ערוגת הבושם על או"ח עט

אותו כנ"ל פשוט וברור בכוונת הרמב"ם ובחנם בנו האחרוני' דייק על תערובת טעמים הנ"ל

ח) והרמב"ם בפי' המשניות יש לו שיטה אחרת בזה כפי מה שהבינו דבריו רבותינו האחרונים ז"ל דאינו חושש כלל לחשדא דישראל דכ' שהגוים יחללו השם שיאמרו ישראל לא מינטרא שבתא ועי' בתשו' ח"ס סי' נ"ט דאסברא לה דס"ל דלא נחשדו ישראל על השבתות וכל אי ידין אותו לזכות ורק משום חילול השם דגוים, והנה לפי טעם זה פשוט דלא מהני אם נתפרסם הדבר שדרך אותו מקום להשכיר בקבלנות, וכ"כ מש"כ המג"א דברבים ליכא חשדא ל"ש לפי"ז דעכ"פ איכא חילול השם בין הגוים, אלא דהח"ס ז"ל העלה שם דזהו היה בימים הראשונים שהי' טובים מאלה שלא הורגלו ישראל לאמור לנכרי בשבת לעשות לו שום מלאכה להחם תנור ולהדליק ולכבות נרות והי' יודעים הגוים שאין שום מלאכה של ישראל נעשית בשבת ע"י גוי וא"כ אם יראו גוי מחמם מרחצו של ישראל יאמרו ישראל לא מנטרי שבתא אבל בזמנים אלו ע"י שנפוצו ישראל בארצות הצפון בימי הקור והוצרכו בשבת להחם תנור בית החורף ע"י הגוי וגוים שבמדינותינו סבורים שכך הוא שמירת שבת ישראל לא יעשה אבל אומר לנכרי ועושה א"כ אין כאן חילול השם במלאכה ע"י גוי בשבת שלא יאמרו לא מנטרי ישראל שבתא עי"ז טפי כ"כ הח"ס ז"ל עיי"ש ולענ"ד יש לתמו' הרבה אי ס"ד דל"ח אלא לחה"ש דגוים א"כ קבלנות דחוץ לתחום מ"ט שרי בשויו"ט הא לגבי דגוים ל"ש לחלק בין תוך לתחום לחוץ לתחום דמה"ט לא מחלקינן בחוה"מ ואבל בין תוך התחום לחוץ לתחום והוא תמי' נשגבה תו יש לתמו' דהרמב"ם בחיבורו לא הביא כלל האי טעמא אלא ס"ל בפשיטות שהרואים חשדוהו שעושה ע"י שכיר יום כמבואר בפ"ו מה"ש ובספ"ז מה' יו"ט ע"ש והבאתיו לעיל ומתוך כך נ"ל בס"ד דס"ל להרמב"ם חה"ש בין הגוים לא שייך אלא היכא דמגיע לישראל ריוח במה שהגוי עובד בשבת בזה יש לחוש לחה"ש שהגוים יאמרו בשביל הרווחת ממון לא מנטרי ישראל שבתא שהם להוטים אחר ממון כ"כ עד שאפי' חילול שבת לא נחשב בעיניהם למען השיג תועלת ממון וכ"ז לא שייך אלא במרחץ וכיו"ב שכל יום שאינו מחמם המרחץ הוי פסידא דלא הדר אבל בקבלנות בתים או שדה לא שייך זה בהא ליכא משום חיה"ש בין הגוים, ולפי"ז ניחא דמחלקינן שפיר גבי קבלנות בתים בין תוך התחום לחוץ לתחום דהתם משום חילול השם בין הגוים ליכא אלא משום חשדא דישראל ומ"ע דישראל לא שייך חוץ לתחום, וניחא נמי הא דלא הביא הך טעמא בחיבורו, משום דבחיבורו לא פרט הרמב"ם כלל איסור שכירות העסקים בפרטות אלא דרך כלל ולא הביא כלל דין מרחץ בפ"ע משו"ה לא כתב אלא טעמא דמ"ע של ישראל דטעם זה שייך בכל העסקים, ואין להקשות דעכ"פ הו"ל להביא טעם זה דאיתא במרחץ וכיו"ב משום דנפק"מ לענין חוץ לתחום י"ל דאין דרך להעמיד מרחץ חוץ לתחום העיר וכן תנור וכיו"ב, ומה"ט לא נזכר דין היתר חוץ לתחום בשו"ע סי' רמ"ג אלא לענין קבלנות בתים בסי' רמ"ד

