ערוגת הבושם על או"ח סט

לפי"ז הי' נראה לכאורה דהיינו דוקא בכהא"ג שהוא מברך כדרכו וכולל בברכתו גם הנכרי באופן דל"ש לומר שנכרי יחזיק לו תשואות הן בדבר הזה, אבל בנכרי המכירו ויודע שמברכו לא גרע מהא דקיי"ל ביו"ד סי' קנ"א סי"א דבנכרי המכירו מותר ליתן לו מתנת חכם ומבואר שם בטו"ז הטעם, דמסתמא גמולו ישלם לו, והגם דיש מקום לפקפק ולחלק דדוקא במתנת חכם שייך סברא זו דמסתמא ישלם גמולו או שכבר שילם משא"כ במי שבירך לא מסתבר שישלם לו גמול עבור זה ואכתי איכא לא תחנם, מ"מ נראה לפי מ"ש הר"ן בפ' השולח הובא במג"א סי' צ' דה"ט שהותר שיחרור עבדו משום מצוה, דאיסורא דלעולם בהם תעבודו הוא משום דלא תחנם וכיון דכוונתו משום מצוה הוי כמוכרו לו, אלמא אע"ג דלאו ע"י נכרי משתלם גמולו, כיון דמטי' לי' הנאה מ"מ חשבי' לי' כמוכרו לו ה"כ י"ל בנ"ד כיון דמטי' לי' הנאה דמבריח הזיקא דהו"מ לאמטויי לי' ע"י הנכרי הנ"ל שפיר הוי כמוכרו לו, ואע"ג דבעלמא מבריח הזיקא לא מיחשב הנאה כגון גבי מודה"כ דקי"ל פורע את חובו משום דמבריח ארי מנכסי חבירו ל"מ הנאה. כדאיתא בפ' אין ביהמו"ד דף ל"ג מ"מ הא גם מצוה לא חשיב הנאה דהא מצות לאו להנות ניתנו ומ"מ חשבי' לי' כמוכרו לו מחמת הנאה דמטי לי' ע"י המצוה ה"נ ל"ש, והגם דבתשו' באר יעקב הל' עבדים הקשה על הר"ן הנ"ל מש"ס ע"ז דף ס"ד והובא בחי' ח"ס שם דמאי קאמר התם מדר"י נשמע לרבנן לאו מי אמר ר"י אסור ליתן להם מתנת חנם ומ"מ למעוטי תיפלה ש"ד ה"נ לרע"ק, אע"ג דמקיי' בכלאים לוקה למעוטי תיפלה ש"ד, ולהר"ן אין ראי' דכיון דהישראל ממעט את התיפלה ממילא ליכא לאו דלא תחנם. דהו"ל כנוטל שכר, דמתוך כך העלה שם בח"ס דלא אומר הר"ן שיהיה עבד דומה ממש לגוי אלא דמיון בעלמא, והרחק רב ביניהם דבגוי אפי' אין הישראל מפסיד מ"מ כל שהגוי מרויח עובר על לאו לא תחנם, ומשו"ה אע"ג דהישראל מרויח למעט תיפלה מ"מ הי' אסור משום לא תחנם, אי לא דלמעוטי תיפלה ענין גדול היא ודוחה לאו דל"ת ומשא"כ בעבד שפיר קאמר הר"ן דהתם הקפידה היא היכא שהישראל מפסיד כל דמי עבדו, וכיון דהמצוה שוה לו כ"כ כמו העבד לית לן בה, מ"מ נראה דל"ש לומר כן אלא אליבא דר"י לשיטתו דאמר בכה"ת דבר שאין מתכוין אסור והתם בע"ז אליבא דר' יהודה קאי משא"כ למאי דקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, לא גרע מכה"ת כולה דדשא"מ מותר ה"נ אי איהו להנאת עצמו קמתכוין להבריח הנזק מעליו לא איכפת לן אי מטי' הכאה לנכרי עי"ז בכן הי' נראה לכאורא דבנ"ד נמי אין כאן קפידא כלל

