ערוגת הבושם על או"ח עח

מרחץ נמי נימא כן ומשני אריסותא דמרחץ לא. עבדי אינשי, והקשה המהרש"א דאגופא דמתניתין הו"ל להקשות מ"ש מרחץ משדה, ועי' מש"כ בזה התו"ח להשיג על תי' המהרש"א וגם תי' התו"ח צ"ע ממש"כ התוס' שם ד"ה אבל ומ"מ קשיא, ונלענ"ד ליישב שפיר בס"ד דלכאורה קשי' לי' קושי' עצומה מ"פ הגמרא שדה מ"ט שרי משום דאמרי' אריסא אריסותי' קעבד א"ה מרחץ נמי הא חילוק גדול יש בין מרחץ לשדה דבשלמא בשדה נהי נמי דהשתא יחשדוהו שעושה ע"י פועלים לצורך ישראל מ"מ כיון דבאמת השכירו לנכרי וכל התבואות הם של נכרי אם כן לעת הקציר כשיראו להנכרי מוליך כל התבואות לביתו יתברר הדבר שהשדה הוא בשכירות הנכרי ויכירו וידעו למפרע שבחנם חשדוהו, וכה"ג כתב הר"ן הסברא לענין קבלנות שדה דלא יתלו באריסות משום דיראו שהישראל לוקח כל התבואות בשעת הקציר, כש"כ די"ל כן בשכירות דמה התם יתבוננו אם הישראל לקח התבואות או אם הגיע ממנו לנכרי שליש או רביע כדרך האריסין מכש"כ דידעו דשכירות דהנכרי לקח כל התבואות וישראל לא הוליך כלום לביתו וא"כ חילוק גדול יש בין שדה למרחץ, דגבי שדה יתברר לבסוף שהוא נקי מהחשד, משא"כ במרחץ לא שייך זה דמי ידע שכרו וריוח של מרחץ למי וא"כ לעולם לא יתברר החשד משו"ה חשו טפי דלא ישכיר מרחצו לגוי, מיהא לפימש"כ הר"ן דעיקר החשש בזה דהרואים יבואו להקל לעשות מלאכה ע"י פועלים נכרים א"ש דנהי דלבסוף יתברר שהשכיר שדהו לנכרי אבל עד האי שעתא מיהת יבואו לעשות מלאכה ע"י שכיר יום והא מילתא ליתא בחזרה, וא"ש בס"ד

ועפי"ז כבא אל המכוון בס"ד, ואקדים שיטת רב נטרונאי וכ"כ רמ"א סי' רמ"ג ס"ב דאם אין המרחץ של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי ועי' מג"א סק"ג אם הדין כן גם בקנה מעכו"ם ועדיין לא ישב בה, ולקמן בסי' רמ"ג בס"ד אבאר שיטת רמ"א בזה דדוקא בשכרם, ונראה לי ראי' לשיטה זו מדקדוק לשון הברייתא דקתני לא ישכיר אדם מרחצו לגוי, מ"ש מרחצו דנקט כלום אדם משכיר אלא מרחץ שלו, ולא הול"ל אלא מרחץ וכדאיתא במשנה שם, ועי' מג"א סק"ד שדקדק כן לשון הרמב"ם דנקט כתלו או חצרו ותירוצו שם לא שייך כאן דהא בהדיא קתני מפני שנקרא ע"ש, מיהא י"ל דברייתא דקדק לאשמעינ' דינו של רב נטרונאי דוקא מרחצו היא דלא ישכיר אבל אם אין המרחץ שלו אלא ששכרו מן העכו"ם ולא ישב בה שפיר רשאי להשכירו כנ"ל נכון בס"ד: והנה על דינו של רב נטרונאי הנ"ל איכא למידק קושי' הטו"ז ססי' ססי' רמ"ג הא קיי"ל כל דבר שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור וזה באמת צ"ע על הטו"ז ממנו הקשה כן על דין מרחץ בבית דירה ולא הקשה כן על דין הנ"ל המוקדם, בשלמא על חוץ לתחום לא קשי' לי' כדהקשה הב"ח די"ל דמעיקרו לא אסרו חכמים אלא תוך התחום כמש"כ נמי התוס' שבת סי' רמ"ג עיי"ש אבל על דינו של רב נטרינאי לא שייך לומר כן וקשיא הא אפי' בח"ח אסור מיהא כבר כתבתי דלפמש"כ הר"ן ניחא די"ל הכא לאו מפני מרה"ע נאסר דלא נחשדו ישראל על השבתות לעשות מלאכה ע"י פועלים, וא"כ א"ש דלא שייך איסור זה אלא במידי דגלוי לכל המון עם, והשתא יבואר בס"ד סוגי' דשמעתין כמין חומר דמתניתן דקתני לא ישכיר לו את המרחץ לא הו"מ להקשות מ"ש שדה ממרחץ דהומ"ל שפיר חילוקא דידן דבשדה עכ"פ יתברר אח"כ דמושכר לנכרי ויפיק מידי חששא למפרע משא"כ במרחץ שלא יתברר לעולם משא"כ בברייתא דקתני לא ישכיר מרחצו ומדוקדק לשון הברייתא מוכח דדוקא מרחץ שלו לאפוקי אם אינו שלו אלא ששכרו מן הנכרי, וקשי' הא כל מקום שאסרו חכמים מפני מרה"ע אפי' בח"ח אסור, ועכצ"ל דהכא עיקר האיסור מפני המון עם שיטעו ויבואו להתיר וכמש"כ הר"ן וא"כ שוב ליכא למימר נמי חילוק הנ"ל ושפיר פריך הגמרא מ"ש מרחץ משדה כנלענ"ד בס"ד נכון מיהא לדעת המפורשים כפשוטו דמרה"ע הוא שיחשדוהו שעושה מלאכה ע"י שכירי יום צ"ע ליישב קושיא הנ"ל מאי פריך הגמרא מ"ש שדה ממרחץ הא יל"ח כדפירושו וצריך לומר דהוי פשיטא לי' להגמרא דחיישי' נמי לחשדא דאורחים דלא מבני מתא ולדידהו ליכא למימר חילוק הנ"ל דאינהו לא חזי בימי הקציר שכל התבואות הם של גוי ושפיר פריך הגמרא ולפי דרכנו יש מכאן ראי' למש"כ רמ"א בסי' רמ"ד דחיישי' נמי לחשדא דאורחים

