ערוגת הבושם על או"ח מז

לי, ת"ל מתפילין אלא ע"כ לענין זה לא הוקש, מיהא תינח להני תנאי אבל לרבא ור"מ דס"ל דא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד, וע"כ לא מקרא נפק"ל אלא מסברא דהיא מצוה מתרי"ג מצות כמש"כ הרמב"ם מ"ע לייחדו כמש"כ שמע ישראל וכו' וא"א לקיים מצוה זו בלא כוונה א"כ אין לנו קרא יתירא בק"ש, והדק"ל ניליף כה"ת מתפילין

ונ"ל בס"ד עפ"י מה שהקשה הקצה"ח בחו"מ סי' קס"ב בשם תוס' רי"ד למאי דקיימ"ל שלוחו של אדם כמותו יאמר אדם לחבירו הנח תפילין בעבורי, ותי' הקצה"ח שם עפ"י מש"כ הרא"ש דבנדרים גבי האומר לאפוטרופוס להפר נדרי אשתו דפריך בגמרא והא לא שמע, ומאי קשי' הא שלוחו ש"א כמותו הו"ל כאלו שמע בעצמו ותי' הרא"ש דלא שייך שליחות אלא במידי דתלי' במעשה אבל לא במידי דממילא, ולפ"ז תפילין וכיו"ב נמי הו"ל כמו מידי דממילא דהא אין המצוה בקשירה דאלו קושר תפילין על ידו של חברו לא עשה כלום ואלו קשר חברו תפילין על ידו ודאי קיים המצוה, נמצא דעיקר המצוה היינו שיהי, התפילין מונחים עליו וזהו הוי כמו מידי דממילא ובזה ל"מ שליחות, א"ד הקצה"ח עיי"ש, ולפי"ז נראה בס"ד דשוב ליכא למילף כה"ת לענין כוונה מתפילין דמהתם לא מוכח אלא מצוה דלא תלי' במעשה דהתם עיקר המצוה אינה מעשה הקשירה, משא"כ מצוה דתלי' במעשה י"ל דאין צריך כוונה, כמו שמחלק ההמ"ג באמת אליבא דהרמב"ם, מיהא תינח מצוה דתלי' במעשה אבל מצוה דלא תלי' במעשה כמו תק"ש דעיקרא נמי לא מעשה הוא והוי ממש כמו תפילין הנ"ל איה"נ דהו"ל למילף מהקישא הנ"ל דבעי כוונה כמו תפילין וא"כ י"ל זהו באמת טעמו של הרמב"ם שמחלק בין תק"ש לאכילת מצה, **(יש לשדות נרגא עפי"מ דקיי"ל בלע מצה יצא וא"צ ללעסו וא"כ י"ל דאם תחב לו חבירו מצה בבית הבליעה יצא וא"כ גם אכילת מצה לא תליא במעשה מיהא י"ל דהבליעה בעצמו הו"ל מעשה דזה א"א רק ע"י עצמו.)** מיהא תינח אי ק"ש אין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון אבל אי ס"ל כתנאי דרפ"ב דברכות דצריך כוונה עד על לבבך. וא"כ שוב לא מצינו למילף מתפילין דהא חזינן דבק"ש נמי אצ"כ מעל לבבך ואילך, ועד על לבבך נמי צריך קרא ולפי"ז י"ל נהי דרבה ס"ל התוקע לשיר יצא ולא מחלק בכך י"ל דס"ל כתנאי הנ"ל משא"כ לדידן דקיימ"ל אצ"כ אלא בפסוק ראשון, וליכא קרא בק"ש לענין כוונה שוב איכא למילף מהקישא דתפילין דעכ"פ מצוה דלא תלי' במעשה צריך כוונה אלא דמ"מ עדיין יקשה מאי מקשה מהי' קורא בתורה הא י"ל מתני' ר"מ הוא דאמר אצ"כ אלא בפסוק ראשון ושפיר ילפינן מתפילין, ורבה ס"ל כאינך תנאי ונראה דלק"מ דהא ע"כ צ"ל דהגמרא הוי ס"ל דמשמעות לשון המשנה לאוקמי בפסוק ראשון דא"כ בלא"ה הו"מ לאוקמי בפסוק ראשון דכו"ע מודו דבעי כוונה, וכן הקשה הרשב"א בחידושיו עיי"ש ותי' כנ"ל וא"כ ע"כ מתני' בכל הפרשיות מיירי, אלא דעדיין צ"ע דאכתי הומ"ל היא הנותנת משום דאית לן קרא בק"ש דצ"כ, ממילא מוכח דבשאר מצות אצ"כ אפי' במידי דממילא וכנ"ל ואכתי מאי פריך, מיהא אחרי העיון לק"מ דע"כ צריך לומר כמש"כ הכ"מ דאכתי לא ידע ממחלוקת התנאים דע"כ צריך כוונה וכו' דאל"כ בלא"ה הו"מ לשנויי דבק"ש כו"ע מודו דצריך כוונה דגלי קרא, ומק"ש ליכא למילף דק"ש שאני דאית בה עול מלכות שמים, א"ו דהגמרא אכתי לא הוי נחית לזה ועיי' פנ"י ודו"ק היטב

