ערוגת הבושם על או"ח ס

וצע"ג, והכי ס"ל להמג"א בס"ק א' בפשיטות דאפי' יש לו ב' בהכ"נ אסיר וכ' דכ"מ בגמ', ומה שכ' הטו"ז ראי' ממה שכ' הרמ"א בסי' קנ"ג דביש להם אחרת מותר לסתור הישנה כ"כ המג"א שם ס"ק ט"ז אמש"כ הרמ"א וכ"ז לא איירי אלא כשיש להם ביהכ"נ אחרת, פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם ביהכ"נ אחרת מקודם אסור למכור א' דהא אפי' לסתור האחד אסור עיי"ש

ותו נ"ל דלשיטת הרמב"ם והשו"ע ע"כ א"א לומר דביש להם ביהכ"נ קבוע מותר לסתור האחרת, דיל"ד בלשון הרמב"ם פ"א מה' תפלה וכן הוא לשון השו"ע שכ' שמא יארע לשם אונס ולא יבנו האחרת מפני מה שינו מלשון הש"ס דהטעם משום פשיעותא. תו ק"ל דבש"ס קמבע"ל שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי מאי וקפשוט לאיסורא, משום דזימנין מתרמי לה פד"ש, ואמאי לא הביאו הרמב"ם והשו"ע הך פשיטות האיבעי' בהדי', ונהי דבה' מתנ"ע פ"ה הי"א וכן בש"ע יו"ד סי' רנ"ב מבואר דמותר למכור עצים ואבנים המוכנים לביהכ"נ לצורך פד"ש, מ"מ אכתי לא מוכח דחיישי' דילמא מתרמי להו פד"ש, וכיון דבש"ס קמבע"ל הו"ל להביא כאן בהדי' הך מילתא דאפי' בכהא"ג אסור לסתור, תו איכא למידק בהא דאמרי' במגילה דף כ"ו ע"ב רמי ב"א הוי קא בני בי כנישתא הוי האי ביכ"נ עתיקא הוי בעי למסתרי ולאתויי ליבני וכשור מינה ועיולי להתם וכו' וקמבע"ל הא דר"ח דלא לסתור אינש ביכ"נ עד דבני בי כנישתא אחריתא התם משום פשיעותא כהא"ג מאי ומסקי' בגמ' לאיסורא, ופלא על הרמב"ם והשו"ע שלא הביאו הך איבעי' ופשיטותי'. והנה הרמ"א הביא כן בשו"ע סי' קנ"ב אבל על המחבר קשי' וכן על הרמב"ם ומתוך כך נ"ל עפ"י מה דפליגי הב"ח והמג"א בס"ק ה' היכא דעומד באמצע הבנין אי חיישינן לפשיעותא, וס"ל להב"ח בפשיטות דבעומד באמצע הבנין ל"ח לפשיעותא, וכבר כתבו המחהש"ק וכל האחרונים דהמג"א שגה בכוונת הב"ח דאין כוונתו דישן עומד באמצע בנין החדש, אלא כוונת הב"ח דכבר התחיל לבנות החדש אלא שלא נגמר עדיין, ובזה פשיטא לי' להב"ח דל"ח לפשיעותא, אלא דהאיבעי' נפשוט לאיסורא משום טעמא דצלויי והיכא דאית לי' דוכתא לצלויי שרי בכהא"ג, והמג"א ס"ל דנהי דל"ח לפשיעותא מ"מ חיישי' לאונסא עיי"ש. והנה קושיות המג"א על הב"ח כולם צ"ע אפילו לפי' האמת שבב"ח כמו שיתבאר לפנינו בס"ד, והשתא י"ל בפשיטות דבהך עובדא דהתם הו"ל דוכתא לצלויי והא נמי הוי פשיטא לי' להש"ס דבכהא"ג ליכא נמי טעמא דפשיעותא אלא דקמבעיל אי מ"מ חיישי' מיהת לדילמא מתרמי אונסא, וקפשיט איסורא דנהי דל"ח לפשיעותא וחזר חיישינן לאונסא, והשתא ניחא שפיר הא דלא כ' הרמב"ם והש"ע טעמא דפשיעותא. דס"ל דלאחר שנפשוי האיבעי' שם במגילה דחיישי' לאונסא וטעם זה כולל יותר ושייך בכל גונא אפי' כבר עומד באמצע הבנין ואפי' איכא דוכתא לצלויי, והשתא לא הוצרכו נמי להביא הך איבעי' דשריגי ליבני וכו' דע"כ לא קמ"ל בב"ב אלא משום דהתם לא קאי אלא לטעמא דפשיעותא אבל למאי דמסקי' במגילה דחיישינן נמי לאונסא, פשיטא דאין נפק"מ אי קיימי שריגי וליבני, וא"ש הכל בפשיטות דהאי טעמא דשמא יארע להם אונס הוא כולל הכל, והשתא דאתית להכי ממילא מוכח דלהרמב"ם והשו"ע דכ' זה הטעם בודאי אין נפק"מ אי יש להם שני ביהכ"נ דהא מ"מ טעמא דאונסא מיהא שייך בכל ענין, וניחא בזה גם קושי' הב"ח על הרמ"א שכ' דאסור ליקח אבנים מביהכ"נ הישנה כדי לבנות חדשה, דהו"ל לומר דוקא היכא דליכא דוכתא לצלויי כדמסיים בהג"א שממנו מקור דין זה, ולהנ"ל א"ש דמוכח מהרמב"ם הנ"ל דע"כ לא ס"ל כהג"א בזה, והגם שמה שכ' נוטה קצת ממה שכתב המג"א דהא למג"א גם פשיעותא שייך אפי' בכהא"ג מ"מ הצד השוה שבהם דאפי' בכהא"ג לא יסתור אינש בכ"נ, אי משום פשיעותא כמ"ש המג"א אי משום אונסא כדמוכח מהרמב"ם השו"ע, ומה שכ' המחהש"ק ליישב קושיי' המג"א על הב"ח בהא דל"ק בגמ' איכא בנייהו כשעומד באמצע הבנין והיינו כשכבר התחיל בנין החדש (הנה לפי מ"ש לק"מ דלמאי דקאמר בב"ב הטעם משום פשיעותא איה"נ דל"ש לומר הך איכא בינייהו) וכ' המחהש"ק דמצינן כ"פ דהומ"ל גם איכא בינייהו אחרינא, נראה דאינו מספיק דעיקר קושי' המג"א דהול"ל איכא בינייהו איפכא דלטעמא דצלויי אסור ולטעמא דפשיעותא שרי, א"ו דגם בכהא"ג שייך פשיעותא, ועכ"פ לדינא הדבר ברור כמ"ש המג"א וכן מוכח בהדי' מפירש"י בשמעתא דב"ב שם בד"ה משום פשיעותא דפירש"י דילמא מתרמי אונס ופשעו, וכבר כ' הח"ס ז"ל בתי' לב"ב שם פירוש לפירושו דמתרמי אונס פד"ש ויהיו אנוסים למסור אפי' כשורי וליבני שכבר הכינו ושוב יפשעו ולקבץ ממון אחר, ולזה נתכוין המג"א בסי' קנ"ב ונהי בהבנת דברי הב"ח שגה המג"א במח"כ מ"מ בעיקר הדין צדק המג"א בלי ספק עכ"ל, ולפי מ"ש מדוקדק טפי הא דהוצרך רש"י לפרש כך משום דקאמר בש"ס א"ב דאיכא דוכתא לצלויי, ול"ק נמי א"ב לאידך גיסא, משו"ה פירש"י כנ"ל דלא מצי למימר א"ב דנהי דמשום פשיעותא ל"ק, מ"מ לאונסא מיהא חיישינן עכ"פ מוכח לדינא בכ"א אסור אי משום פשיעותא או משום אונסא

