ערוגת הבושם על או"ח מח

ומ"מ הוצרכה לנקות עצמה, וממילא מיושב נמי קושי' הח"צ בשבת פ' ב"מ גבי חצר של שני פתחים לא מצוי לאתויי ראי' ממשנה הנ"ל דהתם שהתורם נכנס בפרגוד חפות וכו' א"כ הוא גרם עי"ז שיחשד בעיני הבריות משא"כ בחצר שיש לו שני פתחים דלאו איהו הגורם סד"א דל"ח לחשדא משו"ה הוצרך להביא ראי' שפיר מברייתא הנ"ל דהתורה אמרה להניח פאה בסוף שדה כנ"ל בס"ד נכון

והשתא תו ל"ק קושית המחצה"ש הנ"ל וודאי התם בר"ה שפיר אמרי דברבים ליכא חשדא משום דלאו אינהו גרמו. משא"כ אי יאמרו שמע שמע, דהם בעצמם השיאו אותם אפי' ברבים נמי אמרי' דחיישי' לחשדא, ולפי דרכינו מקרא מלא דיבר בכהיי"ג והייתם נקיים דמיירא נמי בשל רבים כנ"ל ברור בס"ד ולענין אי אמרי' כן דוקא בציבור אבל יחיד המתפלל בינו לבין עצמו לא איכפת לן - כ"כ התוס' בשם הירושלמי, אבל בטור סי' ס"א כ' דבגמרא משמע דאין לחלק ובב"ח הסכים לשיטת הירושלמי הנ"ל, ולדידי צ"ע טובא הא קיימ"ל כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח"ח אסור, א"כ אפי' **(ביחיד נמי ניחוש,)** מיהא כיון דהוא פלוגתא דתנאי בביצה דף י"ט עיי"ש ובפ"ה דשבת איכ"ל דהירושלמי ס"ל כהאי תנא משא"כ למאי דקיימ"ל דאפי' בח"ח אסור נראה דאין חילוק בין יחיד לציבור

ולענין אי גם באומר אמן אמן ב' פעמים משתקין אותו או לא, כ' הפוסקים דהא מצינו כן בקרא ברוך ד' וכו' אמן ואמן, ולפענ"ד הי' נראה דאין ראי' כ"כ לפי מש"כ הב"י על מ"ש בשכמל"ו ב"פ כיון שקיבל עליו עול מלכות שמים בפסוק שמע ישראל פעם אחד שוב אין קפידא כ"כ אי יאמר בשכמל"ו ב"פ, א"כ התם נמי כיון דאמר ברוך ה' אלקי ישראל פ"א, שוב אין קפידא באומר אמן ואמן ב"פ, וכ"ז במברך עצמו, משא"כ בעונה אמן דל"ק בתחילה דבר אשר העיד בו על אחדותו איכ"ל דאיכא קפידא אפי' באומר אמן אמן, – מיהא לכאורה יש להביא ראיה מדאמרי' בגמרא באומר הקורא את שמע וכופלה ה"ז מגונה ומוקי לה באומר מילתא מילתא והתם נמי הרי אומר השם ב"פ, ומ"מ אינו אלא מגונה, וכיון דבאמן אמן מצינן כן בקרא א"כ מגונה נמי לא הוי כנ"ל בכוונת הפוסקים הנ"ל וש"ד וכמש"כ המג"א בשם הבחיי פ' בשלח והמכוין וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות

ובהא דנוהגין לכפול פסוק ד' ימלוך לעולם ועד בסוף השירה והב"י כ' בסוף סי' נ"א בשם ס' או"ח דאין לכופלו דלא יזכיר כ"א י"ח שמות בשירה כנגד שם ע"ב וכל המוסיף גורע, אמנם הד"מ הביא בשם מחזור ויטרי שנהגו לכופלו שהשם של ביום ההוא אינו מן המנין שאינו רק מפרש מה יהי' לעתיד, וצלע"ג תיפוק לי' משום דהו"ל כאומר שמע שמע ומודים מודים דמשתקין אותו, ודוחק לומר משום דאומר על אתר, ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד, לא איכפת לן, ולשיטת הב"ח הנ"ל א"ש עכ"פ בציבור וממילא שוב גם ביחידות ליכא קפידא אבל לש"פ קשי' ונראה לי די"ל היי"ט דספר נגיד ומצוה שהביא בשם רבנו האר"י זי"ע הובא בס' באר היטב בסי' נ"א די"ל גם תרגומו של הפסוק הנ"ל, ולפימש"כ י"ל נועם לדבר עפ"י פשוטו כיון דאומר התרגום ג"כ א"כ לא הוי כאומר מודים מודים, אלא כקורא בתורה ב' מקרא וא' תרגום ומדברינו למדנו דמי שנוהג לקרות הפרשה ב' מקרא וא' תרגום, כל פסוק פסוק בפ"ע כמסקנת המג"א בסי' ודלא כשלה"ק בפרשת ואתחנן כשמגיע לפסוק שמע ישראל כיון דקורא נמי התרגום א"כ לא הוי בכלל שמע שמע ושפיר דמי כנ"ל בס"ד