ועפ"י הדברים האלה נלענ"ד דיש ליישב שפיר קושיי' המהרש"א בסוגי' דשמעתין בהא דפריך הש"ס אברייתא דרשב"ג אבל שדה לנכרי שרי משום דאמרי' אריס אריסותי' קעבד א"ה מרחץ נמי נימא אריסותי' קעבד, והקשה המהרש"א אגופא דמתני' הו"ל להקשות כן מ"ש שדה ממרחץ עיי"ש ועי' מש"כ מזה לעיל בס"ד ולפי הנ"ל ניחא דלכאורה לפימש"כ לעיל בטעמא דפי' המשניות להרמב"ם לא שייך אלא במרחץ דמגיע ריוח לישראל ע"י שמחממו בשבת, ואיכא חה"ש בין הגוים, וכ"ז ל"ש אלא במרחץ ולא בשדה, וא"כ לא קשה מידי קושי' הש"ס דהא י"ל דלחשדא דישראל ל"ח דלא נחשדו ישראל על השבתות אלא משום חה"ש דבין הגוים ובזה שפיר יש חילוק בין מרחץ לשדה כדפירשתי מיהא יש לומר דשפיר פריך הגמרא דהא כבר כתבתי דעפ"י טעמא דפי' המשניות ליתא מש"כ המג"א דברבים ליכא חשדא ונראה לי דמדקדוק לשון הברייתא דקאמר לא ישכיר אדם מרחצו לגוי, יש להביא ראי' לדינו של המג"א הנ"ל דלכאורה לא הול"ל אלא אין משכירין מרחץ לגוי כדקתני במשנה ובכ"ע לא ישכיר לו את המרחץ ונראה דבדיוק נקט לא ישכיר אדם דייקא ומרחצו דייקא לאשמעינן דדוקא ביחיד אסור אבל בשל רבים שרי וכמש"כ המג"א דברבים ליכא חשדא. ולפי"ז שוב ליכא למימר דעיקר האיסור הוא משום חה"ש דבין הגוים דא"כ כש"כ דהו"ל לאסור בשל רבים, והשתא יתיישב שפיר קושי' המהרש"א הנ"ל דאמתני' לא הו"מ להקשות דהומ"ל טעמא משום חה"ש תה לא שייך כ"א במרחץ ולא בשדה משא"כ בברייתא דקתני לא ישכיר אדם ומדקדיק לשון הברייתא מוכח דבשל יחיד הוא דאסור אבל בשל רבים ליכא איסורא שפיר מקשה הגמרא ומיושב שפיר קושי' הנ"ל בס"ד, ודע דראיתי בישוע"י שהביא ראי' לשיטת המג"א הנ"ל מדקדוק לשון המשנה דברישא קתני אין משכירין וכו' ובסיפא קתני לשון יחיד לא ישכיר לו את המרחץ א"ו דקמ"ל כהמג"א, ולענ"ד מלשון המשנה אין ראי' די"ל אדרבא במרחץ של רבים מיירי מדקתני את המרחץ משמע מרחץ הידוע וסתם מרחץ הוא של בני העיר כדמשמע בפ' השותפין בנדרים של אותה העיר עיי"ש וכן משמע במשנה דמכשירין דמייתא ש"ס ס"פ כ"כ, עיר שישראל ונכרים דרים בה עיי"ש והיינו דקתני את המרחץ אפי' מרחץ הידוע שהוא של בני העיר, ובלשון יחיד דנקיט היינו משום דהממונה על העיר הוא שמשכיר, משא"כ ברישא נקט לשון רבים אין משכירין היינו כאו"א את שלו וא"כ מדקדוק לשון המשנה אין ראי' ואדרבא הומ"ל איפכא אבל מברייתא שפיר איכא ראי' להמג"א, וא"ש מש"כ בס"ד

ט) וכל זה אמינא לפי מה שהבין בתשו' ח"ס הנ"ל וכן הוי ס"ל לכמה אחרונים כוונת פירש המשניות הנ"ל, אבל לפיענ"ד הכוונה בפי' המשניות שם והובא גם כן בתוס' יו"ט כפשוטו וז"ל הרמב"ם שם ואמרו מפני שנקרא ע"ש כלומר על ישראל בעל המרחץ והנכרי הדר בו יחמם אותו בשבת ויכנסו בו הנכרים ואומרים רחצנו במרחץ פלוני היום ובזה יש חה"ש למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכיר אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים וכו' עכ"ל וכוונתו בזה נראה דבא ליישב קושיי' המג"א בססי' רמ"ג דלכאורה מאי חשדא איכא הא ישראל אסור לרחוץ בשבת ומאין ידעו שהגוי מחמם המרחץ בשבת ומש"כ המג"א שיראו עשן יוצא הוא דוחק, ועוד יש נפק"מ עפי"מ שיבואר בס"ד לקמן בסי' רמ"ג ס"ב עיי"ש, ולזה כ' הרמב"ם דמ"מ יתגלה הדבר דמחממו בשבת ע"י שהגוים יכנסו בו ואח"כ יספרו שרחצו במרחץ פלוני, וממילא עי"ז יהא חשדא בין ישראל שיאמרו שהגוי עובד בשכירות בשביל הישראל, וזה מוכח ממש"כ הרמב"ם ובזה יש חה"ש למי שישמע זה ואי כהבנת הח"ס ז"ל מאי קאמר שיש חילול השם למי שישמע זה הא החילול השם הוא גופא מה שאומרים רחצנו במרחץ פלוני א"ו כוונת הרמב"ם כמש"כ תה נראה ברור בס"ד, ועדיין צריכין אנו למודעי דגם לפי"ז אכתי קושייתינו דלעיל קמה וגם נצבה ממקבלי קבולת חוץ לתחום מ"ט שרי כיון דעפ"י פי' המשניות יצמח החשדא ע"י שנכנסו בו הנכרים ויאמרו רחצנו, ה"כ בקבולת בתים יש חשש זה דהגוים שילכו חוץ לתחום יספרו שישראל בונה ביתו ע"י פועלים ועי"ז יהי' חשדא בין הישראל, והוא לכאורה פליאה נשגבה על הרמב"ם וצ"ל דודאי הגוי לא ישית