ערוגת הבושם על או"ח נב

הוא דאיכא קפידא, או דילמא אפי' באמצע פרשה דלא פסקה משה נמי אמרי' דאנן לא פסקינן, ופליאה דעת ממנו שלכאורה הסוגיות סותרות זא"ז דבספ"ק דברכות אמרי' בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש ומפני מה לא קבעוה משום טורח הציבור וקאמר התם טעמא דבקשו לקבוע משום דאית בה האי קרא דברע שכב כארי ופריך עלה לימא האי פסוקא ותו לא, ומשני בגמרא משום דגמורי כל הפרשה דלא פסקה משה באורייתא אנן לא פסקינן אלמא אפילו בסוף פסוק לא פסקינן באמצע פרשה, ואילו במגילה דף כ"ב ע"ב פרכי' בגמרא אהא דתנן אנשי המעמד היו קוראין במעשה בראשית ביום א' בראשית ויהי' רקיע, בשלמא יהי רקיע בא' דתלתא פסוקי הוי אלא בראשית בשנים חמשה פסוקי הוי ותני' הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, ואיתמר עלה רב אמר דולג, ושמואל אמר פוסק, רב מ"ט לא אמר פוסק, כל פסוקא דלא פסקא משה אנן לא פסקינן לה, ושמואל נמי ל"פ אלא משום דלא אפשר משמע בגמרא דוקא באמצע פסוק הוא דל"פ פרשה דלא פסקה משה, דאין לומר דכל פסוקא דנקט הוא לאו דוקא, והה"ד כל פרשה דלא פסקה משה, אלא משום דהתם מאמצע פסוק מיירי נקיט האי לישנא, ז"א דהא משמע אילו הוי ו' פסוקי' הוי ניחא לי' אע"ג דבעי למפסק באמצע הפרשה, ותו דהרי גם אנו מפסיקין בקה"ת לענין הקרואים פעמים אין מספר שלא במקום דמפסקא פרשתא מהדדי

ומתוך מה שכתבתי יתחדש לנו תי' נכון בהא דמקשים על הרשב"א בחידושיו, שהקשה אהא דאמרינן בברכות י"ד ע"ב במערבא אמרי בערבית דבר אל בנ"י ואמרת אליהם אני ד' אלקיכם ולא מסיימו כל פרשת ציצית עיי"ש והיכא הוי עבדו הכא והא קיי"ל כל פסוקי דל"פ משה אנן לא פסקינן. ונתפלא בתשו' ח"ס ז"ל הא מקרא מלא הוא בסוף פ' אחרי מות, ושוב מצאתי כן בס' שיטה מקובצת על מס' ברכות שנדפס מחדש אולם אם נימא דהקפידא הוא שלא להפסיק באמצע הפרשה כדמוכח בהאי שמעתא דבקשו לקבוע פ' בלק בק"ש, א"כ קושי' הרשב"א על מכונה, ולא איכפת לן אם הוא פסוק בפ' אחרי מות, ושוב התבוננתי בחידושי הרשב"א, וראיתי לשונו הקודש מזוקק שבעתיים ת"ל ק"ל ת"ל כל פרשה דל"פ משה אנן לא פסקינן כדאמרינן לעיל בפ' בלעם, דקדק להביא ראיי' ממאי דאמרי' גבי פ' בלעם כדי לסלק תלונת הח"ס הנ"ל ומשו"ה הוצרך הרשב"א לתרץ דכמו שאמרו דבר אל בנ"י לא הוי התחלה משום דלא התחיל בעיקר המצוה כלום ה"נ אני ד' אלקיכם לא חשבינן לי' בהפסק פרשה כיון שלא אמר מעיקר המצוה כלום, עיי"ש

ומ"מ קושייתינו מסתירת הסוגי' במקומה היא עומדת ע"כ נלענ"ד לידון בדבר החדש דודאי אנן לא קפדינן מבפסוק היכא דל"פ משה באורייתא אלא דוקא באמצע הפסוק משא"כ באמצע הפרשה אין קפידא והא דבקשו לקבוע פ' בלק ולא רצו לומר האי פסוקא לחודא משום כל פרשה דל"פ משה וכו' נ"ל עפ"י מאי דאמרינן בקדושין דף כ' חציין של פסוקי תורה והתגלח ובעי רב יוסף והתגלח מהאי גיסא, או מהאי גיסא, א"ל אביי פסוקא מיהא ליתא למנוי בפסוקי נמי לא בקאונין דכי אתא רב אחא בר אדא אמר במערבא פסקו לי' להאי קרא לתלתא פסוקי ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ולפי"ז נ"ל דודאי מעיקר הדין ליכא קפידא מלהפסיק כ"א באמצע פסוק אלא לפי שאנן לא בקיאינין בפסוקי ממילא א"א לקבוע דלימא האי פסוקי ותו לא, דכיון דל"ב בפסוקי ממילא צריך לומר כל הפרשה כולה, וא"ש בס"ד