סימן י"ח

בריש ירחא דמאזנים, יכתב בספרן של צדיקים לאלתר לחיים. ויתברך בברכת שמים, כבוד אהובי אחי ח"נ הרב המאוה"ג המפורסם וכו' כש"ת מו"ה אליעזר דוד נ"י האב"ד ור"מ דק"ק צעלים יע"א

גי"ה הגיעני לנכון וע"ד קושייתך על מש"כ הרמב"ן עה"ת בפ' כי תצא וטעם כיסוי הצואה, אין הצואה כטמאה שתטמא את מקומה ותהי' בוקעת ועולה אבל אסור לראותה בעת התפילה, ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש ושיבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע עכ"ל, והוקשה מעכ"ת מהא דקיי"ל צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה כדאיתא בברכות דף כ"ה וכן קיי"ל בטושו"ע סי' ע"ו, א"כ ע"כ לאו בראיה תלי' מילתא עכ"ד, והנה באמת פליגי הפוסקים הראשונים אי בצואה אסור ראי' אפי' היכא דליכא משום והיה מחניך קדוש כגון בחדר אחר או חוץ לד"א דלהרא"ש לא יראה קאי רק אערוה וחוץ לד"א מלפניו אסור מדרבנן או דוהי' מחניך קאי כל מקום שהראי' שולט והרשב"א ס"ל דלא יראה קאי ג"כ אצואה ואפי' בחדר אחר כל שרואה אסור מה"ת עיין אריכות הפרמ"ג במ"ז סי' ע"ט, וא"כ כש"כ דקשה טפי מ"ש צואה בעששית דשרי והפרמ"ג שם נתקשה בזה עיי"ש וכ' דשאני התם דגלי קרא וכסות דבכיסוי תליא רחמנא, וצ"ע אכתי מנלן דאפי' בכיסוי שאינו מכוסה מן העין נמי דהא י"ל קרא מיירי בכיסוי והיא נעלמה וצ"ע וי"ל כל שמחיצה של זכיכות מפסקת אין חוש הראות מתפעל כ"כ כמובן בחוש, ועיין בסי' ת' גבי ברכת הלבנה מתוך הזביכות בפ"ת שם בשם תשו' דב"ש ויותר נראה דס"ל לרמב"ן ז"ל דבאמת גבי צואה בעששית דצריך להעצים עיניו די"ל דס"ל הכיסוי מהני משום והי' מחניך קדוש ועצומת עיניו לאפוקי נפשי' מלאו דלא יראה דקאי נמי אצואה כשיטת הרשב"א הנ"ל, ובזה מבוארין גם דברי המג"א בסי' ע"ט סק"ח בצואה שהיא ברשות אחרת מבואר בשו"ע שם דלהרשב"א דוקא כשאינה רואה אותה, וכ' המג"א דאם מעצים עיניו לכ"ע שרי בזה, ולפי"ז עכצ"ל החילוק בין צואה בעששית לערוה בעששית, דבערוה בעששית אפי' עוצם עיניו נמי אסור והיינו כדעת הב"ח בסי' ע"ה דוקא החזרת פנים מהני גבי ערוה, ולא עצומת עינים או לילה או סומא, וכן מסקנת המג"א שם בשם המרדכי והרוקח עיי"ש סק"ט, ואין להקשות א"כ דבתרווייהו איכא משום והי' מחניך קדוש וגם לא יראה מאי חילוק יש בין זל"ז לק"מ דבצואה גלי רחמנא דתליא בכיסוי דכל שנתכסה שוב ליכא משום והיה מחניך קדוש, ואין חשש אלא משום לא יראה דבזה שפיר מהני עצומת עיניו משא"כ בערוה נהי דמשום לא יראה ליכא אבל עכ"פ והי' מחניך קדוש בעי' ובערוה לא מהני כיסוי לענין זה וק"ל

והנה נראה פשוט מגמרא ומהפוסקים דהזכרת דבר שבקדושה במקום צואה יש בו איסור מה"ת, וכן היא בש"ס ברכות דף מ"ט בעי' והי' מחניך קדוש וליכא, ודוחק לומר דאסמכתא בעלמא היא, והא דכ"ר דין זה גבי חיל היוצאת לצבא המלחמה משום דבעי למימר כי י"א מתהלך בקרב מחניך אבל והי' מחניך קדוש קאי גם שלא בשעת המלחמה ודבר זה נראה לכאורה פשוט וברור, באופן שצלע"ג מש"כ בס' החינוך מצוה תקס"ו דמצוה זו נוהגת בזמן הבית בזכרים ולא בנקבות וצ"ע נהי דבמה דכתיב ויתד תהיה לך שפיר י"ל כן אבל מ"מ עיקר המצוה והיה מחניך קדוש ודאי נוהג גם שלא בפה"ב ובנקבות באופן שנראה ברור דמי שקרא ק"ש או ד"ת כנגד צואה או ריח רע שי"ל עיקר ביטול מ"ע