ז) ודע דשיטת הרמב"ם בזה צע"ג דבפ"ו מה"ש הי"ג כתב אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת אסורה שהרואה את העכו"ם עוסק א"י שקציץ ואומר פלוני שכר העכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת הרי דס"ל טעם האיסור מפני הרואים שאינם יודעין שפסק משמע שאם הי' יודעין שנתן לו בקבולת שרי, וזה היפך ממש"כ בפ"ז מה' יו"ט ה' כ"ה וז"ל שם עכו"ם שקיבל קיבולת מישראל אפי' הי' חוץ לתחום אינו מניחו לעשות במועד שהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו במועד שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר והקבלן ולפיכך אסור, משמע שאפי' ידעו שהיא בקיבולת אסור לפי שאין מכירין החילוק שיש ביניהם, ולכאורה הוא תמי' נשגבה וכבר עמד על מדוכה זו בתשו' מהרי"ט צהלון סי' ב' ותוכן תירוצו דדוקא בקרקע אין הכל יודעין החילוק שבין שכיר לקבלן עיי"ש מילתא בטעמא, משא"כ במטלטלין ידעו שפיר לחלק בין שכיר לקבלן ולפי"ז ניחא דבה' שבת דמיירי נמי במטלטלין לא כתב שאין הכל יודעין ההפרש משא"כ בה' יו"ט דלא מיירי אלא בקרקע, עיי"ש וראיתי למורי הגאון בתשו' כ"ס ז"ל ג"כ עמד על מדוכה זו בסתירת דברי הרמב"ם בשנותו את טעמו, ועי"ש מה שתירץ באריכות וראיתי בתשו' לחמי תודה להגאון מהר"י באסאן סי' ד' אחר שהביא תשו' מהריט"צ הנ"ל והשיג עליו כ' וז"ל דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל בה' יו"ט לומר שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר לקבלן בדין שהרי הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר שעושה ע"ד ישראל והקבלן אדעתא דנפשי' קעביד, אלא כוונת הרמב"ם שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר לקבלן בשדה שהרי שניהם שוין בזה שאינם נוטלים חלק בפירות ולפיכך כשרואין הנכרי יוצא ממנו בידים ריקנות יהא סבורים שהוא שכיר ויש מקום לחשד זה בשדה וכתב הרמב"ם זה לתת טעם למה הוא אוסר הקבולת בשדה ולא אמרי' דהרואים יתלו באריסות הואיל דשדה לאריסות עבידא עכ"ד, והוא דוחק דאין הדעת סובלו דלא הוזכר כלל בדברי הרמב"ם הנ"ל בה' יו"ט שם דמיירי בשדה אלא סתמא קאמר עכו"ם שקיבל קיבולת ומיירי בכל עסקי קיבולת כגון בענין בתים וכיו"ב והתם אין מקום כלל לדברים הנ"ל, אבל לענ"ד האמת יורה דרכו דאין כאן מחלוקת ושינו טעמים עפ"י מה שמצאתי בפרמ"ג דנהי דברסי' רמ"ג הסב דברי הר"ן במש"כ דמיחזי לאינשי כשכירי יום דכוונתו שלא ידעו לחלק ולעשות הפרש בדין, אבל בסי' רמ"ד בא"א סק"ד כ' די"ל הר"ן והתוס' וההמ"ג בחדא שיטה קיימא ומ"ש הר"ן דמיחזי כשכירי יום היינו דיחשדוהו שאומר שקר ושכירי יום נינהו, והוא נראה אמת לאמתו בפירש דברי הר"ן, ובזה גם דברי הרמב"ם עולים כהוגן דמה שכ' הרמב"ם דאין הכל יודעין ההפרש אין כוונתו שלא ידעו שיש ההפרש בדין אלא ע"ד שכתב הר"ן הנ"ל דמיחזי להו לאינשי כשכירי יום וה"נ כיון שאין הכל יודעים ההפרש בין אם המלאכה הוא בקבולת או בשכירי יום מתחזי להו לאינשי שהם שכירי יום ועי"ז יבואו לחשוד