סימן י"ז

בדין האומר שמע שמע משתקין אותו

באו"ח סי' ס"א סעי' י"א קיימ"ל האומרים בסליחות וביוה"כ בתפילת נעילה ב"פ פסוק שמע ישראל יש ללמדם שלא יאמרו והוא מבואר יותר בטור בשם הראשונים, והב"ח חולק ע"ז, וס"ל כיון שכל הקהל אומרים אותו ליכא קפידא, אבל רבנו המג"א תפסו מגמרא מפורשת בסוכה דף י"ג שהיו אומרים אנו ליה ועינינו ליה, ופריך בגמרא והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו, עיי"ש, וזה רבות בשנים הי' קשי' לי לשיטת הפוסקים הנ"ל מהא דאמרינן פ"ב דר"ה דף כ"ד גבי דמות צורת הלבנה שהי' לו ר"ג ביבנה שבהם הראו את ההדיוטות, וכ"כ גבי האי בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעי והוי בה אנדרטא ועיילא רב ושמואל ואבוה דשמואל ולא אמרו להו מידי, ול"ח לחשדא משום דברבים ליכא חשדא א"כ גבי שמע שמע נמי אי כל הציבור אומרים אותו אמאי מיתסר ושוב מצאתי שהקשה כן בס' מחצה"ש עיי"ש, והניח בצ"ע

ונראה לענ"ד בס"ד לתרץ דלכאורה קשי' לי עוד בלא"ה הא תנן במס' שקלים אין התורם נכנס בפרגוד חפות וכו' שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני, ושמא יעשר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר שחייב אדם לצאת ידי הבריות, כדרך שחייב לצאת ידי שמים שנאמר והייתם נקיים מד' ומישראל, ומכדי האי קרא לבני גד ובני ראובן אמר להם משה והתם הוי להו שני שבטים ומחצה, ומ"מ חייש משה לחשדא א"כ חזינן דאפי' ברבים נמי איכא חשדא, ואין לומר דשאני התם דעכ"פ לא הי' נותן שאלתם אי לא הוי מנקי נפשיי' גם מישראל א"כ מאי ראי' מייתא ממתני' דשקלים, אע"כ דהאי והייתם נקיים מצוה באפי נפשי' אמר להם א"כ איך קאמר בר"ה דברבים ליכא חשדא, תו קשי' אהא דאמרינן בברכות פ' אין עומדין דף ל"א לא אדני אשה קשת רוח אנכי וכו', ואמר ר"א מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו, וקשי' לי למה לי' להביא ממרחק מפסוקי חנה ת"ל ממקרא מלא דיבר הכ' והייתם נקיים מה' ומישראל, ודוחק לחלק דדוקא אי נחשד מרבים משא"כ התם דנחשד מיחיד ס"ד דאין צריך להודיעו, תו קשי' בהא דאמרינן בשבת דף כ"ד ע"א ומנא תימרא דחיישינן לחשדא גבי חצר שיש לו שני פתחים צריך שני נרות, מיהא דתניא מפני מה אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה מפני ג' דברים, וחד מנייהו מפני חשדא, שלא יהא עוברים ושבים אומרים, תבא מארה לפלוני שלא הניח פאה, אמאי שבק מתני' דשקלים הנ"ל מקרא מלא דוהייתם נקיים ומייתא ראיה מברייתא והיא קושי' החכ"צ בתשו' סי' עיי"ש

ונלענ"ד בס"ד לתרץ כל הנ"ל דיש תרי מיני חשדא, חדא אי הוא בעצמו עבד עובדא שגורם עי"ז שיחשד בעיני הבריות ועוד היכא דאיהו לא עבד מידי אשר יגרום לו חשדא, אלא דאיכא למיחוש שפלוני עכ"ז יטה ויחשוב עליו מחשבות פיגול לחשדו אשר לא טוב עשה ולפי"ז נ"ל וודאי היכא דהוא בעצמו גרם שיחשד בעיני הבריות אזי חובה להתנצל בפניהם, ואין חילוק בזה בין יחיד לרבים, כיון שהם גרמו כן ע"י מעשיהם, פשיטא דאיכא למיחוש לחשדא גם ברבים, משא"כ היכא דאינהו לא עבדו מידי רק ממילא הו"ל למיחוש דילמא אתי' להו חשדא בכה"ג אמרינן דברבים ליכא חשדא, ולפי"ז ניחא האי דר"ה דהא דכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל משמע אפי' ברבים היינו משום דהם גרמו כן ע"י ששאלו נחלתם מעבר הירדן ואמרו אל תעבירנו את הירדן בכהיי"ג חיישי' גם ברבים משא"כ בהאי בי כנישתא דהוי בי' אנדרטא דאותם שנכנסו בתוכה להתפלל לא עבדי מידי שפיר אמרינן דליכא חשדא ברבים, וממילא א"ש נמי דאיצטרך למילף מנין לנחשד שצריך להודיע מפסוקי חנה דאי מקרא והייתם נקיים לא מוכח שצריך לנקות עצמו אלא דוקא היכא דהוא גרם לו חשדא ע"י מעשיו משו"ה מייתא מקרא דחנה דהתם איהו לא גרמה להיות נחשדת, דהא התפללה מקירות לבה ותו לא מידי,