ערוגת הבושם על או"ח מט

של והיה מחניך קדוש ונהי דמצות ויתד תהיה לך שפיר י"ל דליק אלא בשעת מלחמה דהא כתיב על אזנך כדפירש"י, אבל כל מוני המצות מנו והיה מחניך קדוש למ"ע בפ"ע וגם ויתד תהיה לך למ"ע בפ"ע, וכן בעל החינוך גופא מנה בה לב' מצות א"כ כש"כ דקשי' טפי מהיכא תיתי נימא דוהיה מחניך קדוש אינו נוהג אלא בפני הבית ובזכרים דוקא וצע"ג

ובהיותי בזה א"א לי להתעלם ממה שנתקשיתי זה כמה דהא מבואר בש"ס וכל הפוסקים דאסור לומר דבר שבקדושה נגד דבר ערוה וילפינן לה מדכתיב ולא יראה בך ערות דבר ונפלאתי על כל מוני המצות שלא מנו זה ללא תעשה בפ"ע, ולכאורה י"ל דהכתוב לא נאמר בלשון אזהרה דהא לא כתיב ולא תראה או ולא יראה אלא ולא יראה בך קרינן וקאי אדלעיל דא"ק כי י"א מתהלך בקרב מחניך והוא ית' לא יראה בך ערות דבר אלא דלפ"ז יקשה מנלן דאם עוצם עיניו או הופך פניו ש"ד דהא האי לא יראה לא קאי על האדם, ובהדיא ילפינן בגמרא מקרא הנ"ל דבראי' תליא רחמנא וצ"ע, **(לפענ"ד לק"מ דהא ערוה אינה טומאה אלא דאם היא כנגדו אסור דהוא ערות דבר דבשעת דבר שבקדושה יסתכל בערוה משא"כ אם עוצם עיניו לא שייך ולא יראה בך ערות דבר ודו"ק.)** והשי"ת יאיר מחשכנו וילמדנו בקרן אורה, ישלח אורו ואמיתו להאיר פניו אלינו, באור פני מלך חיים עד נזכה להשתחוות בקיבוץ נדחי ישראל בהר הקודש בירושלים, כא"נ ונפש אחיך הדבק באה"ע

סימן יט

שלוכט"ס לכבוד תלמידי האברך המופלג חו"ש מו"ה אברהם שלמה עליאס נ"י בק"ק סי' אויוואהר יע"א

מכתבך הגיעני בזמנו, ומחמת רוב טרדותי לא נפניתי להשיבך עד כה, וע"ד שאלתך אם אתה מחוייב לשמוע בקול אביך שגזר עליך במצות כיבוד אב לבל תטבול אפילו לעת הצורך כ"א במקוה חמה ועי"ז תצטרך לעבור על מה שכבר הורגלת זה כמה לטבול קודם התפילה ובפרט לזהר בטבילת עתרא, ונסתפקת אם אתה מחוייב לשמוע בקול אביך מאחר שדבר זה אינו נוגע לכבודו כלל אם שייך בזה מצות כיבוד. ואת"ל דיש גם בכה"ג מצות כיבוד עדיין נסתפקת אם אתה מחויב לשמוע אליו בזה דגם במצוה דרבנן קיימ"ל בשו"ע יור"ד סי' ר"מ דאם אמר לו אביו לבטלו אין צריך לשמוע, והבאת מש"כ בפ"ת בשם ספר ח"ד שא' היה רוצה להתפלל במקום שמתפללין שם בכוונה יותר מביהכ"נ אחרת ואמו מוחה דאין צריך לשמוע לה

