ערוגת הבושם על או"ח מו

היא, וראיתי שכבר הרגיש הפרימ"ג וכתב דמגילה דברי קבלה וכדברי תורה דמי', וכ"כ בפתיחה כוללת, מיהא לפי מה שכ' הפרימ"ג בפתיחה לה' בה"ש יעיי"ש דהא דקיימ"ל בדאורייתא מצ"כ ובדרבנן מצות אצ"כ היינו משום ספיקא דדינא, וא"כ בדברי קבלה נמי קיימ"ל ספיקא לקולא כדכתבו הפוסקים וכדמשמע בה' מגילה, וא"כ אמאי לא יצא ולכאורה י"ל לפי מש"כ הרבנו יונה ספ"ק דברכות דבמידי דאמירה לכו"ע מצות צריכות כוונה, א"כ י"ל דבזה ליכא ספיקא ובעי כוונה אף במצוה דרבנן וא"כ ממגילה לק"מ, ושוב ראיתי שגם בזה הרגיש בפתיחה כוללת ח"ג אות ד' עיי"ש, אבל לפ"ז יוקשה ממש"כ ס"ק ד' בשם הכ"מ ועיי"ש במחהש"ק דשאר פרשיות היי"ט דיצא בקורא להגיה משום דבמצוה דרבנן קיימ"ל אצ"כ ומדאורייתא יוצא בפסוק ראשון, ואמאי הא מידי דתליא באמירה, לכו"ע צריך כוונה וצע"ג, ועיקר שיטת רבנו יונה הנ"ל אי יש חילוק בין מצוה דתלי' במעשה או בדיבור נראה דתלי' בפלוגתא דרבה ורבי זירא, בר"ה דף כ"ח עפ"י מש"כ ההמ"ג בפ"ב מה' שופר ליישב שיטת הרמב"ם דסותר עצמו דבה' שופר פסק דלא יי"ח עד שיתכוין שומע ומשמיע, ואלו בפ"ו מה' חו"מ כתב כפאו ואכל מצה יצא, אלמא מצות אצ"כ ותי' ההמ"ג דס"ל להרמב"ם דיש חילוק בין מצוה דתלי' במעשה כמו אכילת מצה למצוה דלא תלי' במעשה כגון תקיעת שופר דעיקר המצוה השמיעה, דבזה ס"ל להרמב"ם דמצות צר"כ, אלא דמ"מ העלה בצ"ע דעכ"פ מוכח בגמרא דאין לחלק בזה דהא רבה קאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא אלמא דלא מחלק בכך, ונראה לי בס"ד דס"ל להרמב"ם דלמסקנא דאמר ר"ז לשמעי' איכוין ותקע לי ע"כ ההכרח שמחלק בין מידי דתליא במעשה ללא תלי' דאי ס"ל לר"ז דבכל מצות צריכין כונה, א"כ תיקשי לי' מתני' דהניתנין מתן א' שנתערבו במתן ד' דא"ל ר"י לר"א הרי עובר על ב"ת ואמאי הא מוכח בגמרא דאי אמרי' מצות צריכות כונה, כש"כ דלעבור בעי כוונה וכיון דלא מתכוין ליכא ב"ת, והיא קושי' עצומה שהקשה הרמב"ן במלחמות עיי"ש ומה שתי' בקדשים שאני דגלי רחמנא דלא בעי כונה, כדילפינן בר"פ כל הזבחים דשחטן לשם חולין כשרים דכתיב ולא יחללו את קדשי בנ"י, כבר הקשה על זה בחרע"א ז"ל הא אמרי' התם דמ"מ לא מרצי, וא"כ אכתי לא הו"ל לעבר על ב"ת, וי"ל אבל עכ"פ הקושי' מיהת קיימת א"ו דהא דאמר לי' ר"ז לשמעי' איכוין היינו דוקא במצוה דתליא בשמיעה וכיו"ב דלא עבד מעשה, אבל בזריקת קדשים דהוי מעשה מודה דא"צ כוונה, וא"כ שיטת הרמב"ם מכרחת מהגמרא

