ערוגת הבושם על או"ח עו

חוה"מ דאורייתא לא מוכח מכאן דאיכא לפני עור גם באד"ר, ולהנ"ל שפיר מוכח דאל"כ לא קשיא מידי, ות"ל משום ל"ע דהא איכא למימר דנקט טעמא דשייך גם בכהנ"ל, וכבר העיר בקושי' זו בס' ישועת יעקב מיהא אם נימא דהתוס' ס"ל כשיטת הסמ"ג הנ"ל ניחא: **(מדברי רבינו מוכח דלשיטת הסמ"ג גם מלאכת חוה"מ ע"י עכו"ם אסור מדאורייתא אי נימא דמלאכת חוה"מ אסור מדאורייתא וכן מוכח מדבריו לקמן וצ"ע

)** אלא דאי קשיא הא קשיא לי א"כ אריסות אמאי שריא, בשלמא אי אמרת דלא הקפידה תורה אלא שהישראל לא יעשה המלאכה, וע"י נכרי ש"ד ולא מיתסר אלא מדרבנן משום דהוא כשלוחו של ישראל שפיר י"ל כל שהנכרי עושה אדעתא דנפשי' לא הוי כשלוחו אלא אי אמרת דמלאכת הגוי בשל ישראל מדאורייתא אסור מקרא דלא יעשה, ומבואר בלבוש ריש סי' רמ"ג דפשטא דקרא הכי משמע דהמלאכה לא יעשה ולאו אגברא קאי אלא אחפצא, א"כ כי עשה נכרי אדעתא דנפשי' מאי הוי סוף סוף כיון דישראל נמי יש לו חלק באותה מלאכה וגם כי השדה עדיין של ישראל הוא אמאי שרי בשלמא אם משכיר השדה כולה לנכרי דהישראל מסולק לגמרי מהריוח שפיר י"ל דשוב לא נקרא מלאכתו של ישראל אפי' אי שכירות ל"ק, משא"כ באריסות ל"ש זה, ונראה לי בס"ד דאיה"נ היינו טעמא דרשב"א דאריסות לית לי', ולפי מש"כ לעיל בשם המכילתא שהביא המזרחי בלא"ה הוא פלוגתא דתנאי דריא"ש וריו"כ וא"כ י"ל רשב"א ס"ל כהך תנא, ומובן בזה הא דקאמר בגמרא אריסות לרשב"א לית לי' ולא מפרש טעמא מאי ובתחילה הוי ק"ל להגמרא בפשיטות דאריסות ודאי שרי, ולהנ"ל א"ש בס"ד

ועפי"ז י"ל ע"כ קושיי' התוס' שם בהא דפריך אי הכי ת"ל משום לפ"ע ותמהו בתוס' מאי אי הכי שייך בזה הלא קושיא תיסוב אגופא דברייתא ולמש"כ ניחא שפיר דבפשיטות ליכא למפרך ת"ל משום לפ"ע די"ל דלפני עור לא שייך באד"ר וא"כ נפק"מ שפיר בכותי שידוע בו שאינו עובד בעצמו אלא ע"י פועלים וליכא כ"א אד"ר, אבל השתא דאמרת דאריסותא לרשב"א לית לי' ובנכרי היי"ט דשרי משום דאמרינן לי' יציית, א"כ ס"ל דעיקר קפידא דאמר רחמנא לא יעשה לאו אגברא קאי אלא אחפצא, א"כ עכצ"ל כשיטת הסמ"ג הנ"ל דמלאכת ישראל ע"י נכרי נמי דאורייתא שוב קשיא שפיר ות"ל משום לפ"ע וליכא לשנויי דמיירי בכותי שידוע לן שאינו עובד בעצמו הא מכ"מ איכא איסור דאורייתא, ומתיישב נמי שפיר קושיית הריטב"א מאי משני חדא ועוד קאמר חדא משום לפני עור ועוד מפני שנקרא על שמו והקשה הריטב"א היתכן דשבק טעמא דאורייתא ונקט טעמא דרבנן ולהנ"ל א"ש דאי לאו דאשמעי' תחילה טעמא דנקרא ע"ש משום דאריסותא לרשב"א לית לי' גם טעמא דלפ"ע לא הוי שייך ודו"ק

ב) ואגב אורחא אכתוב מה שנראה עוד בס"ד ליישב קושיית התוס' והריטב"א הנ"ל, דהנה מה שהוכיחו התוס' שם דגם באד"ר איכא לפ"ע לכאורה יש לומר משום דבכל מילי דרבנן איכא לאו דלא תסור והו"ל דאורייתא מיהא מבואר ברמב"ן לס' המצות דל"ת אינו אלא אי מכחיש דברי חכמים לגמרי ואינו מודה לתקנתן או לגזירתן אבל מי שעובר סתם על תק"ח או על איסור דרבנן אינו עובר על לאו דל"ת, ולפי"ז יתיישב שפיר קושיית התוספות דבפשיטות לא הו"מ למפרך ות"ל משום לפ"ע די"ל מלאכת חוה"מ דרבנן ליכא משום לפ"ע, אבל השתא דאמרת דבגוי אמרי' לי' יציית אבל כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מכך א"כ גם כאן איכא איסור דאורייתא מחמת לאו דלא תסור שפיר פריך ות"ל משום לפ"ע ל"ת מכשול, ומיושב נמי קושיית הריטב"א הנ"ל

