ערוגת הבושם על או"ח סח

ומ"מ ס"ל דלא מכר משום דבעין רעה הוא מוכר, או דילמא דמדינא יש חילוק דאפי' אי תלוש ולבסוף חוברו כמחובר מ"מ כל היכא דהוי עליו תורת כלי כמו האיצטרובלין והיינו חול"ק לא מהני חיבורו לשוי' כמחובר, ואיבעי זה סלקא בתיקו וא"כ בחול"ק הו"ל איבעיא דלא איפשטא אבל בקבעו ולבסוף חקקו מעולם לא עלה על דעת רב יוסף להסתפק דהא קאי אליבא דרבנן דמכתשת דלדידהו בודאי קולב"ח הוא מחובר מדמכר המכתשת קבוע משו"ה לא קמבע"ל אלא באיצטרובלין שהוא חול"ק, ועיי"ש בתוס' שהקשה על פירוש הרשב"ם, ומתוך כך פירשו אינהו לאידך גיסא דהאיבעיא הוא אליבא דמ"ד קולב"ח הוא כתלוש כמו רבנן דדף אלא דקמבע"ל באיצטרובלין דקמבטיל לי' אגב בנין בזה י"ל דרבנן מודו דחשיב מחובר עיי"ש, (ולשיטתיהם אזלו דאינהו ס"ל הא דמחלקו רבנן בין מכתשת חקוקה לקבועה היינו בין מחובר מעיקרו למחובר אח"כ, וא"כ לא מצי לפרשו כפי' הרשב"ם) ויש להוסיף על פי' רשב"ם דהא נמי דבעי רב יוסף אליבא דרבנן דמכתשת לענין חול"ק אי חשיב כמחובר נמי לא קמבע"ל בחול"ק בעלמא ובזה פשיטא לי' דאפי' להנהו רבנן הוא כתלוש וכי קמבע"ל באיצטרובלין וכיו"ב דמבטל לי' לגבי כותל כמש"כ התוס', ובזה יתיישבו מקצת קושיית התוס' שם על הרשב"ם עיי"ש ובזה מבוארים היטב דברי האגודה הנ"ל שכ' דמבעי' לי' איצטרובלין דבטיל אגב קרקע לרבנן דמכתשת אי הוא בטיל לגמרי כמו כותל הרי דהרכיב שני הפירושים פי' רשב"ם ופי' התוס' דהא להתוס' קמבע"ל אליבא דרבנן דדף ולרשב"ם הא לא צריכין לומר משום דמבטיל לי' אגב קרקע א"ו כדפרישית דו"ק, ולפי"ז עכ"פ קושיית הטו"ז ל"ק דרב יוסף מעיקרא לא קמבע"ל אלא בחול"ק אי הוא נמי כמחובר, וזהו דסליק בתיקו אבל בקובעו ולבסוף חקקו מעיקרו לא קמבע"ל דודאי מעיקר הדין הו"ל כמחובר לרבנן דמכתשת, ומוכח נמי מדקמבע"ל אליבא דס"ל הלכה כרבנן דמכתשת וא"כ מיושבים שפיר קושיית הטו"ז בס"ד, ודו"ק היטב, ובמש"כ יתיישב ממילא שפיר הא דמקשים על הטור ביור"ד סי' ר"א והוא בש"ך ס"ק כ"א הלוקח גיגית וקבעו בארץ פסול לטבול בו דמשמע הא אם קבעו בתחילה ואח"כ עשאו ממנו כלי מותר ליטבול בו והא למאי דמסקי' בש"ס ב"ב הנ"ל לא מקילין אלא בשאובין דרבנן משא"כ טבילה בכלים דהוא דאורייתא לכו"ע אפי' קולב"ח נמי לא וכבר הקשה כן בנודב"י מדו"ת סי' קמ"ב, והאריכו בתירץ קושיא זו גדולי האחרונים, עיין בתשו' ח"ס חיור"ד סי' קצ"ח, ולפי מש"כ הכל ניחא בס"ד דלמסקנא קיימ"ל כרבנן דמכתשת דמדינא יש חילוק בין קובעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קובעו, ודו"ק היטב

