ערוגת הבושם על או"ח עז

א"כ ל"ק שוב קושייא זו דהא גלי רחמנא דגם בנכרי שייך בזה שליחות ושוב אין חילוק בין כותי לנכרי, וא"כ ממנפ"ש קושי' זו לק"מ

ה) ובעיקר מה שתמהו האחרונים על הסמ"ג הנ"ל במה דס"ל דמלאכת ישראל ע"י נכרי מדאורייתא, הא מבואר בש"ס דאמירה לנכרי אינו אלא משום שבות, הי' נלענ"ד לפימ"ש המחנה אפרים ה' שלוחין ס"א בהעושה מעקה ע"י פועל גוי דמברך עליו כאלו עשאו בעצמו דנהי דאין שליחות לנכרי פועל שעושה בשכר שאני דיד פועל כיד בעה"ב דמיא כי היכי דאמרינן בפ"ק דב"מ אפי' למ"ד המגביה מציאה לחברו ל"ק חברו מ"מ בפועל ירו כיד בעה"ב, וטעמא משום דאמרינן שכירות ליומא ממכר הוא הו"ל כעבדו דאמרינן יד עבד כיד רבו, והביא ראי' מירושלמי דמס' פיאה דאמרינן קצרוה גוים ה"ז פטורה דקצירך אמר רחמנא ולא קציר נכרי ואמרינן עלה בירושלמי דאם קצרוה פועלים נכרים ה"ז חייבת, ובעיא מה' תרומות הביא הכ"מ בשם הראב"ד דאם קנה מהכותים תבואה בשיברים ומרחן כותי לצורך ישראל חייב בתרומה דשליחו כמותו ותמה הכ"מ הא קיימ"ל אין שליחות לנכרי ולהנ"ל ניחא דמיירי על ידי פועלים נכרים עיי"ש, והשתא נכונים דברי הסמ"ג וכן הא דהוי ס"ל להטו"ז בפשיטות כשיט' זו דהא הכא בפועל העוש' מלאכה בשכר מיירי, וכה"ג יד פועל כיד בעה"ב דמיא, ואפי' אם נימא כסברת הב"מ שהבאתי לעיל דבשבת לא שייך ענין שליחות משום דעכ"פ גופו של ישראל מינח נייח, מ"מ כיון דעכ"פ אדם מוזהר על שביתת עבדו מדאורייתא וכיון דשכירות ליומא ממכר הוא הו"ל כמו עבדו דאדם דאדם מוזהר על שביתתו, וי"ל דריאשי' וריו"נ דמכילתן בהך סברא פליגי איברא דאיכא למידק על המח"א הנ"ל הש"ס ב"ק דף כ"א אמתני' דבור של שני שותפין פריך הש"ס אמרי בור של שותפין היכא משכחת לה אי דתרווייהו שוי שליח ואמרי זיל כרי לון וכרה להו אין שבר"ע ואי דכרה האי ה' והאי ה' נסתלק מעשה הראשון הניחא לר' וכו' ולמ"א הנ"ל הוי מצי לאוקמי שפיר כגון שותפין כששכרו פועל להיות כורה בור ברה"ר שיד פועלים כידם ושפיר משכחת לה וכן הקשה בשעה"מ, תו הוכיח בס' שעה"מ חו"מ סי' קפ"ב דאף כל הני דלאו בני שליחות נינהו כגון עכו"ם וחרש שוטה וקטן אף בשכר נמי ליתנייהו בשליחות, דהנה בחה"ר שם בב"ק הקשה מ"פ הגמ' איך שליח לד"ע דילמא דשוי' שליח עכו"ם, ותי' דאין שליחות לעכו"ם ואפי' אינהו לדידן ואם איתא אכתי לוקמי בשליח עכו"ם בשכר א"ד דגם בשכר אמרי' אין שליחות לעכו"ם. ונהי דאיכא חד לישנא בפ"ק דב"מ דס"ל היכא דשליח לאו בר חיובא מי אמרי' אשלד"ע דלא תליא אלא אי בעי עביד אי בעי לא עביד מ"מ עכ"פ הו"ל להגמרא למימר הניחא, ותו דבשליח עכו"ם לכו"ע אמרי' ישלד"ע כמבואר במשנה למלך פ"ה מה' מלוה ולוה הי"ד ובש"ך יו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב עיי"ש וא"כ תמוהים מזה דברי המח"א הנ"ל

מיהא אחרי העיון נראה דמשום הכי אכתי לא תברא, די"ל כיון דב"נ מצווה על הגזל ועל הדינים א"כ הוא נוי בר חיובא מקרי לעניין כורה בור ברשה"ר וכיון דלענין אשלד"ע אין סברא לחלק בין עביד בשכר או בחנם דאפי' בעובד בשכר נמי י"ל סברא דברי הרב ודברי התלמוד דמ"ש י"ל כן גם בנכרי היכא דהנכרי בר חיובא היא כגון בגזל כנ"ל

