ערוגת הבושם על או"ח מד

הלכך בעי למיהדר לאטבולי לשם מרור, וכ' התוס' בד"ה זאת אומרת הא דלא נקט בעי למיהדר לאטבולי ולברך משום דרב חסדא אית לי' בשמעתין דמברך על אכילת מרור בטיבול ראשון והא דקאמר בבפה"א אכיל לי' היינו שאינו אוכלו לשם מצות מרור אלא לצאת ידי בפה"א עיי"ש, ולהנוב"י תמי' א"כ מאי ס"ד דר"ל טעמא דמתני' משום מצות צריכות כוונה הא לטעמך נמי תקשי לך כיין דבירך על אכילת מרור ודאי איכוון, ולמה לי' למהדר ולמיכל וע"כ משום היכרא א"כ מאי ס"ד למידק מזה דמצות צ"כ, אע"כ אפי' ברך מ"מ אכתי אין הכרח דנתכוין לשם מצוה תו נראה ראי' לזה ממה שכ' התוס' בסוכה דף מ"ו בשם הירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך אקב"ו לעשות סוכה, עשאה לאחר מברך אקב"ו לעשות סוכה לשמה, ועייי"ש במהרש"א דמפרש דברי הירושלמי דס"ל כב"ש דבעי' עשיית סוכה לשמה ואם הוא עצמו עושה סוכה א"צ לומר בברכה דעושה לשמה דמעשיו שיושב בה ומברך לישב בסוכה מוכחין דעשאה לשמה אבל אם עשאו לשם אחר והוא לא ישב בה אין כאן הוכחה משו"ה צריך שיאמר בשעת ברכה בהדי' דעשאה לשמה, ולהנוב"י אכתי ל"ל לפרש כן בהדי' ת"ל דברכה בעצמה מוכחת כן לשמה, מיהא גם בלא הנוב"י נמי דברי המהרש"א מרפסין איגרא, כיון דמברך על עשייתה הרי מוכח מתוכו דעשאה לשמה, ולהנוב"י כש"כ דקשי' טפי

(ג) והנה מדכתיב על לבבך, נפק"ל בר"פ הי' קורא דצריך כוונת הלב. אלא דפליגו תנאי ואמוראי עד היכן צריך כוונה, ומבואר בחי' הרשב"א ובשאר קדמונים דאין זה ענין לפלוגתא אי מצות צ"כ או לא, דזה מיירי לענין כוונת לצאת י"ח מצוה, ומקרא הנ"ל ילפי' דבעי' כוונת הענין, אלא דהרמב"ן בס' המלחמות פ"ג דראש השנה ע"ש מאן דמפרש תרי גווני בכוונה לא צהיר ולא חוור, אלא כלהו הנהי תנאי ואמוראי דפליגן ברפ"ב דברכות עד היכן צריך כוונה בק"ש כלהו ס"ל מצות צריכות כוונה, והוכיח מזה כשיטות הרי"ף דפסק מצות צריכות כוונה ועיין בטו"א שהרבה להשיב על הרמב"ן חבילות קושיות, ומכללם ממה דאמרי' התם אר"י עד על לבבך בעמידה רי"א כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר"י לטעמי' דאמר כל הפרשה כולה צריכה כוונה, ואי כוונה זו כוונה לצאת היא מאי קאמר ואזדא לטעמי' אטו למ"ד מצות צריכות כוונה יהיו כל המצות צריכות עמידה, ועוד אמאי קתני סתמא אם כיון לבו משמע דקאי על כל הג' פרשיות הא ליכא למ"ד דבעי' כוונת מצוה בכל הג' פרשיות ע"ש שהקשה עוד כמה קושיות וכולה לק"מ דודאי מודה הרמב"ן דכוונה דפליגי בי' בר"פ היה קורא מכוונת הענין מיירי ולא מכוונה לצאת י"ח, אלא דס"ל לאידך גיסא דלמ"ד מצות אין צריכות כוונה א"כ לא הקפידה תורה אלא אמעשה המצוה הה"נ דלא בעי' כוונת הענין, אבל ודאי מאן דס"ל מצות צריכות כוונה, בעי' שיכוין בק"ש כוונת הענין וגם כוונת המצוה ובזה ל"ק כל הקושיות הטו"א למעיין שם, אלא דאי קשיא הא קשיא לי לשיטת הרמב"ן הנ"ל לדידי' הא למ"ד מצות אין צריכות כוונה אפי' כוונת הענין נמי לא צריך, א"כ האי על לבבך דכתב רחמנא בק"ש מאי דרשית בי' הא ע"כ משמעו ומדרשו על כוונת הלב קאי, ואין לומר דבק"ש דאית בי' קבלת עומ"ש כו"ע מודו דצריכות כוונה, א"כ מאי קאמר ש"מ מצות צריכות כוונה, לימא בק"ש שאני ועיין בחי' פנ"י שם