ומ"מ אחרי העיון יש לדון בדבר דהנה הטו"ז ביו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ד והובא במג"א שם כ' דאינו נכון לומר כלנו יחד בני ברית דנהי דלבסוף מוציא העכו"ם מכלל ברכה מ"מ תחילה כשאמר כלנו יחד הוי הנכרי עכ"פ אותו רגע בכלל ברכה לכן טוב להפוך ולומר כלנו ב"ב יחד ומדמה לי' להאי דאיתא שם ביו"ד ה' נדרים גבי נדרי שגגות יעו"ש, ולכאורה לפי מ"ש המג"א דעיקר הקפידה הוא משום דלא תחנם מאי כולי האי אם משמעות לשונו הוא באותו רגע לכלול הגוי כיון דסוף כל סוף תוכ"ד מוציאו מכלל ל"ש לת"ח כלל, ואין לי שום דמיון כלל להא דאמרי' שם בה' נדרים דאיכא אינשי דקפדי שלא לומר כולכם חוץ מפלוני דלא יהי' בכלל אפי' רגע א' ומתוך כך נ"ל למאי דאמרי' בע"ז דא"א שיהא יעקב ועשו שוין בברכותי' דכתיב אמלאה החרבה וכ"פ רש"י בחומש בפ' ולאום מלאום יאמץ ואמרי' בגמ' לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים א"כ אי עושה מי שבירך וכולל יחד בני יעקב ויגשו ע"כ תפלת שוא הוא וא"א להתקיים, ואמרי' בפ"ק דשבת לעולם אל יתפלל אדם בלשון ארמי שאין מלה"ש נזקקים ללשון ארמי וע"ש פירש"י שאין נזקקין להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד א"כ ה"נ שפיר קאמר הטו"ז דאיכא קפידא שלא יהי' במשמעות לשונו לכלול העכו"ם אפי' רגע כמימרא כיון דעכ"פ האי רגע מיחזא כשיקרא וכתפלת שוא ואין מלה"ש נזקקין לו אפשר כבר נדחה בזה תפלתו והואיל ואדחי אדחי, ותו דהכא בלא"ה כיון שאומר מי שבירך אבותינו אי"ו ל"ש לומר ברכה זו כ"א לזרע יעקב ולא לזרע עשו ואפי' למאי דאמרי' בשילהי פ"ג דנדרים דהנודר מזרע יצחק אסור בעשו דזרע אברהם הוא דלא מקרי מקרא כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק אבל זרע יצחק מקרי והוא קו' הריב"ש שהובא במג"א סי' תק"ל, אהא דאיתא בשו"ע שם האומר לזרע יעקב תזכור טועה ע"ש, היינו משום דקאי אעקידת יצחק לחודא, מ"מ הכא דכוללם יחר לא שייך ברכה זו כ"א למאן דאיקרי זרע אי"ו, ובחידושי תורה כתבתי בפסוק וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם, ואיתא במ"ר למה כאמר באברהם ויצחק אף וביעקב לא נאמר אף ע"י שהיתה מטתו שלמה לפניו אברהם יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו, אבל יעקב מטתו שלמה כל בניו צדיקים, נ"ל דאין המדרש הזה מוציא לשון אף ממשמעותו לפרשו בלשון חרון אף אלא ה"ק משום שנאמ' באברהם ויצחק אף ולא ביעקב ש"מ זכירת הברית היא בריתו של יעקב, ויצחק עם אברהם אינם אלא נטפלים לבריתו של יעקב, וממילא נשמע דמאן דליתא בזכירת בריתו של יעקב ליתא כמי בזכירת בריתו של אבוי"צ, באופן דלא מהני זכירת בריתו של יצחק ואברהם לזרע עשו וישמעאל, וזהו כוונת המדרש לפי שיצאו מהם עשו וישמעאל נאמר בהם אף כי היכי דלא ניסק אדעתא דלדידהו נמי מהני זכירת הברית של אבוי"צ, עכ"פ נלמוד דל"ש לכלול יחדיו זרע יעקב ועשו במי שבירך אבותינו אי"ו, וא"כ אפשר דלא שייך להתיר משום איבה כיון דמצי לאשתמוטי ולומר דא"א לומר עליו מי שבירך הנ"ל כיון שאינו מזרעם הו"ל כחוכא לומר לאבותינו אי"ו, וכהאי דאמרי' בע"ז דף כ"ו דאולידי אע"ג דבחול שרי משום איבה מ"מ בשבת אסור משום דמצי לאשתמוטי דדוקא למאן דמנטר שבת שרי לן לחלל שבת ע"ש א"כ ה"נ אי בקל יכול לדחותו ל"ש איבה, ומיהו היכא דמובן דא"א לאשתמוטי פשיטא דלא ברב מהא דמבואר בשו"ע סי' קמ"ה סעי' י"ב ע"ש דשרי משום איבה, וכש"כ היכא דכבר ציוה א' מהמסובין לברך את הנכרי אין לפקפק על המברך ממה דאיתא בשו"ע סי' קמ"ח סעי' י' דאסור לכפיל לו ומבואר בברכ"י שם מדקאמר ויצטרך ולא פסיק ותני אסור לכפול ש"מ שאם כבר הקדימו יכול לכפול לו ומ"מ על המצוה לברך, עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה כהאי דאמרי' בסנהדרין פ' הנשרפין בהשבת אבידה לעכו"ם ופירש"י משום דמשוה נכרי לישראל ומראה שמצות הקב"ה אינו חביבה לו שהרי גם לעכו"ם עושה כן, כש"כ הכא דאית בי' קצת קטנות אמונה לטעמים המבוארים לעיל, ובירושלמי פ"ק דע"ז הובא בהגר"א ססי' קמ"ח גרדאי שאלו לרבי אמי יום משתה של עכו"ם מהו סבר משרי לון משום דרכי שלום א"ל רבא והא תני ר"ח יום משתה של עכו"ם אסור א"ל ר"מ לולא דברי רבא הי' מתיר ע"ז שלהם, וברוך שהרחקנו מהם ע"כ מהיות טוב נכון שיעשה להנכרי היושב במסיבה מי שבירך בפ"ע ולא יזכיר שמות האבות איצ"ו, אלא כגון הצור תמים פעלו הוא יברך וכי"ב, דבמקום דאיכא לאשתמוטי באופן אחר לא שרי להחני' להם ובכה"ג אין כאן בית מיחוש והוא לדעתי עצה נכונה

וכ"ז כתבתי להתלמד ולברר הדין כדת של תורה, אבל מודעת זאת לכל באי שערי תורה דכל מה שנאמ'