ערוגת הבושם על או"ח מה

מתיב ר"ש ב"א מניין לכהן העולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי ת"ל לא תוסיפו, ומשני הואיל ואי מתרמי לי' ציבורא אחרינא הדר מברך כולי יומא זמני' הוא ע"ש, וקשיא לי למאי דמסיק רבא לעבור שלא בזמנו בעי כוונה, ובזמנו לא בעי כוונה, א"כ למה נקיט מניין שלא יאמר וכו' הא בזמנו בלא כוונה נמי עובר על בל תוסיף ואין לומר דרבא ל"ס לי' הך סברא כיון דמתרמי לי' הא סברא זו מוכרחת ממאי דא"ל ר"י לר"א גבי מתן דמים היה עובר בבל תוסיף ע"ש ונ"ל מכאן ראי' ברורה לשיטת רבנו יונה הנ"ל דמצוה דתליא באמירה אמרי' מצות צריכות כוונה וא"כ ניחא נהי דס"ל לרבא לעבר בזמנו לא בעי כוונה, היינו במצוה דתליא במעשה כגון ישיבת סוכה וכיו"ב אבל מה דתליא באמירה כיון דלצאת בעי כוונה כש"כ דבעי כוונה לעבור, והשתא ניחא הכל בס"ד ודאי לרבה דדייק מאבוה דשמואל זאת אומרת התוקע לשיר יצא, א"כ ע"כ ס"ל דאין סברא לחלק בין מידי דתליא במעשה או לא שפיר פריך הש"ס מהי' קורא בתורה, אבל לקושטא דמילתא דמסיק רבא דלעבור בזמנו לא בעי כוונה א"כ שוב מוכח מברייתא דכהן העולה לדוכן דבמצוה דתלי' באמירא אפי' למ"ד מצית אין צריכות כוונה, מ"מ באמירה בעי כוונה ושפיר פסק הרמב"ם לחלק בין מידי דתלי' במעשה למידי דלא תליא במעשה וכן רבנו יונה בין מידי דתלי' באמירה בלבד כנ"ל בס"ד, ודו"ק

(ה) עוד נ"ל בס"ד ליישב הא דקאמר בש"ס מאי אם כיון לבו לקרות לקרות הא קא קרי בקורא להגיה, והקשו בתוס' על פירש"י הא אכתי תיקשי הקושי' הא קא קרי, וכ"ל בס"ד עפ"י מש"כ הר"ן בפ"ד דר"ה במשנה דהשומע מן המתעסק לא יצא, דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה הנ"מ היכא דלא נתכוין למצוה אחרת אבל היכא דמתכוין למצוה אחרת כגון התם דנתכוין למצוה להתעסק גם התינוקת ללמדם לכו"ע א"י אם לא נתכוין לשם תק"ש. דומי' למאי דאמרי' בזבחים שחט חטאת לשם חולין כשרה לשם קדשים אחרים פסולה דמין במינו מחריב בה דלאו מינא לא מחריב בה ועי' בס' טורי אבן שהקשה ע"ז מהא דפריך הש"ס למ"ד מצות אין צריכות כוונה מהיה קורא בתורה וכו' ש"ה דכיון לשם מצות תלמוד תורה א"כ הו"ל מב"מ דמחריב בה משו"ה בעי' דוקא אם כיון לבו, ויותר קשה לי מהא דכתבו הראשונים בטעמא דהרי"ף שלא הביא בהלכות הא דתוקע לשיר יצא משום דס"ל דנדחה מהלכה מהא דא"ל ר"ז לשמעי' איכוין ותקע לי עיי"ש ברא"ש ור"ן ולפי סברת הר"ן הנ"ל י"ל שאני התם כיון דנתכוין להוציא את עצמו, אי לאו דמתכוין להוציא גם את השומע אינו יוצא משום דמב"מ מחריב בי' כמ"ש הר"ן, וראיתי שעמד בזה בתשו' מהר"ע מסטריא בח"ה שבסוף ספרו ע"ש שהאריך, ונלענ"ד דלק"מ דבלא"ה הקשה הט"א על סברת הר"ן דאין לו דמיון להך דזבחים דהתם שפיר אמרי' דאם שחטו לשם קדשים אחרים מפסיל משום דא"א שיהא קרבן זה עולה וגם חטאת משו"ה מחריב בה אבל בהא דמתעסק אי נמי מתכוין למצוה אחרת אמאי מעכב למצות שופר לחול שלא יי"ח הא אפשר לב' מצות אלו לחול שניהם ע"ש

