למתלי איסור שכירות באריסות וכ"כ איכא למידק בסיפא דקאמר אבל שדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות, הול"ל שכן דרך להשכיר שדה בשכירות, ואם אין דרך שדה בשכירות למה באמת יהא מותר בשכירות משום דיתלו באריסות כיון דבאמת אינו באריסות, י"ל כשיודע להם האמת יאמרו ששכר את העכו"ם בכך וכך ליום וכדאמרי' לקמן בסי' רמ"ד לענין קבלנות שדה עיי"ש, ואין לומר דוקא התם איכא למימר הכי משום כיון דבשעת הקציר יראו שהישראל לוקח כל הפירות יתברר להם שאינו באריסות ולא בשכירות משא"כ הכא ע"י שיתברר שאינו באריסות יתברר נמי שאינו בשכירי יום כיון דהישראל אינו נוטל כלום מהתבואות, אם איתא דסמכינן ע"ז ממה שיתברר לעת הקציר לא פריך הגמרא מידי אברייתא דרשב"ג מ"ש שדה ממרחץ הא י"ל שפיר חילוק הנ"ל דבמרחץ לעולם לא יתברר מי נוטל הריוח. משא"כ בשדה שיתברר עכ"פ בעת הקציר שהישראל אינו נוטל כלום מהתבואות ועכצ"ל דלא סמכינן על זה משום דעכ"פ עד האי שעתא איכא חשדא א"כ כמש"כ לעיל באריכות בס"ד, א"כ הק"ל נימא דאם יתברר שאינו באריסות יתלו בשכירי יום מיהא זהו יש ליישב די"ל בכל אופן שיתברר שאינו ע"י אריסות יתברר נמי שאינו ע"י שכירי יום, אבל מ"מ עיקר דמילתא רחוק מן הדעת דנימא שדה אין דרכו בשכירות כיא באריסות ועוד דקמייתא מיהא קשיא ל"ל במרחץ טעמא דלאו לאריסות עביד ת"ל דלאו לשכירות עביד ועכצ"ל דמרחץ לאריסות הוא דלא עביד אבל לשכירות עביד וא"כ כי לא עביד לאריסות מאי הוי הא מ"מ י"ל דיתלו בשכירות ומכאן נראה ראי' ברורה למש"כ הטו"ז לקמן ברסי' רמ"ד דלא שרי אלא אם יש לתלות בשני דרכים להיתר ובדרך א' לאיסור אבל אם אין לפנינו אלא דרך א' להיתר כמו לאיסור שפיר שייך חשדא וה"ט דאיסור קבלנות בנין בתים אע"ג דעיניני רואות דרגילין נמי לשכור אומן לבנין בית בקבלנות עיי"ש, ולפי"ז ניחא די"ל מרחץ לשכירות נמי שפיר עבידא מיהא כיון דלאו לאריסות עביד אין לפנינו אלא דרך א' להיתר ושפיר שייך חשדא, וכ"ז לדידן דקיי"ל דקבלנות בתים אסור אבל לשיטת ר"ת דמתיר קבלנות בתים לע"ג דלדידי' עכצ"ל כל היכא דאיכא למתלי בהיתר כמו באיסור לא חיישינן לחשדא א"כ קשיא ממכפ"ש הנ"ל ואפשר דס"ל לר"ת בשכירות ה"ט דלא תלינן משום כיון דעד השתא הי' הישראל בעצמו משתכר במרחצו לא יעלה על הדעת שנעשה בו חדשות שהשכירו לעכו"ם משו"ה לא יתלו בשכירות משא"כ אי הוי אמרינן מרחץ לאריסות עביד שפיר הוי מקום לתלותו באריסות ואין זה חדשות דאימור דעד השתא נמי באריסות הוי עסק בי' הנכרי משו"ה צ"ל דמרחץ לאריסותא לא עבדי אינשי ולפי"ז במרחץ חדש שעדיין לא ישב בה ישראל לר"ת מותר להשכירו לנכרי דבזה שפיר יתלו בהתירא, והוא כעין דינו של רב נטרונאי שהביא הרמ"א בס"ב אלא דאנן לא שרינן אלא בלקוח מן הנכרי **(היינו כמ"ש המג"א ס"ק ג'.)** ולר"ת הי' מותר אפי' מרחץ חדש שעדיין לא ישב בה ישראל מיהא אנן לא קיי"ל כר"ת בקבלנות בתים ובעי' לתלות בתרי צדדים להיתר משויה לא שרי' אלא בלקוח מן הגוי ולא ישב ישראל בה מעולם ודו"ק היטב

