ערוגת הבושם על או"ח ז

וכה נתקיים בי בעוה"ר) עכ"ז חזקתי את לבי ונחמתי את עצמי כי דברי בעל החלומות לא מעלין ולא מורידין, אבל לבי הי' עלי דוי ותיכף אחר חג הסוכות שמתי לדרך פעמי לנסוע לבית אבי לקבל פניו המאירים אולם ירט הדרך לנגדי ובאם הדרך שמעתי הבשורה כי אבא מארי ז"ל נסע לעיה"מ וויען לדרוש ברופאים, ונבהלתי משמוע, ופחד ופחת הי' לי כי נזכרתי מהחלום הנ"ל, ומיד קול רעש גדול ונורא יצא במחנה העברים בכל המדינה וגם חוצה לה, כי הגאון הצדיק מחוסט נפל למשכב בחולה אנושה והרופאים בוויען החליטו לעשות לו אפעראציאן מסוכנה וממש התפוררה הארץ ותגעש ותרעש התבל, וכל מוסדי המדינה ירגזון, ותהי לחרדת אלקים. ובכל בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל תפוצת ישראל הרבו והפצירו בתפלה יום יום להרופא חולים ית"ש שישלח רפואה שלימה לגברא רבא הדין, ובכמה וכמה קהילות גזרו תענית והתענו ובפרט פה בקהילתינו יצ"ו התענו כמה פעמים אנשים ונשים וטף ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע עשו פדיון נפש ופעולות שונות לבטל הגזירה הקשה והמרה, וכמעט מעולם לא נשמע עוד רעש כזה בעולם בתעניות ובתפילות בשביל אדם פרטי, וממש מי אשר בשם ישראל יכונה הי' שופך לבו כמים עבורו נכח פני השי"ת, אבל בעוה"ר לא עלתה בידינו לפדותו ולבטל הגזירה, ונתקיים בנו בעוה"ר ובפרושכם כפיכם אעלים עיני מכם, וגם כי תרבו תפילה. איננו שומע ורבינו הגדול התהפך בחליו ביסורים קשים ורעים, משך ט' חדשים והיסורים והחולשה גברה יום יום עד שגברו עליונים את התחתונים והאראלים נצחו את המצוקים ונשבה ארון הקודש, ביום ו' עש"ק פ' דברים ז' ימים לחודש מנחם ביום שנכנסו הגויים להיכל, שנת עת"ר לפ"ק, באשמורת הבוקר שעה ג' אחר חצות ונשארנו יתומים באין אב ובאין מנהל ומחזיק בידינו הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות

אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי במשך ימי חליו ומרודו אשר הי' מדוכא ביסורים קשים ונוראים אשר כל השומע והרואה זאת תסמר שערות בשרו ותיצלנה אזניו ופעם אחת אמר לי הצעיר שמימות מתן תורה לא הי' עוד אדם מישראל שיסבול יסורים מרים כאלו רח"ל ובכל זאת לא פסיק פומי' מגירסא ועסק בתורה ועבודה ממש במסירות נפש, ותמיד לא התנצל רק שהיסורים מונעים אותו לעסוק בתורה כאשר עם לבבו, ובימיו האחרונים כאשר גברה עליו החולשה כ"כ עד שלא הי' יכול כלל ללמוד בעיון ממש קץ בחייו, לא מחמת היסורין רח"ל רק מחמת ביטול תורה ועבודה (האי יומא דנח נפשי' דרבי ביום ה' דברים בבוקר קודם התפילה כאשר בא אחר מאחיי היקרים לחדר מטתו שמע שהתפלל תפלת משה רבינו ע"ה בפ' בהעלותך אם ככה את עושה לי וגו', וכל זה בשביל שלא הי' יכול לעסוק בתורה ועבודה ועיי' בילקוט שמעוני תהלים בפסוק יקר בעיני ד' המותה לחסידיו, אלולי ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם לא הי' מתים ולפי ששאלו מיתה בפיהם אמר הקב"ה יסתלקו, וכן הי' באברהם יצחק ויעקב עיי"ש באריכות, וענינו עפ"י מה שאמרו רז"ל במס' נדה דל"א ת"ר שלשה שותפין באדם אביו ואמו והקב"ה מאביו ואמו בא עור ובשר גידין ועצמות וכו' דהקב"ה נותן הנשמה ובינה והשכל, וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם עיי"ש, והנה כ"ז בסתם בני אדם אשר חלק אין להם בנשמה אשר נתן לו הקב"ה ולא סעיי' לזה כלום ולא השלימו אותה יותר רק כמו שניתנה לו מאת השי"ת משא"כ בצדיקים שהשלימו נפשותיהם במעלה גדולה יותר מכפי אשר ניתנה להם מהשי"ת כדאיתא בזוה"ק דאם זכה ב"כ אז מתעלה נפשו לבחי' רוח ואם זכה עוד יתיר תעלה לבחי' נשמה צדיקים כאילו גם בנשמה אית להו שותפות בגוי' דהא על ידי מעשיהם תורתם ועבודתם זכו להתעלות נשמתם לעילא מן דרגא שהי' להם מעיקרא מש"ה הקב"ה גם בחלק הנשמה נוהג כשותף ואין לוקח אותה בלתי רצונם והסכמתם וא"ש דברי המדרש הנ"ל