ונראה דבמידי דאינו נוגע כלל לכבודו אינו חייב לשמוע אליו, וראיי' מש"ס יבמות דף ו' עיי"ש בתוס' ד"ה שכן הכשר מצוה דר"י ור"ח דבלאו דמחמר מוקי לה ומהכא לא ניליף בעלמא דלא לידחי לאו גרידא דמה לכבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבידה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אינו מאכילו ומלבישו אבל בעלמא דעבד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי, הרי בהדיא דאע"ג דא"ל אביו הבא לי גוזלות והוא מקיים מצותו אכתי אינו אלא הכשר מצוה כ"כ דאינו מאכילו ומשקהו וכן מוכח בקדושין דף ל"ב בתוס' ד"ה ר"י אומר עיי"ש ודו"ק, ושוב מצאתי הדבר מפורש בחידושי רשב"א ביבמות שם וז"ל שאין עיקר מצות כיבוד אלא במה שיש לו הנאה, אבל אם ציוה לו לעשות דבר שאין לו בה הנאה של כלום אין זה כיבוד שנצטוה עליה וכבוד כזה אין בו עשה של תורה, שידחה אפי' לאו גרידא, אלא דצל"ע ממש"כ הרמ"א ביור"ד סס"י ר"מ דאם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב, ומשמע דדוקא בזה משום דהו"ל כמו לעבור על המצוה אבל בלא זה הי' מחויב לשמוע משמע אפי' במידי דאינו נוגע לכבודו כלל, ושוב עיינתי במהרי"ק שורש קי"א שממנו דין זה הנ"ל וכתב כמה טעמים בזה וחד מינייהו שם בענף ד' דל"ש כיבוד אלא כגון מאכילו ומשקהו וכו', מורא, לא ישב במקומו וכו' וכן כיו"ב דשייך לאב אבל במילתא דלא שייך לאב בגוה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו וצ"ע על הנודב"י מהדי"ת חלק אהע"ז סי' מ"ה מזה, מיהא מדלא כתב הרמ"א דין זה אלא באם מוחה בבן לישא אשה ולא כתב כן ע"ד כלל ש"מ דדוקא בזה אין צריך לשמוע לו משום דאיכא נמי טעמים אחרים וכן משמעות דברי הרשב"א הנ"ל ביבמות משמע דוקא עשה של תורה אין בו שידחה לאו דאורייתא אבל מ"מ משמע דהמצוה מיהא איכא, גם ראיתי במהרי"ק בסוף התשובה שהביא דברי הר"י בתוס' קדושין דף ל"ב וכתב וז"ל ואע"ג דרבינו הרמב"ם פליג על דברי ר"י מדהביא בסתם הא דאמרינן אפילו זורק ארנקי בים ולא פירש דמיירי שיש לו הנאה בהשלכתו: עכ"פ משמע דרמ"א הנ"ל נמי הכי ס"ל, ועיין בס' חסידים סי' ש"מ דבן היודע באבותיו שמצטערים אם הוא מתענה אסור לו להתענות ודוקא בתענית שאינו חובה לאחרים אלא לעצמו עיי"ש ונראה דבזה כו"ע מודה כיון דאביו מצטער אם יעבור על רצונו א"כ ודאי הו"ל דבר שנוגע לאביו ואית בי' משום כיבוד דאורייתא וא"כ בנ"ד נמי אם ידעת שאביך יצטער על שאתה עובר גזרתו אתה מחוייב לשמוע לו אפי' במידי שאינו נוגע לו בעולם כש"כ לפי מש"כ משמע מדברי הרשב"א דמצוה מיהא איכא בכ"ע וכדמוכח נמי קצת מדברי הרמ"א הנ"ל

ומש"כ לצדד כיון דלבטל מצוה דרבנן לא חל גזירת האב י"ל ה"נ א"צ לשמוע אליו הואיל ומצאת סמך בגמרא לטבילה קודם התפילה אפי' שלא לעת הצורך והוא מש"ס ברכות דף ט"ו, אר"ח ב"א אר"י כל הנפנה ונוטל ידיו וכו' העלה עליו הכ' כאלו בנה תבת והקריב עליו קרבן, דכתיב ארחץ בנקיון כפי, א"ל רבא ול"ס לי' מר כאלו טבל דכתיב ארחץ בנקיון כפי, ונראה דאין זה ראייה דלאו כאלו טבל קודם תפילה קאמר אלא כאלו טבל קודם הקרבת הקרבן, וע"כ צ"ל כן דהא רבא קאי אמי שנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל במי שחיברו לו יחדיו הני מילי מעליות' מעה"כ כאלו טבל א"כ ע"כ לאו כאלו טובל לתפלה קאמר, דהא טבילה קודם התפלה אינו אלא הכשר מצוה, א"כ אא"ל בכל המצות הנ"ל, דבעושה אותן מעלה עליו הכתוב כאלו עשה הכשר מצוה, אע"כ דכאלו טבל לצורך קרבן קאמר, וראי' נראה לי דלא היה מנהג התנאים ואמוראים לטבול כ"א לעת הצורך מש"ס ברכות דף כ"ב ע"ב ר"פ ורב"ש ור"ה ברי' דר"י כייכו ריפתא בהדי הדדי א"ל ר"פ הבו לי לדידי לברך דנפל עלי תשעה קבין אמר לי' רבא הבו לי לדידי לברך דנפל עלי מ' סאה אמר להו ר"ה הבו לי לדידי לברך דליכא עלי לא הא ולא הא עיין פירש"י לא הוצרכתי לא זה ולא זה שלא ראיתי קרי, ומנא הוי ידע דהא דאמר רבא דנפל עלי מ' סאה היא מחמת שהוצרך להך דילמא בלא זה כמי הוי טובל במ' סאה א"ו שלא היו רגילין לטבול אלא לעת הצורך, מיהא לזה י"ל דהמקשה לו רבא לר"פ בד"א לעצמו אבל לאחרים מ' סאה וע"ז אמר דהי' עלי מ' סאה משמע בדהוצרך להם, אבל יש להביא ראייה מעובדא דאותו חסיד דמייתי הגמ' לשחרית ירד וטבל אמר לו לתלמידו במה חשדתני כשירדתי לטבול אמר לו שמא מחמת טורח הדרך, ות"ל דבלא"ה לא הי' מקום להרהר מחמת הטבילה כיון דעל שאר עניינים כבר השיבו במה שדנהו לכף זכות א"כ מחמת טבילה לא היה מקום להרהר בו כיון דס"ל דטבל קודם לתפלה, אי שלא היה דרכם