ג) עוד ארשום אגב אורחא מה שנ"ל בס"ד ביישוב קושיי' המהרש"א שהקשה לפי מש"כ התוס' בד"ה אבל לנכרי דהגמרא דייק דלרשב"א ע"כ לנכרי שרי מדאיירי בכותי דאי בנכרי אסור לישמעינן נכרי דלית בי' אלא חדא דנקראת ע"ש וכ"ש כותי דאית בי' תרתי דאית בי' נמי לפני עור, והקשה המהרש"א א"כ היכא דייק הגמ' גבי רשב"ג דאמר לא ישכיר אדם מרחצו לגוי, אבל מרחצו לכותי ואי שרי דילמא נקט נכרי וכ"ש כותי דאית בי' נמי לפ"ע, והנה לפי מש"כ לעיל יתיישב נמי קושי' זו ונראה ליישב שפיר קושיית המהרש"א דהא מבואר בתוס' ד"ה תיפוק לי' דדוקא למ"ד כותים גירי אמת הן שייך לפ"ע, והגמרא פריך משום דרשב"א ס"ל בפ"ק דחולין כותים ג"א הן, ולפי"ז י"ל סתמא דגמרא הוא רב אשי דס"ל ברפ"ק דחולין כותים גירי אריות הן ושפיר דייק הגמרא, משא"כ לקמן דקאי אליבא דרשב"א, ואין להשיב ממה דס"ל לרשב"ג כל מצות שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין וכו' מכלל דס"ל גירי אמת הן דמשום הא לא תברא דאפי' אם גירי אריות הן כיון דעכ"פ מדקדקין לשמור המצות מצתן כשרין דל"ב לישה לשמה עיי"ש מיהא המהרש"א י"ל דהוי ס"ל דמרשב"ג הנ"ל מוכח דס"ל גירי אמת הן ושפיר הקשה, ושוב מצאתי בתוס' ר"פ הדר דכ' להדיא דרשב"ג ס"ל כותים גירי אמת הן עיי"ש וא"כ ניחא שפיר דברי המהרש"א, ולפי מש"כ לעיל מתיישב גם קושיית המהרש"א ע"ד הנ"ל ואמל"כ

ד) נחזור לעניינו ואי דקשיא לן לשיטת הסמ"ג וס"י הנ"ל דלא יעשה מלאכה אחפצא קאי א"כ אריסות אמאי שרי' והנה שפיר כתבנו דאיה"נ היינו טעמא דרשב"א דאריסותא לית לי' ולדידן מיהא קשיא, דהא לית הלכתא כרשב"א, וע"כ צריך לומר דס"ל להסמ"ג וס"י דע"כ א"א לומר דהא דאסר רחמנא מלאכת ישראל ע"י אחרים היינו משום דקפיד רחמנא שלא יעשה מלאכה בחפצו של ישראל דהא קיימ"ל כב"ה דשביתת כלים שרי וע"כ הקפידא הוא שלא יעשו אחרים מלאכה של ישראל היינו היכא דהוא שלוחו או מיחזי כשלוחו, ומשו"ה כל דהנכרי קעביד אדעתא דנפשי' שרי, ובהכי ארוח לן ליישב בס"ד מה דמקשים בשמעתין בהא דפריך הש"ס ארשב"א דלא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שכותי זה עושה מלאכה בחוש"מ ופריך אבל שדהו לנכרי מהו שרי מ"ט אריסותא קעביד א"ה כותי נמי אמרי אריסותא קעביד ומקשו הכא לפי שיטת התוס' בב"ק דבמומר לעבירה שידוע דבודאי יקיים שליחותו דל"ש לומר דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין לכו"ע יש שלד"ע א"כ י"ל היי"ט דבכותי אסור משום דבדידי' י"ש לד"ע וחייב המשלח, משא"כ בנכרי דלאו בר שליחות הוא, והנה לפי מה דכ' הב"מ באהע"ז סי' ה' דאפי' למ"ד יש שליחות לנכרי לחומרא מ"מ בשבת ל"ש שליחות דהוי כעין מצוה שבגופו כפי מש"כ בתוס' רי"ד דבמצוה שבגופו ל"ש שליחות וההד"כ לענין שבת דרחמנא אמר שגופו יניח וא"כ אפי' תימא דיש שליחות מ"מ גופו מיהת הא נייח וא"כ קושי' הנ"ל לק"מ וראיתי למורי הגאון בכ"ס הביא קושי' הנ"ל והרגיש בתירץ זה ושוב דחוי מדחי לי' דסברת הב"מ לא שייך אלא בעושה ע"י נכרי משום דעכ"פ גופו של ישראל נח אבל העושה ע"י ישראל הרי גופו של ישראל לא נח בשבת וכיון שעושה נמי המשלח ושלוחו כמותו הוי כאלו הוא עושה המלאכה עיי"ש, ודבריו נפלאו ממני דהא כיון דעכ"פ גופו של המשלח נח לא שייך לומר בזה דהמשלח חייב וכש"כ דלא קשה מידי לפי מה דאסברה לה בקצה"ח סי' קפ"ב עיי"ש ודו"ק, ועכ"פ קושי' הנ"ל לק"מ מיהא לשיטת הסמ"ג והיראים דרחמנא אסר מלאכה אפי' ע"י אחרים, א"כ שוב לא דמיא למצוה שבגופו ול"ש סברת הב"מ הנ"ל הדרי קושי' העולם לדוכתא מ"פ הגמרא מיהא למאי דפרישית דלהסמ"ג עכצ"ל בטעמא דקרא משום שליחות מדשרי כל היכא דעביד אדעתא דנפשי',