- מיהא לכאורה נראה דוחק לומר כן דמכדי תפלות מאן תקינהו מסתמא אנשי כנה"ג, ואינהו פשיטא דהוי בקיאי בפסוקי, וא"כ כדקאמר בגמרא בקשו לקבוע פ' בלק וכו' מסתמא על אנשי כנה"ג קאי ובדידהו ל"ש לומר כהנ"ל, מיהא אחרי העיון בינותי שהדבר מתיישב על אופניו כמין חומר, עפ"י מש"כ בס' סמיכת חכמים עיי"ש לפרש מש"כ התוס' ד"ה בקעו לקבוע, איתא בירושלמי שאותן ב' פרשיות שקבעו בק"ש לפי שבהן עשרת הדברות, עיי"ש, ולכאורה אנחנו לא נדע מה בעי התוס' בזה, דיש לדקדק מעיקרא מ"ט ל"ק מיד מפני מה בקשו לקבוע פ' בלק, וכ' משום דאמרינן לעיל, דמעיקרא נהגו לקרות עשרת הדברות ובטלום מפני התרעומת המינים, וכיון דבק"ש נמי נרמזים כל הי' הדברות, ואכתי איכא תרעומת המינים, משו"ה בקשו לקבוע עוד פרשה אחת דשוב ל"ש תרעומת, והדר פריך הגמרא מ"ש פ' בלק דבקשו לקבוע ולפ"ז דברינו הנאמרים למעלה נכונים, דהא דביקשו לקבוע פרשת בלק ל"ק אאכנה"ג, מתקני התפלות, אלא ברבות השנים שביטלו לומר י' הדברות מפני תרעומת המינים, ואכתי בימי ר"ח ואמימר נמי בקשו לומר י' הדברות עיי' ברכות דף י"ב, ולפי"ז א"ש דבהאי שעתא דבקשו לקבוע פ' בלק שוב לא הוי בקיאי בפסוקי, ושפיר קאמר בגמרא כל פרשה דל"פ משה אכן לא פסקינן

והרווחנו בזה בס"ד לפרש הא דאמרינן בפ"ב דברכות דף י"ד אר"י כמה מעליא האי שמעתא דכי אתא רשב"י אמר, אמרו במערבא ערבות דבר אל בנ"י ואמרת אליהם אני ד' אלקיכם אמת, א"ל אביי מאי מעליותא והאר"כ אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר, ולכאורה מילתא דתמוה הוא, ממנפ"ש כיון דסמכי אבני מערבא ומתחלינן משום דמתחלי אינהו אמאי לא סמכינן נמי עלייהו בהך דמצי לומר ואמרת אליהם אני ד' וכו' ולפימש"כ לעיל א"ש בס"ד דבאמת קשי' קושית הרשב"א הא כל דלא פסקא משה אנן לא פסקינן מיהא י"ל כמש"כ בשמ"ק הנ"ל דהוא פסוק שלם בפ' אחרי מות, וכ"ז למאן דבקי בפיסוק פסוקים, אבל כיון דאנן לא בקיאינין בהו א"כ לית לן בה במאי דאיתא בפ' אחרי מות דהא ל"ב בזה, ונהי דבני מערבא הוי אמרו לה משום דאינהו הוי ס"ל דהוא פסוק שלם משא"כ לדידן דלא סמכי' אבני מערבא בפיסוק הפסוקים דהא פסוק, הנה אנכי בא אליך בעב הענן, נמי מפסקו להו לב' ולדידן אינו אלא פסוק אחד א"כ שפיר קאמר אביי אתחולי מתחולין דהא מתחלי בני מערבא, וכיון דמתחי' גמרינא לי' משום כ"פ דל"פ

ובס' מגן גבורים הובא בח"ס חאו"ח סי' י' הביאו בשם התשב"ץ במקום נגינה מפסקת מותר להפסיק וכבר תמהו מש"ס מגילה הנ"ל ומה שתי' ע"ז בס' מ"ג הנ"ל כבר מחו להו אמוחא בח"ס שם ואני תמה בזה על הגאונים ז"ל איך לא הרגישו כי היא מופרך נמי מעיקרו מש"ס דברכות הנ"ל שביקשו לקבוע פ' בלק עי"ש, והא דקשי' לי' מש"ץ שחוזר ואומר אני ד' אלקיכם אמת ע"ג דהוי באמצע הפסוק נ"ל דלק"מ כיון שכבר אמר הפסוק כולו. אלא שחוזר וכופלו לית לן בהו תדע דבס' שמ"ק למס' ברכות ת' על קושי' הרשב"א הנ"ל משום דכבר אמר בצפרא כל הפרשה כולה לא איכפת לן ונהי דלא קיי"ל בזה כוותי' אבל אם הוא שינה על אתר מחצות הפסוק שכבר אמרו כלו לכ"ע ש"ד (ועוד נ"ל לפימש"כ הכל בו הובא בס' מגן גבורים הנ"ל בכתובים אין להקפיד, ולכאורה הכי דייק לישנא דגמרא דקאמר כל פסוקי דל"פ משה באורייתא, א"כ כיון דה' אלקיכם אמת הוא פסוק בירמי', י"ל דאין להקפיד,