ערוגת הבושם על או"ח עג

מלכות, ולכאו' תמוה הא כתיב בי' מלך עוזר ומושיע ומגן אע"כ משום דלא כתיב בה מלך העולם ל"ח מלכות, ונהי דלפימש"כ כל דליכא משמעות לשונו דהשמיט תיבת העולם שוב כו"ע מודים דחשיב מלכות, מ"מ אעיקר תקנת חכמים קשיא לי' מ"ט לא תיקנו מלכות עם מלך העולם, והוצרך לפי' לתרץ כנ"ל. אבל אי ס"ד דמלך בלא העולם נמי הוי מלכות א"כ מעיקרו לק"מ אע"כ דאם דילוג תיבת העולם לא הוי מלכות וקשיא מ"ט גבי בנימן רע"י כ' הרא"ש אם אמר בריך רחמנא מלכא ול"ק מלכא דעלמא, אע"כ דהרא"ש נמי ס"ל חילוק הנ"ל כיון דהתם אינו מדלג תיבת העולם ממטבע שטבעו חכמים אין כאן משמעות להיפך ושוב יוצא שפיר כמו בברכת ראש השנה, ונתיישבו פסקי השו"ע בס"ד דו"ק היטב

סימן ל"ז

קיימ"ל ברכת המצוות אינן מעכבות והכי אמרי' בברכות דף ט"ו ע"א ברכות דרבנן ולאו בברכה תלי' מילתא, ופירש"י שם בד"ה ברכה דרבנן היא דאמר רבנן בפ"ק דפסחים כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ודברי רש"י תמוהים בזה מהיכן מוכח מזה דברכות דרבנן ולמאי הוצרך רש"י לזה, והלא נודע בלא"ה דברכה דרבנן, וראיתי שעמדו בזה בעלי מפרשי ים בהגהות הלבוש בפסחים דף ז' ונדחקו בהבנת פירש"י הנ"ל, ולענ"ד י"ל בהבנת דבריו עפ"י מה דאמרינן בברכות דף כ"א אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחרי' מברכת המזון מק"ו, וברכת המזון לפני' מברכת התורה מק"ו, ברכת התורה לאחרי' מן ברכת המזון מק"ו, ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו, ברכת התורה שטעון לפניו א"ד שטעון לאחריו וכו' ודחי' איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה, ומה לתורה שכן חיי עולם עיי"ש, והנה לכאורה הי' מקום לומר דברכת המצוות דאורייתא מק"ו מברכת המזון מה ברכת המזון שכן חיי שעה טעון ברכה, ברכת המצוות שהוא על חיי עולם אינו דין שיהא טעון ברכה, ואי משום דאיכא למיפרך מה למזון שכן נהנה י"ל תינח אי אמרינן מצוות לאו להנות ניתנו והנאת המצוה אינה חשובה הנאה אבל למ"ד מצות להנות נתנו והנאת המצוה חשובה הנאה א"כ האי ק"ו מעלי' הוא והו"ל למימר ברכת המצות דאורייתא, מיהא זה אינו דא"כ הו"ל למימר דמברך עליהן לאחר עשייתן דומי' דברכת המזון שמברך לאחר שכבר נהנה, ומדאמרי' כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן ש"מ דהאי לאו קיו הוא ומוכח דברכות דרבנן ובזה דברי רש"י הנ"ל מבוארין כמין חומר בקודש וא"ש בס"ד

סימן ל"ח

בסך אדד"ם, שלמא אקדם, לכבוד יד"ע וידיד לידידיו ה"נ ח"נ הרב הגאון המפורסים, קדוש ה' מכובד כקש"ת מו"ה יודא גרינוואלד נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באנהארט יע"א