ובזה ניחא בס"ד ליישב מה דמקשים לשיטת רבנו יונה הנ"ל מהש"ס ר"פ היה קורא דפריך אמתני' דהי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, ש"מ מצות צ"כ ומשני בקורא להגיה, ופירש"י ותיקשי לרבה דאמר התוקע לשיר יצא, ולשיטת רבנו יונה מאי פריך דילמא שאני ק"ש דתליא באמירה ועיין פנ"י שם דבאמת לא בעי הגמרא למפשט אלא מצוה דתליא באמירה וס"ל לרבנו יונה דקושי' הגמרא לא קאי אדרבה אלא למפשט האיבעי' דפתח בדחמרא וסיים בדשיכרא אבל אין זה מספיק אלא בש"ס ברכות אבל לא בש"ס ר"ה דפריך הגמרא בהדי' על רבה עיי"ש, ולהנ"ל יש לומר ודאי רבה דאמר התוקע לשיר יצא ע"כ ל"ס לי' חילוק הנ"ל מדקאמר זאת אומרת אבל לר"ז דאמר איכוין ותקע לי מוכרח חילוק זה מהכרח הקושי' ממתני' דזריקת דמים, ולפי זה לרבה שפיר פריך ממתני' דהי' קורא, ומדוקדק בזה פירש"י דקאמר ותיקשי לרבה ול"ק דתיקשי לאבוה דשמואל דאמר כפאו ואכל מצה יצא, ולהנ"ל ניחא, אבר למסקנא קיימ"ל כר"ז ושפיר מחלק רבנו יונה בין מצוה דתליא באמירה לתליא במעשה וא"ש בס"ד. אלא דלפי"ז ע"כ במידי דאמירה לאו כו"ע מודו מצות א"כ דהא רבה דאמר התוקע לשיר יצא ע"כ ל"ס לי' כן, וא"כ למאי דאמר המג"א דבמצוה דרבנן מצות אצ"כ גם במידי דאמירה מצות אצ"כ, וניחא האי דס"ק ד' דבשאר פרשיות יצא בקורא להגיה, משום דאינן אלא מדרבנן כמו שכתב המחהש"ק, ולפי"ז. הדק"ל ממגילה דלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, וצריך לומר דמגילה הוי כדאורייתא כדס"ל לבה"ג מדילפי' במגילה דף י"ד ק"ו מעבדות לחרות אמרינן שירה ממות לחיים לא כש"כ והו"ל כמו דאורייתא, מיהא לפי מה שפי' רש"י שם אמרי' שירה שעל הים, ושירה שעל הים לאו חובה לקרותה לדורות הוא, וע"כ צריך לומר דל"ק אלא אאנשי כנסת הגדולה שתיקנו מקרא מגילה, וע"ז קאמר מאי דריש להוסיף מצוה הא אין נביא רשאי לחדש בה דבר, וע"ז שפיר משני דדריש ק"ו לומר שירה בשעתה, אבל לדורות ליכא ק"ו, ואינו אלא מצוה דרבנן, וא"כ הדק"ל, וע"כ צ"ל דהא דמצות צ"כ בדאורייתא לאו משום ספיקא הוא אלא כך הלכה מכרעת, ושפיר י"ל דברי קבלה כד"ת דמיין, ונפק"מ בזה היכא דעבד מצוה בלא כונה וחזר לעשותה דלפי מש"כ הפרימ"ג דהא דקיימ"ל מצות צ"כ אינו אלא מספק א"כ אין לו לברך וכ"כ בחידושי הגהות רעק"א או"ח סי' ס' משא"כ אי נימא דודאי קיימא לן בדאורייתא מצות צריכות כונה צריך לחזור ולברך וצ"ע מיהא הענין קשה לפי מש"כ הרשב"א בכוונת המצוה א"צ שיכוין אלא בתחילת עשייתה, וכיון שבירך מקודם א"כ הרי ברכתו מורה שמכוין לשם מצוה, ואין צריך יותר, ואפי' לא נתכוין בברכה גופא מ"מ כוונת הענין לחוד וכוונת המצוה לחוד כמש"כ המג"א בשם הרשב"א, אבל עכ"פ כמעט לא משכחת לה שיאמר הברכה ולא ידע שעושה כן לשם מצוה, מיהא נפק"מ עוד לענין ס"ס, ודו"ק

עוד נ"ל בס"ד ליישב שיטת הרמב"ם הנ"ל דמחלק בין מצוה דתלי' במעשה או באמירה ושמיעה בלבד, ממה שהקשה ההמ"ג הא בגמרא משמע דלא מחלקינן בכך וכמו כן הקושיי' לשיטת רבנו יונה הנ"ל, דא"כ לא פריך הגמרא מהי' קורא בתורה, ונראה לי בס"ד דלכאורה קשי' לי לפי מש"כ הטור באו"ח סי' כ"ה ויכוין בהנחת תפילין שציונו השי"ת להניח תפילין וכו' עיי"ש ובב"ח סי' ח' כתב דבתפילין כיון דכתיב בהדיא למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה א"כ גלי רחמנא דצריך לכוין עיי"ש ולפי"ז יקשה לפי מה דאמרי' בקדושין דף ל"ה דהוקשה כה"ת לתפילין מדכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך א"כ ניליף גם לענין זה כה"ת מתפילין דמצות צריכות כוונה וא"ל כיון דבציצית נמי כתב הטור ויתכוין בהתעטופו, ועיי"ש בב"ח הטעם דכתיב למען תזכרו, א"כ איס"ד דלענין כוונה נמי הוקשה כה"ת לתפילין למה לי קרא בציצית, מיהא אינו מספיק די"ל כיון דציצית לאו חובת גברא לא הוי ס"ד להקיש לתפילין לענין כוונה, והא דאיצטרך בסוכה למען ידעו דורותיכם וכתב נמי הטור בסי' תרכ"ה דצריך שיכוין בישיבתה י"ל התם נמי לא מייתר קרא דאיצטרך לסוכה גבוה מכ' א"נ כדאמרי' התם האי ידיעה לדורות הוא דכתיב, וא"כ אכתי נילף מתפילין, ולכאורה י"ל דהתם הו"ל כמו כוונת הענין, אבל אנן לענין כוונה לצאת דייקינן אי מצות צריכות כונה, אבל אין זה מספיק אלא לשיטת הרשב"א בר"פ הי' קורא, והובאה במג"א ס"ק ד' אבל הרמב"ן במלחמות פ"ג דר"ה ס"ל בהדיא דלמ"ד אצ"כ אפי' כוונת הענין לא צריך עיי"ש, ונראה לתרץ בס"ד עפי"מ דאמרינן בר"פ הי' קורא ת"ר אשר אנכי מצוך היום על לבבך עד כאן צריך כוונת הלב דברי ר"א, א"ל רע"ק הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה, וא"כ איס"ד דהוקש כה"ת כולה לתפילין לענין זה א"כ קרא בק"ש למה