ב) ויש לחקור אי רשאי להשכירו באם התנה עם הגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, ובש"ס ספ"ק דע"ז אמרי' דנכרי אמרי' לי' וציית עיי"ש ועיי' בטו"ז לקמן ס"ב אם נתפרסם הדבר שהשכירם שנה אחר שנה כתב הטו"ז הך נתפרסם הדבר פירושו שבימות החול השכירו וכוונתו ליישב איך השכירו שנה אחר שנה הא קיימ"ל דאסור להשכירו ולא משמע לי' דמיירי בהשכירו באיסור דלא מסתבר לומר שמה שהשכירו באיסור יגרום ההיתר, משו"ה כ' דמיירי שבימות החול השכירו, והומ"ל בפשיטות שהתנה עם הנכרי לשבות בשבת א"ו דלא סמכינן על תנאי זה ושוב ראיתי במהרש"א ספ"ק דע"ז שהוכיח מהגמרא דלא אמרי' נכרי אמרינן לי' וציית אלא גבי שדה שאין לו פסידא ברור במה שאינו עובד בשבת דאם לא יעשה בשבת יעשה ביום אחר אבל במרחץ אם אינו מסיק בשבת הו"ל פסידא דלא הדר לא סמכינן על מה דאמרינן לי' וציית עיי"ש אלא דצ"ע לפי"ז מאי פריך אברייתא דרשב"ג מ"ש שדה ממרחץ הא י"ל דמיירי שהתנה עמו שלא יעשה מלאכה בשבת ובשדה סמכינן על זה משא"כ במרחץ. ואין זה דוחק דהא ברייתא דרשב"א בסמוך נמי מוקמינן לה. בכה"ג וא"כ י"ל רשב"ג נמי בהכי מיירי ויש לתרץ דא"כ לא הוי לי' למתני והגוי עושה בה מלאכה בשבת דמשמע דודאי עושה מלאכה בשבת ואי בהתנה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והול"ל שמא יעשה בה מלאכה בשבת, **(צ"ע הא רשב"א ודאי מיירי בהתנה ואפי"ה לא קתני שמא יעשה בו מלאכה.)** א"ו דמיירי בלא התנה ושפיר פריך הגמרא והא דבאמת לא נקט כן ולאשמעינן דאפי' בהתנה נמי אסור במרחץ, י"ל משום דבעי למתני דיוקא דבשדה לנכרי מותר ואי הוי נקט כנ"ל הו"א דבשדה נמי לא שרי אלא באמרי' לי' וציית, ובאמת רשב"ג מתיר בשדה בכ"ג ומיושב בזה קושי' התוס' מ"פ הגמרא אבל שדהו לנכרי מותר וכו' דילמא שדהו לנכרי נמי אסור ונקט מרחץ משום דיוקא דוקא לנכרי אבל לכותי מרחץ שרי משא"כ בשדה דלכותי נמי אסור משום חה"מ ולהנ"ל ניחא איס"ד דשדהו לנכרי אסור שוב הו"ל למיתני במרחץ שמא יעשה בו מלאכה לאשמעי' דאפי' התנה עמו לא מהני וא"ש בס"ד ועפי"ז יש לתרץ שפיר קושיי' המהרש"א בסוגי' אהא דפריך אברייתא דרשב"ג מ"ש מרחץ משדה ולא פרכי' כן אגופא דמתני' עיי"ש ולהנ"ל י"ל דהא מתני' לא נחית לאשמעינן הדין לענין שבת אלא עיקר מתני' לעניין חניית קרקע מיירי וקאמר דבחו"ל מותר להשכיר להם שדה, א"כ י"ל באמת באופן דליכא למיחש לחילול שבת כגון דמתנה שלא יעבוד