וכל זמן שלא גברה עליו החולשה עד מאוד והי' בכחו עוד להניע ידו, הי' כותב חי' תורה והעלה על הספר בדיו מה שהעירו רעיוניו בימי צערו, ובמשך הימים אשר חלה את חליו סידר קונטרס מקוה טהרה על ה' מקואות (השי"ת יזכנו להוציא לאור במהרה) והי' לומד אז הלכה זו בעיון רב, עד שנתרשלו ידיו של משה ולא הי' יכול לכתוב עוד ופסק מלהעלות על הספר חידושיו, מאין אונים ואפס כח בעוה"ר, בכל זאת לא פסק פומי' מגירסא ופעם אחת בימיו האחרונים בשכבו על ערשו ערש דוי וכאבו נעכר מאוד ר"ל, ואז כמעט כבר כלו כחותיו ופסקי' לחיותי' אמר לי מה שעלה ברעיונו לתרץ קושי' אחת שהקשה בה' מקואות, ויען שבקושי' זו עמד כאשר פסק מלהעלות חידושיו על הספר והיא אחרונה בקונט' הנ"ל, לא רצה לעמוד בקושי' וצוה להושיט הכתב יד הנ"ל למען יכתוב בו התירוץ שחידוש ואמר בזה הלשון (איך וויל נישט בלייבען בייא איין קשי') ונתנו לו והוא כתב בו בכי"ק, אולם בעוה"ר ידי משה כבדים והכתב הזה לא ניתן עוד לקרות כי הוא מטושטש מאוד ולא כדין כתבא למקרי, ועד הרגע האחרון וזיבולא בתרייתא הי' דבוק בתורה ועבודת השי"ת ומי שלא ראה עבודתו והתנהגותו במשך ימי עניו וחליו לא ראה דביקות התורה ועבודה במסירת נפש מימיו

טהרתו ופרישותו מעניני העולם אין די באר ואין די פרש וגם בימיו האחרונים כאשר כבר כלו כוחותיו לגמרי, ולא הי' יכול להניע עצמו כגבר אין איל, וכאיש נדהם, לא נח ולא שקט עד שהי' מוכרחין לישא אותו במטתו לטובלו במקוה כשירה וכל הפצרת והבקרת ב"ב ואוהביו ומקורביו לא הועילו למונעו מזה, וזה הי' ממש במסירת נפש כי בעצמו לא הי' יכול לסעי' להטבילה אף סעי' כל דהו, רק ה', או ו' תלמידים אחזו בו וטבלו אותו וגם בעש"ק האחרון מימי חייו בעוה"ז לס' מסעי אף שכמעט פסק פתיל חיותו לא נח ולא שקט עד שהובילו אותו על מרשו לבית הטבילה וטבלו אותו בטורח גדול מה איום ונורא הי' המחזה המבהיל ההוא

על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ודרשו רז"ל זו מיתה זאת קיים בעצמו בשלימות כי כל ימי חליו לא פסק פומי' מלהתפלל לפני השי"ת שתצא נפשו רו"כ בדביקות השי"ת, וכמה פעמים אמר, שבאם יש לו איזה זכות מתורה שלמד או מעובדין טבין שעסק בהן במשך ימי חלדו, אין מבקש עבורם רק שתצא ברו"כ במחשבות קדושות כיהודי כשר והי' זה שכרו, וכאשר כמה קרוביו ואוהביו והרבנים הצדיקים אשר בא יום יום מרחוק ומקרוב, ביקשו להרגיעה מעט רוחו, לנחם אותו ולדבר על לבו, לחזק נפשו לנוח מעצבו, אמר במתק לשון קדשו מה אתעצב הלא כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא, אבל על זאת לבי יפחד כי אין בידי מעש להצטדק אורחא דחיקא וזודא קלילא, בשבוע האחרונה שאל אותי הצעיר פ"א וגם את אחי אהובי הב' המופלג לוי יצחק נ"י ב' פעמים מתי יהי' יום ז' באב (הוא יום עליתו בסערה השמימה)

על אלה אני בוכי' עיני עיני ירדה מים ותתעטף עלי נפשי ובתוכי ישתומם לבי בזכרי יום האחרון מימי חייו כאשר