(ב) הפרימ"ג בסי' קנ"ט במשבצות ס"ק ח' העלה דהאבנים שקובעין בכותל ואח"כ חקק מהם בית קיבול מותר להטביל בהם ידים כי היכא דקיימ"ל דקול"ח אינו פוסל את המקוה דלענין דרבנן חשבינן לי' כמחובר הה"ד לענין נט"י, ולענ"ד כראה דתלי' באשלי רברבי, דלפימש"כ בעצי אלמוגים ליישב קושי' הטו"ז על האגודה דפסק בתיקו להחמיר אע"ג דהוא אד"ר דהיי"ט משום דבדבר זה אם נאמר בקובעו ולבסוף חקקו יש עליו תורת כלי או לא יש בו להקל ולהחמיר לענין נט"י שאם נאמר שיש עליו תורת כלי מותר ליטול ידיו ואסור להטביל בתוכו לשיטת רו"פ שחולקין על הבה"ג בס"ח. ואם נאמר שאין עליו תורת כלי הוא להיפך דאסור ליטול ידיו ומותר להטביל בו ידיו והו"ל תרי קולי דסתרו אהדדי ע"כ נאמר דניזול לחומרא בקולב"ח לכל מילי עיי"ש, והיינו כעין שכ' התוס' בביצה דף י"ד בשמעתא דתבלין נדוכין כדרכן דפסקינן כחומרא דתרי לישנא אע"ג דהוא אד"ר ובשל סופרים הלך אחר המיקל מ"מ כיון דיש בתרוויי' קולא וחומרא פסקינן לחומרא בתרוויי' עיי"ש, ולפי"ז ה"כ יש לן להחמיר גם לענין קולבית, מיהא לפימש"כ דאיבעי' דרב יוסף לא היה אלא בחקקו ולב"ק, ובזה הוא דס"ל לאגודה לחומרא, א"כ אין ראי' מזה בקול"ח, ועדיין יש לדון לפימש"כ התו"ח בשמעתין דב"ב הנ"ל, דהיינו טעמא דבשאובין הקילו לומר דקול"ח אינו פוסל את המקוה משום דכל עיקר דשאיבה פסול אינו אלא משום גזירה שמא יטבל בכלים וכיון דקבעו בקרקע ל"ש לומר גזירה זו דלא מיחלף בכלים, ועיי"ש שהכריח פירושו מסוגיית הש"ס וגם אני הבאתי ראי' לדבריו מש"ס ב"ק דף ס"ז ויתבאר לפנינו, עיין לקמן סי' א"כ אין ראי' משם לנט"י דבנט"י דל"ש האי טעמא א"כ בקולב"ח אוקמי' אדינא ומה"ת הרי הוא כתלוש וא"כ מיפסל לטבילת ידים: מיהא הרשב"ם שם ל"ס לי' כהתו"ח עיי"ש, ולפי מה דהעלה בספר עצי אלמוגים ליישב קושיית הטו"ז דהא קיימ"ל כרבנן דדף אלא בדרבנן הקילו בקול"ח לשוי' כמחובר אבל מה"ת דינו כתלוש א"כ למה אין נוטלין לידים מכלי שקבעו ולב"ח. ותי' בס' הנ"ל דגם לרבנן מה"ת יש חילוק בין קולב"ח או חול"ק, אלא דלענין טומאת כלי מתכות דאורייתא גזרי רבנן אקבעו ולבס"ח אטו חקקו ולבסוף קבעו אבל בשאיבה דרבנן אוקמוהו אדאורייתא ולא גזרו, א"כ בקולב"ח מדאורייתא דינו כמחובר ופסול לנט"י ושפיר פסק הרמ"א עיי"ש, ועיין בנודב"י מהדו"ת חיור"ד סי' קמ"ב במה שהקשה על העצי אלמוגים הנ"ל, ומש"כ שם דלא מסתבר לחלק מהת"ו בין קולב"ח או חולב"ק ובאמת ריהטא דסוגיא דב"ב משמע דמעיקר הדין יש סברא לחלק מהת"ו בין קולב"ח או חולב"ק, דהא אי הוי קיימ"ל שאיבה דאורייתא הוי מוקי לה לברייתא דצינור כר"א דדף עיי"ש, אלמא דלא כנודב"י, ועיין ח"ס חיור"ד סי' קצ"ח דמייתי נמי דברי העצי אלמוגים והעלה כדבריו וא"כ כיון דמדינא יש חילוק גם לרבנן דדף, שוב קיימ"ל דלענין טבילת ידים כשר בקולב"ח, כמו שהעלה הפרמ"ג, ובפרט לפימש"כ לעיל דקיימ"ל כרבנן דבית, א"כ מדינא יש חילוק, וא"כ בודאי כשר לטבול ידיו בכלי שקבעו ולבסוף חקקו כמש"כ הפרי מגדים הנ"ל ודו"ק

סי' לג

שוכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג החו"ב בח"ת המושלם במעומד"ט כש"ת מו"ה אשר גראסבערג נ"י אב"ד דק"ק בעלעניעש יע"א

גי"ה לנכון הגיעני ואשר נפשו לשאול הגיע היות שהיו בכפר אחד מסובים בסעודת חנוכת הבית אצל נכבד ויר"ש אחד ובתוך המסובים הי' גם סופר הגליל שקורין נאטער ערל והוא גבר אלים ויש בידו להרע או להטיב להרבה יהודים בעניין גביית חובות והטלת מסים וארניניות ושמירה מצוררים כידוע בכפרים יש לאלו תקיפות והנה כאשר עשו מי שבירך להמסובין כנהוג בחתר חלילה ציוה אחד מהמסובים להמברך לברך גם את הכאטער הנ"ל מפני דרכי שלום והי' שם תורני אחד שהרעיש ע"ז לומר מי שבירך על נכרי ונשאל מעכ"ת הדין עם מי, אם עם המברך או עם המלגלג וכועס, ומעכ"ת אינו מוצא שום איסור בזה מידי דהוי אפרכסת עניי נכרים וכיו"ב אשר הכל מותר מפני דרכי שלום וכש"כ במקום דיש לחוש לאיבה, והואיל והדבר זה רגיל ושכיח הרבה ויוכל הדבר לבוא באיזה פעם לידי כסופא ביקש מעכ"ת לחוות לו דעתי בזה, הנה במג"א סי' קפ"ט ס"ק א' כ' כשיש עכו"ם בבית צ"ל בברכת המזון כן יברך אותנו בני ברית וכ' שם הטעם בשם מט"מ וכלבו דאסור לברך העכו"ם משום דהוי בכלל לא תחנם,