מיהא לפימ"ש התוס' בב"ק היכא דידעי' בבירור שהשליח אינו חושש לאותו עבירה כגון במומר דל"ש דה"ר ודה"ת דמ"ש ישלד"ע א"כ הדק"ל דהוי מ"ל בפועל נכרי ובשכר, מיהא בלא"ה קשי' על התוס' מש"ס הנ"ל דעכ"פ הומ"ל בכה"ג במומר מיהא י"ל דס"ל מומר לאו בר שליחות הוא כמש"כ המג"א בסי' קפ"ט עיי"ש ועיי' בא"ע שם ובחי' שם בס"ד, ובאם אינו מומר אף שהוא חשוד לאותו עבירה מ"מ שוב שייך לומר גבי' דאשלד"ע דו"ק, מיהא ניהו דלפי הנ"ל י"ל דמהש"ס אין ראי' כהמ"א אבל מדברי חידושי רשב"א ודאי יש ראי' דל"ס לי' כהנ"ל וכמש"כ בשעהמ"ל, ומ"מ נראה אפי' תימא דלענין שליחות אין חילוק בין עושה בחנם או בשכר מ"מ לענין שבת י"ל דכו"ע מודו מטעמא דפרישות כיון דשכירות ליומא ממכר הוא ובשבת קפיד רחמנא על שביתת עבדו ובהמתו י"ל פועל נכרי נמי לא גרע מנייהו ועי' לקמן סי' רמ"ד מה דכתיבנא ליישב עפי"ז שיטת ר"ת לענין קבלנות בתים ודו"ק

ז) היכא דהגוי אינו עובד בשכר יום ביומו, אלא בקבלנות או באריסות, א"נ שהשכיר לו הישראל עסקו והוא משלם לישראל דבר קצוב בכל אלו מדינא מותר ואפי' מדרבנן ליכא איסור מחמת עצמו אלא מפני מ"ע, ונפק"מ היכא דליכא למיחוש למריע כגון חוץ לתחום או במקום שרוב המדינה נהגו להשכיר אז שרי לגמרי, מיהא בקבלנות דמרחץ וכיו"ב כל היכא דלהגוי אין נפק"מ במלאכת שבת ולישראל יש נפק"מ ובאופן דכל המלאכה של שבת הוא אדעתא דישראל יתבאר לקמן בס"ד דמדינא אסור כמבואר במג"א, וטו"ז בסי' רמ"ג עיי"ש, ובכל פרטי דיני שכירות ואריסות וקבלנות חילוקים בדיניהם לענין מרחץ ורחים ותנור ושדה ובנין בתים ומלאכת תלוש יתבארו בס"ד כאו"א במקומו בסימנים שלפנינו בס"ד, ולא באתי לבאר בזה כ"א ענין מראית עין דחשו לו רז"ל בזה ע"ד כלל' וראיתי שי"ב ד' פירושים ויש נפק"מ בכאו"א לענין הלכה הכה מרוב ראשונים נראה דענין מ"ב שיחשדוהו שעושה מלאכתו ע"י שכירי יום שהוא אסור עכ"פ משום שבות אמנם מהר"ן ספ"ק דע"ז מוכח דס"ל דקבלנות אסור משום דלהמון עם מתחזי להו כשכיר יום ואעפ"י שידע שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין העכו"ם נוטל בריוח ויבואו להתיר אף שכירי יום ממש ועי' בפרמ"ג במ"ז רסי' רמ"ג מזה, ונפק"מ בזה לדינא דלפי"ז אם נתפרסם דרוב אנשי מדינה נהגו בקבלנות אפ"ה אסור משום דלהמון עם דלא ידעי לחלק יבואו להתיר אף שכירי יום ממש ועי' בפרמ"ג במ"ז רסי' רמ"ג מזה, וכן מש"כ המג"א בסי' רמ"ד דבשל רבים ליכא חשדא לטעמא דהר"ן אסור אף בשל רבים ואדרבא כ"ש דאתי למטעי כיון דרבים לא חשידי למעבד באיסור ולא יעלה על הדעת שעושים שלא כדין ועמא דארעא יבואר להתיר עי"ז גם בשכירי יום, ויש ליישב עפ"י זה הא דהקשה הטו"ז ססי' רמ"ג על דין המבואר שם ברמ"א אם יש מרחץ בבית דירה וכו' הא קיימ"ל כל מקום שאסרו חכמים מפני מרה"ע אפי' בח"ח אסור והב"ח הקשה כן על שהותר בקבלנות חוץ לתחום, ולהנ"ל יש לומר דהכא אין עיקר האיסור מפני מרה"ע אלא משום דלהמון עם מתחזי כשכיר יום ולא ידעו לחלק ולא שייך זה אלא במלאכה גלויה משא"כ היכא דאין המון עם מצויים אבל למרה"ע י"ל דלא חשו חכמים בזה דלא יחשדוהו שמחלל שבתות, רק יתלו שבודאי כה"ג שרי ויבואו להתיר ע"י שכירי יום, וא"ש. ועפי"ז נלענ"ד דבר נכון בסוגי' דשמעתין ספ"ק דע"ז דתנן התם בכ"מ לא לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקרא על שמו ובגמרא מייתא ברייתא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לגר מפני שנקרא ע"ש ונכרי עושה בו מלאכה בשבת ופריך בגמרא אבל שדהו לגוי שרי מ"ט נכרי אריסותי' קעביד א"ה