ערוגת הבושם על או"ח עד

יושבים כחצי גורן ארנן, ויהא חלקנו עם התלמידים המתאבקים בעפר רגליהם, ובחג מתן תורתנו הבע"ל נזכה להקריב מנחה חדשה ולשמוע דברי עתיק יומין ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו בב"א כעתירת לונ"פ אוהב דבוק ע"ע

סימן לט

הבונה בשמים מעלותיו, ירוק שפעת ברכותיו על ראש אהובי ב"ד הרבני המופלג בתורה, חו"ש ז"יר, כ"ש מו"ה נחום גרו"ו נ"י ביישוב נינא יע"א

מכתב יקרתך הגיעני, וע"ד אשר שאלת להודיעך אם מותר לילך אל צירקוס אשר שם יכולין לראות חיות ובריות משונות ויש אצליכם אנשים תמימי דרך ההולכים בתורת השם ואומרים שלא לבד שאין איסור בזה אלא אפי' מצוה נמי איכא כדי לברך ברוך משנה הבריות, דע דדבר זה מפורש לאסור בכמה דוכתי' בש"ס עיי' בע"ז דף י"ח ע"ב ת"ר ההולך לאצטדינין ולכרכים וראה שם את הנחשים ואת החברון בוקיון ומיקיון וכו' ה"ז מושב לצים ועליהם הכ' אומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכוי כ"א בתורת ד' חפצו עיי"ש בפירש"י יעויי"ש, דרש ר"ש בפ' אשרי האיש אשר לא הלך לטרטראות ולקרקסאות של עכו"ם ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בקנגיון ובמושב לצים לא ישב זה שלא ישב בתחבולות פירש"י קנגיון צידת חי' ע"י כלבים וכל מעשיהם לשם שחוק וכו' עיי"ש ועיין מדרש רבה במדבר י"ג אמר ר' יודן בר"ש כל בהמות ולויתן הם קניגין של צדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא ראה קניגין של אוה"ע בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב וכו' עיי"ש ועיי' שבת דף קמ"ט כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותה בשבת ודיוקנה עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים מאי גמרא אר"ח אל תפנו אל מדעתיכם עיי"ש בפירש"י, וא"כ ק"ו דיש בהנ"ל איסור דאורייתא של לאו הנ"ל, ומה גם דאיכא משום מגרה יצה"ר בנפשי' מחמת כמה דברים המובנים, ע"כ שומר נפשו ירחק מדרך חטאים האלה בנפשותם, ובזכות זה יזכו להבטחת ואני זאת בריתי אותם, ולחזות בקניגין של צדיקים ישבעו במרעיתם, כאו"כ ונפש ש"ב דושו"ט וש"ת ע"ע

סימן מ

בענין להזהר בכבוד

שבת

(א) הטור או"ח הביא גמרא פ' כ"כ כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כאנוש מוחלין לו והקשה הטו"ז אי עשה תשובה שבת ל"ל ואי לא עשה תשו' שבת מה מהני, ונ"ל לתרץ בס"ד בשנדקדק עוד מ"ש דנקיט עע"ז כאנוש מאי נפק"מ איזה עע"ז הוא עובד, ונ"ל בס"ד עפ"י מ"ש הרמב"ן בנימוקיו פ' בא ע"ש דמדבריו מתבאר כי תחילת התהוות ע"ז בעולם בימי אנוש הי' ממה שהתחילו הדעות להשתבש באמונה ממה שכיחשו בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח השי"ת בהם ואין עמהם עונש או שכר ואמרו עזב השם את הארץ. והכה מי שעוסק במו"מ ומדמה בנפשו כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה הוא בחי' עע"ז כאנוש דייקא, והתיקון לזה שמירת שבת כהלכתו דע"י שמשמר שבת כהלכתו עי"ז מעיד על עצמו שמאמין באמו"ש כי לא בכח יגבר איש, והיינו דנקט המשמר שבת כהלכתו דייקא לאפוקי שלא יהי' שמירת שבת אצלו כאדם שבא להנפש מצבא עבודתו דאדם כזה אינו מדקדק שיהי' שמירת שבת ככל הלכותיו כגון דבר שהוא לצורך תענוגיו וכיו"ב וכגון לעשות מלאכתו ע"י אחרים אינו מקפיד, מש"ה דקדקו רז"ל דבאם שומר כהלכתו דייקא, וע"ד שכ' הטור שיהי' דומה בעיניו כאלו כל מלאכתו עשוי' ואינו מהרהר בעסקיו כלל, מזה ראי' שהוא מאמין באמו"ש שהחריצות והשתדלות בעסקיו לא יועילו כ"א השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל, ומה"ט אפי' אם אירע שעבר במחשבתו ענין ע"ז בבחי' אנוש כנ"ל, ע"י שמשמר שבת כהלכתו מוחלין לו, כן נראה לי בס"ד