ונ"ל בס"ד ליישב כיון דמ"מ לכתחילה מיהת אין לעשות שתי מצות ביחד משום דקיימ"ל אין עושין מצות חבילות חבילות, שוב י"ל שפיר סברת הר"ן כיון דנתכוין למצוה אחרת ג"כ אותה כוונה מעכב למצוה זו לחול אי לאו דנתכוין לה בהדיא, מיהא תינח אם נתכוין למצוה אחרת לגמרי באופן דאית בי' משום אין עושין מצות חבילות, משא"כ הכא דהתוקע משמיע לעצמו דבכה"ג לכתחילה נמי מצי לכוין להוציא את השומעים ול"ש בזה אין עושין מצות חבילות איה"נ דלא שייך לומר בזה סברת הר"ן כלל, והשתא יתיישב נמי קושי' הטו"א מהי' קירא בתורה דהא מבואר בתר"י בברכות דף כ"א אהא דקאמר הש"ס למ"ד ק"ש לאו דאורייתא ודברת בם בד"ת כתיב, דלכו"ע קרא דודברת בם מיירא בד"ת אלא דלמ"ד ק"ש דאורייתא בעי' שיקרא מה"ת דוקא פרשה זו ולמ"ד ק"ש דרבנן יוצא מה"ת גם בפרשה אחרת, א"כ פשיטא דאם קורא בתורה ונתכוין לקיים מצות ת"ת יי"ח מצות ק"ש, ולא שייך בזה ענין מצות חבילות כלל, וממילא ל"ש סברת הר"ן הנ"ל, וכ"ז בנתכוין למצות קריאת התורה משא"כ בנתכוין להגיה דהא מצוה אחרת לגמרי ושייך בי' אין עושין מצות חבילות, שוב אמרי' שפיר סברת הר"ן דמב"מ מחריב בה, וא"כ שפיר משני הש"ס בקורא להגיה, ומיושב קושי' התוס' ע"נ ועיין מש"כ עוד בס"ד עפ"י סברת הר"ן הנ"ל במצות תקי"ש, ודו"ק

(ו) מבואר ברמב"ם ושו"ע סי' ס"א דאחר פסיק ראשין צ"ל בשכמל"ו ואם לא אמרו אי מחזירין אותו אי לא פליגי הב"ח והש"ג ס"ל דאין מחזירין אותו והלביש שם כתב דאפי' אמרי ולא אמרו בכוונה מחזירין איתי וכתב המג"א שם ס"ק י"א דכ"מ דעת השו"ע בריש סי' ס"ו ע"ש, וצ"ע ממשנה דהי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ה"ד אי לא אמר בשכמל"ו הא לא יצא י"ח לדעת הלבוש והשו"ע ואי אמרו א"כ הרי בהדיא דכיון לבי לצאת דבקריאת התורה או קריאה להגיה לא היל"ל בשכ"מ ושוב ראיתי שעמד בזה בחי' הפלאה על מסכתות שנדפסו מחדש ומה שתי' שם דמתני' מיירי בפרשה שניה, ומתרץ בזה גם קושי' הרשב"א אמאי לא מוקי הש"ס מתני' בפסוק ראשון דלכו"ע בעי כוונה ע"ש אבל לענ"ד היא דוחק דהא קתני מתני' והגיע זמן המקרא משמע דמקמי דקרא בתורה עדיין לא הגיע זמן המקרא א"כ א"א לומר שכבר קרא הפרשה ראשונה מכבר, עוד מצאתי בחי' מהר"ם שי"ק ז"ל על המצות שהביא קושי זו בשם תלמיד א', ותי' דמצי לומר בשכמל"ו גם אחר פרשה ראשונה, וגם זה צ"ע דלא משמע כן בשו"ע רס"י ס"ו דאיתא התם דבפסוק ראשון ובשכמל"ו לא יפסיק בהם כלל אם לא מפני היראה שיהרג משמע אפי' בין שני הפסוקים לא יפסיק, וכן משמעות הש"ס דפסחים דצריך לומר בשכמל"ו דוקא אחר שמע ישראל, כמו שאמרוהו יעקב אבינו מ"ה ובניו, ועיקר הקושי' נראה ליישב דודאי ידי ק"ש דאורייתא פשיטא דיצא י"ח אפי' בלא אמר בשכמל"ו לכו"ע ולא פליגי אלא אי יי"ח מדרבנן וא"כ שפיר איכא לאוקמי מתניתין לענין אי יצא י"ח מדאורייתא ונפק"מ לענין ספק וכיו"ב, ולפי דרכנו תפשוט מנה דלמ"ד מצות צריכות כונה מדאורייתא צריך כוונה, דאל"כ מ"ק בגמרא ש"מ מצות צריכות כוונה, הא מתניתן ע"כ לענין אי יצא י"ח מדאורייתא קאי, ומדאורייתא בודאי אין צריך כוונה, מיהא זהו יל"ת, ובעיקרא דמילתא אי מצית צריכות כוונה מדאורייתא אי מדרבנן, יבואר עוד בסייעתא דשמיא במק"א

(ז) באו"ח סי' ס' י"א מצות אצ"כ, וי"א מצות צריכין כונה שיתכוין לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה, ובמג"א ס"ג כתב בשם הרדב"ז דדוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן מצות אצ"כ, ולכאורה יקשה ע"ז ממתני' דהי' כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא, מיהא י"ל מאי אם כיון לבו לקרות כבריש פרק הי' קירא וכ"כ הר"ן שם במגילה ומה שהקשה הטו"א שם דמ"מ מכותבה דורשה קשי' לק"מ דע"ז נמי שפיר י"ל כיון לבו לקרות אבל מ"מ מסי' תר"ץ קשי' דקתני נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע לא יצא, והתם ע"כ כוונת מצוה