והשתא בנ"ז אפי' אית להו דוכתא לצלויי ואפי' את"ל דביהמ"ד של הבחורים הו"ל כבי כנישתא אחריתא מאחר שהוא מקום להתפלל, מ"מ פשוט דזה לא מהני מידי להקל, ל"מ לשיטת הרמב"ם והשו"ע והמג"א ורש"י וכ"ה שיטת הטור והרא"ש דאפי' בב' בכ"נ אסור כמו שכ' אלא אפי' נימא כשיטת הרשב"א והר"ן והטו"ז נמי נראה פשוט דאין שייך בזה קולת הר"ן דנהי דהבעה"ב יהי' להם מקום קבוע להתפלל, מכל מקום לאידך גיסא הבחורים יהי' נדחים משם ממקום קביעותם בלימוד הישיבה, וגם מספקא לי היכא דאית להו דוכתא לאנשים ולא לנשים אי מהני בזה להך טעמא דצלויי, וכש"כ אם באנו להקל לסתור ביהכ"נ של גברי משום הרחבת ביהכ"נ של נשים, א"כ ע"כ צ"ל דגם ביהכ"נ של נשים יש לה קדושת ביהכ"נ גמור, א"כ ע"כ צריך לייחד גם להם דוכתא לצלויי כל ימי הבנין נמצא קילו, חומרו, וראיתי בתשו' מהרי"א ח' או"ח סי' כ"ח וכ"ט שרצה לצדד לחלק בין יחיד לציבור. משום דרבים מדכרי אהדדי ליכא למיחוש כ"כ לפשיעותא כדאיתא סברא תו בעירובין דף ג' וכ' דהכי דייק לישנא דר"ח לא ליסתור אינש יחיד דייקא, ולענ"ד אין זה דיוק כלל מלבד מה שהרגיש שם בעצמו דהא הש"ס בעירובין שם קאמר נמי סברא לאידך גיסא דברבים י"ל דהו"ל כקדירה דבי שותפי וכו', בלאה"כ נראה לי דלרבותא נקט לא לסתור אינש דהא החשש הוא אפי' שריגי ליבני משום דלמא אתרמי להו פד"ש, וכ"ז לא שייך אלא בציבור דמצות פד"ש רמיא עליהו, ועפ"י דין מחויבין למכור ליבני והדורי וכשורי משום מצות פד"ש, אבל ביחיד הו"א כיון דמצות פד"ש לאו עליו לבדו רמי' דהא הכל מחוייבין להשתדל במאודם. ולהשתתף במצוה א"כ מהיכ"ת נחוש לזה קמ"ל דאפי' ביחיד נמי חיישי' דלמא מתרמי לי' מצוה כזו וז"פ, מיהא בלא"ה מוכח בש"ס ופוסקי' דאין חילוק כלל להקל בביהכ"נ של ציבור, ואין מן הצורך להאריך בזה

ואכתי צריכין אנו לברורי אי יש לנו צד להקל מחמת דחיקות המקום שצריכין להיות עומדים צפופים בעזרת אנשים וכמו כן בעזרת נשים א"א בשום אופן שתכיל את כולם ויש בזה משום שני צדדים, אי דחיקת המקום