(ב) עוד הביא הטור מאמר הגמ' כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, ועיין מה שפי' בזה הרב"י בשם מהרי"א, ולי כראה לפרש בס"ד עפ"י מה ששנינו בשלהי קדושין ארשב"א ראית מימיך חיה ועוף שמתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשינו ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ופי' בהפלאה ענינו כי ידוע שבחי' הבריאה הי' ארבעה זה למעלה מזה והם דומם צומח חי מדבר וכל א' מצפה לעלות למעלה, ולכן הבהמות והחיות מתפרכסין שלא בצער מן הצומח כי הצומח מתאוה לבחי' חי וע"י שאוכל אותו נכנס החיות של הצומח לבחי' החי וכ"ש שראוי שכל בחי' החיות והעופות וכן כל הברואים יצפו שיאכלם האדם כדי להעלותם מבחי' חי לבחי' מדבר שכיון שאדם אוכל אותם נכללו בו ובהעלות האדם לנשמתו שהוא חלק א' ממעל ודביקתו בשרשו כדכתיב ואתם הדבקים בה' הוא מעלם עמו, אמנם הטעם שאין הדבר כן משום שאין החי בטוח שיתעלה ע"י האוכלו ע"כ הוא בורח ממנו, והיינו דאמרו כיון שחו"ע מתפרנסין שלא בצער אעפ"י שאין עלייתם עלי' גמורה שלא נבראו אלא לשמשיני, ואני נבראתי לשמש את קוני נמצא אני מעלהו לשרשו העליון והיה ראוי להתאוות אלי יותר אלא כיון שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי שהוא לשון כרותה וכליון, שמקלקל אותו ע"כ הוא בורח אדפח"ח

והנה אמרו רז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואם נותנין לו שכר בעוה"ז מנכין לו משכרו לעוה"ב, נמצא כל מה שמכחילין לו בעוה"ז עי"ז תתמעט נחלתו בעוה"ב, מיהא זה לא שייך אלא במי שכותל עוה"ז בתורת קבלת שכר אבל מי שהוא בבחי' הנ"ל שהוא מעלה כל מה שמזדמן לידו באופן שכל הברואים מצפים מתי יבואו לידו שעי"ז יתעלו למדריגה רמה נמצא דלאו בתורת מתן שכר אתו לידו, וע"ד שאה"כ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ופי' בהפלאה הכוונה שירדפו אחריו כדי לתקנם, א"כ אינו בדין שיתמעט עי"ז שכרו בעוה"ב, והנה כל המענג את השבת נמצא דעי"ז יזכה שיתעלו על ידו נכסים שהנחילהו השי"ת דעי"ז הם כלולים בו וע"י דביקותו בשרשו בכח מצות עונג שבת הוא מעלם עמו נמצא שיבואו לידו בבחי' ובאו עליך כל הברכות האלה והשגוך וכנ"ל, ופשיטא דאינו בדין שיוגרע חלקו עי"ז בעוה"ב, היינו דאמרו רז"ל כל המענג אה השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, דהיינו בלי שינוכה לו בשביל זה חלקו בעולם הבא, וא"ש בס"ד

(ג) בשו"ע אפי' מי שצריך לאחרים וכו' צריך לזרז עצמו לכבד את השבת, ועיין בשו"ע של הרב התניא דלכמה פוסקים כבוד ועונג שבת עיקרו מה"ת שהשבת הוא בכלל מקראי קודש שנאמר בשבת שבתון מקרא קודש ופי' מקרא קודש לקדשו ולכבדו בכסות נקי' ולענגו בעונג אכילה ושתי' והכי ס"ל להרא"ם בסי' מצוה קי"א, ולדעת הרמב"ם מקרא קודש הוא לקדשו בעשיות מלאכה אבל הכבוד והעונג הוא מדברי קבלה, ממה שנאמר וקראת