בדבר אשר ביקש מעכ"ת נ"י להתיעץ עמי בנדון כסא הרבנות דק"ק פלוני יע"א, אני איני כדאי לשות עצות בדבר נשגב כזה וכמה פעמים שקלתי הדבר במאזני שכלי אם בענין הזה הוא מעתים חשות או עתים ממללות, בפרט אחרי שכבר שאל פי צדיקי הדור שליט"א אשר מפיהם אנו חיים ולא נתכוונו לעצה אחת, מאן מעייל פתי' אוכמא לתמן ואיך יכריע דעת פעוט כמוני במילתא דבעי טעמא וצריכא רבא ובאמת עמך כולם צדיקים כתיב וכולם נקראו בנים למקום, ונפשי יודעת מאוד כמה טובה כפולה ומכופלת לצאן מרעיתו אם יש להם רועה נאמן כהד"ג כ"י כיו"ב, א"כ קשה מאוד ליעץ ולדבר דבר במילתא דאיכא רווחא לאלו ופסידא לאלו, בשגם דתלי' ברומי' דקרא דכתיב וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב וכל חפצים ישוו בה משמע אפי' ח"ש ומשני במו"ק כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים יעו"ש, ומאן מפיס איזה מהני תרתי אפשר ע"י אחרים טפי, ויעוי' ביומא דף ע' בפירש"י ד"ה קמ"ל דלאו מעביר הוא מאחר שאינו עוסק בה, וע"כ אין כוונת רש"י דל"ש אין מעבירין עה"מ כל כמה דלא התחיל בה דזה נסתר מכמה גמרות מפורשת ועי' יומא ל"ג דישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות ועוד במנחות פ' העומר מצות העומר לבוא מן הקרוב משום אמעה"מ, ותו יש לדקדק התם כיון דא"א לו לעשות אלא חדא מיני' בלא"ה ל"ש אין מעבירין עה"מ כמ"ש התוס' בכמה דוכתי, ויעוי' ח"צ סי' קנ"ו, אע"כ דקושי' חדא מתורצת בירך חבירתה, דאיה"נ כ"כ דלא התחיל זה ל"ש אין מעבירין עה"מ בכה"ג אבל כיון שכבר התחיל בה שייך אין מעבירין עה"מ בכל גוונא משו"ה הוצרך רש"י לומר מאחר דלא התחיל בה, ולפ"ז הא דמשני במו"ק כאן במצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים וכו' הנ"מ כל כמה דלא התחיל בה עדיין ומדוקדק לשון הכתוב פלס מעגל דרכיך משמע דעדיין צריך לשקול ולמטרי איזה דרך שיבחר לו, ויעוי' ש"א סי' כ"ח שחידש דלענין הקדמת ציצית לתפילין ל"ש אין מעה"מ כיון דציצית לגבי תפילין כרשות דמי' ולא אשכחן אין מעה"מ אלא בב' מצות להקדים חדא אבל לא להקדים דבר רשות, ולכאורה צ"ע מש"ס פסחים דף ס"ד מקבל את המלא ומחזיר את הריקן אבל איפכא לא מ"ט אמר ר"ל משום דאין מעבירין עה"מ, והתם החזרת הריקן נמי רשות הוא, וצע"ג ולפי מ"ש א"ש התם נמי הו"ל כאלו כבר התחיל באותו מצוה כיון דהושיטו לו, וכן כתב סברה זו בטו"א מגילה דף ו' ע"ב שהקשה מש"ס הנ"ל אדברי התוס' שם. עכ"פ מבואר מזה דאפילו היכי דל"ש אין מעה"מ מ"מ כיון שכבר התחיל בה בכל ענין אין מעבירין עה"מ וא"צ לפלס איזה גדולה ואיזה קטנה, ומ"מ בכל כה"ג קשה להכריע מרחוק, ותלי' טובא בהכרעת לבו אומר לו כדאשכחן במעשה המשכן דכתיב וכל איש חכם לב אשר נתן ד' חכמה בלבו כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, ופי' כוונת הפסוק בה"ת דבאמת אין אחד מהם שלמד חכמה ואומנות שהם צריכין למלאכת המשכן דלא היו פונים ללמוד חכמות נשגבות במצרים כשהי' משועבדים בחומר ובלבנים, אבל הענין דכל כלי המשכן בכללי ובפרטי מכוון כנגד שיעור קומה דקדושה, וכן כל איש ישראל יחדיו, נמצא דכל אחד ואחד מישראל הי' מכוון כנגד כלי מיוחד של כלי המשכן כפי בחינתו, נמצא דכלי שהיה כפי בחינתו הי' מספיק בידו לעשותו. אבל מהיכן ידע זה לאיזה כלי מסוגל לעשותו אבל כבר כתבו חכמי המוסר דכאו"א כפי מה שמרגיש בנפשו נטוי' וחשק לאיזה מצוה פרטיות לידע בנפשו דבשבילה בא לעוה"ז לתקנה ע"כ יחזיק בה ולא ירפנה, וה"נ גבי מעשה המשכן קאמר קרא כל איש אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, כיון שהרגיש בעצמו שלבו נשאו לזה עי"ז ידע שהוא מסוגל לעשותו, והארכתי בזה יען כי מע"כ כמתפלא עלי

מ"מ אי אפשר לדון בזה כ"א כאו"א כפי רגשת לבבו, ועוד הי' לי להאריך ולהעיר מע"כ ידינ"פ נ"י על חלקי הבונה והסותר בזה הענין אבל מסתמא לא נסתרו מכנגד עיניו, ואלמלא אהבתו התקוע בלבי מיום הכרתי' הייתי חושך אמרים בזה, ויעיי' עוד בעירובין דף א' ע"ב דס"ל לרבנן זימנין דניחא לי' בחברי' טפי מרבי', ע"כ אמרתי שפתי לא אכלא, והשי"ת לא יכלה רחמיו ויתקנהו בעצה טובה ויתקדש שמו ע"י, ובמהרה נזכה לראות סמיכת זקנים