ערוגת הבושם על או"ח נה

מ"מ תיתא מהיכא תיתא עכ"פ כיון דאית בי' האי רעותא, שוב א"א לחייב האקרו"ט להעמידו במקום אביו, ובהא שהאקרו"ט טוענים שיש כאן תקנה, שלא יהיו המשועבדים קרובים זה לזה, הנה אם יתברר שתקנה זו כבר היתה מימים קדמונים, ודאי הדין עמהם, דנראה הך תקנתא מעליותא היא עפ"י מה דקיימ"ל בשו"ע יור"ד סי' קכ"ז בהג"ה שם דשני אחים אין נחשבין אלא כע"א לענין עדות באיסורין, וכיון שבהרבה מקומות תיקנו להם שיהי' תמיד שני שוחטים בבית המטבחיים, ובח"ס סי' קלסי' להך תקנתא, ועיי"ש דבפפד"מ היה המנהג דאפי' בשחיטת עופות היו צריכין השוחטים להראות סכינם זה לזה קודם שחיטה, עיי"ש, וא"כ כיון דשני קרובים אינם חשובים אלא כע"א א"כ הך תקנתא ודאי תקנתא מעליא היא וכ"ז אם באמת התקנה היא משנים קדמונים. אבל אם לא נעשה הך תקנתא אלא חדשים מקרוב אין בכחם לסלק את הבא בטענת חזקה, מחמת תקנתא שעשו אח"כ, מיהא בנ"ד בלא"ה אין לחייב את האקרו"ט לקבל את ר"מ הנ"ל מחמת טעמים המבוארים לעיל בן נראה לענ"ד נכון הלכה למעשה

סימן כה

נשאלתי מאקרו"ט דק"ק הומנא יצ"ו שנדבה רוחם לרומם בית אלקינו מקדש מעט ולתקן את בדק הבית בכל מקום שימצא שם בדק, והנה לפני ארון הקודש יש שם טס של בתל מצויר בציורים ופטורי ציצים וחקוק עליו שם הוי' ית"ש ועתה דעת מקצת גבאים להעביר משם האי טס של ברזל ואומרים דעי"ז ניחא טפי תשמישי' דארון הקודש בהוצאה והכנסת הס"ת, אי ש"ד למיעבד הכי, ואת"ל דלהעבירו לגמרי לא שפיר דמי מאי להעבירו משם ולקבעו במק"א

תשובה באו"ח סי' קנ"ב כתב רמ"א בשם המרדכי אסור לסתור שום דבר מביהכ"נ אלא אם כן עושה ע"מ לבנות, וטעמא דמילתא משום דכתיב לא תעשון כן לי"א, ודרשי' מזה אזהרה לנותץ אבן מהר הבית והה"ד מביהכ"נ דהוי מקדש מעט, ומה"ט אוסר הטו"ז בסי' קנ"א ס"ק ג' לעשות גומא בכותל לקבוע שם השטענדיר ע"ש, מיהא לכאור' י"ל דאזהרה הנ"ל לא נאמר אלא בדברים שהם בגוף הביהכ"נ ולצרכו כגון כותלי' ומחיצות וכיו"ב, וה"ה נמי הספסלים והעמודים, שאוסר המהר"ם פאדואה בתשו' סי' ס"ב אי לאו דלא מתסר כ"א דבר המחובר, אבל האי דקמן בכה"ג שאינו אלא לנוי בעלמא ואינו מצרכי ביהכ"נ כלל איכא למימר דלא נאסר, אבל אחרי העיון נראה דזה אינו דהא אזהרה לנותץ אבן ולמוחק השם כלהו מחד קרא נפק"ל והא קיי"ל דכל הנטפל להשם מלאחריו כבר נתקדש ע"י השם ובכלל אזהרת ל"ת כן הוא א"כ הה"ד האי טס הנ"ל דכבר נתקדש בקדושת ביהכ"נ נמי בכלל אזהרה איתא אלא דלכאור' דברי הטו"ז צע"ג דהא משמע ברמב"ם ה' יסוה"ת פ"ו דלא מתסר אלא בעושה דרך השחתה, א"כ האי נידון דטו"ז לא ליתסר וה"ה האי דקמן נמי לאו דרך השחתה הוא כיון שעושין כן משום דכמה פעמים בהוצאת והכנסת הס"ת הוא לעיכובא

וראיתי להפרימ"ג שם בסי' קנ"א שהקשה כן על הטו"ז והוסיף לתמוה דמכדי כולהו אחד קרא נפק"ל וכי היכי דבמוחק השם ע"מ לתקן נמי מיתסר הה"נ ליאסר אפי' שלא כדרך השחתה, ותי' דהתם מסתבר שלא נאסר ע"מ לתקן דהא אם לא יתקן יפול, משא"כ במחיקת השם, ולדבריו הי' נראה דאיה"נ דה"ה בהשם נמי דאם לא יתקן יפסול הס"ת וכיו"ב איה"נ דשרי, ודין זה צע"ג ביו"ד עיי' בב"י מה שהביא בשם ר"י אכסנדרי ביו"ד סי' רע"ג, ומ"מ אכתי אין בזה כדי להעלות ארוכה להטו"ז דא"כ אנחנו לא נדע כ"א באופן שאם לא יתקן יתקלקל גוף הבנין אבל אכתי לא מוכח דאי ליש לומר שיתקלקל כגון בהאי דהטו"ז וכה"ג דקמן דנמי שרי הואיל ואין דרך השחתה, והנה בפ"ק דב"ב דף ג' אמרי' לא לסתור אינש ביהכ"נ עד דבנו בי' כנישתא אחריתא וקאמר טעמא משום פשיעותא או משום צלויי ע"ש ולכאור' מוכח דלא מיתסר אלא בעושה דרך השחתה דאל"כ ל"ל האי טעמא ת"ל משום אזהרה דל"ת כן לי"א, וביותר קשה דקאמר התם בגמ' איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתא, ות"ל דמיתסר משום טעמא הנ"ל, אלא ע"כ דכל שאינו דרך השחתה לא מיתסר וקשי' להטו"ז הנ"ל

ולכאור' י"ל דלא שייך האי לאו דל"ת כן אלא בנותץ האבן או שאר דבר מחובר באופן דלא יהא ראוי לתשמיש קדושה כמקדם, משא"כ בסותר ביהכ"נ ע"מ לבנות ביהכ"נ במק"א באותן עצים ואבנים גופייהו, באופן דהנהו עצים ואבנים יזכו להיות משכן ומקדש מעט כמקדם לא שייך האי איסורא, ולפי"ז א"ש דברי הטו"ז דהרמב"ם ליק דרך השחתה אלא לאפוקי אם בא לתקן בדק הבית, א"נ שבא לבנות אותן אבנים במקום דאכתי בקדושתייהו קאי כמקדם, משא"כ בנידון של הטו"ז אותו מקצת שנסתר מהכותל ביה"כ עפריו ואבניו פקעו בכדו שפיר קאמר הטו"ז דמיתסר, ולפי"ז בנידון דידן שרצון הגבאים לקבוע הטס הנ"ל במקום אחר מביהכ"נ א"כ בקדושתו קאי כמקדם, איכא למימר דשרי כיון דאינו עושה דרך השחתה

מיהא אחרי העיון נראה לכאור' אין זה כדי ליתובי דעתא דהא אמרי' התם בב"ב שם לא ליסתר אינש בי' כנישתא עד דבנו בי כנישתא אחריתא, משמע דאם בנו כבר בי כנישתא אחריתא מיהא שרי, אע"ג דעציו ואבניו פקעו קדושתייהו דהא כיון דכבר בנו שוב לא יבנה ואמאי, לתסור מיהא משום ל"ת כן ושוב ראיתי בס' אמונת חכמים דרצה להוכיח ג"כ מש"ס הנ"ל דכל ע"מ לתקן שפיר דמי, אבל לענ"ד נראה דאין מכאן תיובתא על הטו"ז הנ"ל דהא אמרי' במגילה בתי כנסיות שבחו"ל ע"ת הם עשוי' וקיי"ל נמי בשו"ע סי' קנ"ג ע"ש דמותר למכור ביהכ"נ עפ"י תנאים המבוארים שם א"כ מעיקרא לא חל עליו קדושת ביהכ"נ אלא עד האי שעתא דרצון הקהל למכרו או לסתרו, משו"ה ל"ש התם טעמא דל"ת כן, משא"כ בנדון דהטו"ז שפיר אמרי' דמיתסר אע"ג דאינו עושה דרך השחתה וההד"נ בנידון דידן, ואפי' אם נפשך לומר דמ"מ אינו דומה ממש למה שכתב הטו"ז דהתם עכ"פ האי אבן ועפר שחולץ וקוצה וטח אזל לאיבוד משא"כ הכא האי טס המחובר כאן קובע מקומו במקום אחר כה"ג דחילקנו לעיל, מ"מ נראה לי דמיתסר מטעמא דאמרי' בירושלמי הובא בר"ן פ' הבונה והקמות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון בדרום לעולם בדרום, ומה"ט כ' המג"א בה' ציצית סי' ח' בשם שלה"ק דנוהגין לעשות חתיכת משי בראש הטלית לסימן שאותו צד יהי' תמיד לצד הראש ע"ש א"כ ה"נ דכוותי' כיון דזכה האי טס להיות במקום אה"ק לא יתכן להורידו למקום נמוך ממנו בקדושה

ואף דהמג"א הביא שם בשם האר"י הק' דלא הקפיד ע"ז נ"ל בס"ד דה"ט דהאר"י הק' משום דס"ל דאין ללמוד תשמישי טלית של מצוה מקרשי המשכן וטעמא דמילתא בשלמא התם קרש ע"י שזכה להנתן בצפון קנה קדושה עולמית איכא למימר דזכה להיות בצפון לעולם משא"כ בטלית של מצוה דקיי"ל ציצית חובת גברא הוא