ותו א"כ שוב מאי מייתא הריב"ן ראי' מכל הנהי תנאי ואמוראי לשיטת הרי"ף דקיימ"ל מצות צריכות כוונה הא י"ל בק"ש שאני דכתיב על לבבך ואית בי' מלכות שמים, וצריך לומר דס"ל לרמב"ן האי על לבבך דילפי' מני' דצריך כוונה ס"ל למ"ד מצות אצ"כ דאינו אלא למצוה ולא לעיכוב, ואיה"נ דבכל מצות האמורות בתורה צריך כוונה לכתחילה, ולא פליגו אלא לענין דיעבד, ומ"מ קשיא לי לשיטת הרמב"ן הנ"ל דלדידי' ע"כ צ"ל דר"מ ס"ל מצות צריכות כוונה, דהא איהו ס"ל בפ"ב דברכות ע"כ צריך כוונת הלב וכ"כ הרמב"ן להדיא שם בס' המלחמות פ"ג דר"ה א"כ בר"פ המוציא תפילין דס"ל לר"מ מכניסן זוג זוג אבל טפי לא, ולכלהו אוקימתי דהש"ס מבואר דטעמא דמ"ד הנ"ל משום דטפי מזוג א' איכא בל תוסיף, והו"ל משאוי, והשתא אי ס"ל לר"מ מצות צריכות כוונה א"כ כש"כ דלעבור בעי כוונה, כמבואר בש"ס, וא"כ קשיא לר"מ אמאי זוג א' אין טפי לא לא לתכוין ולא יעבור על בל תוסיף, מיהא לפי מש"כ המג"א בסי' ש"א ס"ק נ"ד בשם המהרש"א דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג א' דלא שרי לי' יותר ממלבושי בחול, א"כ ניחא שפיר, ומהנ"ל הכרח לסברא זו, אלא דלפי"ז קשיא לי לאידך ניסא, דהא המג"א הקשה שם א"כ למה לי' להש"ס לומר דפליגו אי שבת זמן תפילין או לא דהמ"ל דת"ק ס"ל לאו זמן תפילין, ואפ"ה דוקא זוג א' כסברת המהרש"א הנ"ל, משום דבלא"ה מוכח דמתני' ס"ל כר"מ דשבת תמן תפילין, ולהנ"ל נהי נמי דמתני' כר"מ מ"מ הא לר"מ בלא"ה צריך לאסוקי לסברא הנ"ל מטעם אחר כיון דשמעינן לי' לר"מ דס"ל מצות צריכות כוונה, א"כ ליכא בל תוסף וע"כ הטעם משום דלא שרי לי' יותר ממלבושו בחול וצע"ג

(ד) כתב הרבנו יונה ספ"ק דברכות גבי פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דאפי' למ"ד מצות אצ"כ הנ"מ במצוה שי"ב מעשה, אבל במצוה דתליא באמירה בלבד לכו"ע מצות צ"כ עיי"ש, והנה כבר הקשו על זה רוב המפרשים א"ב מ"פ הש"ס ר"פ היה קורא ממתני' דהיה קורא בתורה אם כיון לבו יצא ש"מ מצות צריכות כוונה הא י"ל שאני ק"ש דתליא באמירה, עיין בס' טורי אבן פ' ראוהו ב"ד, ובפר"ח סי' תקפ"ט, וכן ביום תרועה שם בר"ה, ולכאורה דל"ת דרבנו יונה ל"ק הכא אלא לענין כוונת הענין, ולמאי דס"ד הש"ס דהאי אם כיון לבו היינו כוונה לצאת שפיר פריך: אבל באמת א"א לומר כן חדא דלשון רבנו יונה לא משמע הכי דא"כ לא הו"ל לחלק אלא בין כוונת ענין לכוונת מצוה, ותו דהאי דפתח בשיכרא וסיים בחמרא ע"כ לאו מכוונת ענין מיירי, דמה שפתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים בחמרא אינו מפסיד כוונת הענין כלל דאכתי הו"מ לכוין דעתו לכוונת הענין להודות ולהלל למי שברא אלה, והנה כעין חילוק הנ"ל כתב גם ההמ"ג בה' חומ"צ קצת באופן אחר ליישב הא דפסק הרמב"ם כפאו ואכל מצה יצא, ואלו בתק"ש פסק התוקע לשיר לא יצא וכתב ההמ"ג דבשופר כיון דעיקר המצוה תלי' בשמיעה והו"ל אין בו מעשה בזה ס"ל להרמב"ם דצריך כוונה עיי"ש, ועפי"ז הי' מקום ליישב קושיא הנ"ל דהש"ס פריך שפיר אליבא דרבה דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא, ש"מ דל"ס לי' לחלק בין מידי דתליא במעשה או לא א"כ שפיר מקשה מהיה קורא בתורה, וכן ברפ"ב דברכות דקאמר ש"מ מצות צריכות כוונה, הקושי' לרבה הנ"ל ומדוייק בזה הא דפירש"י שם ותיקשי לרבה דאמר התוקע לשיר יצא ולכאורה לא הוי צריך לפרש כן דהא בלא"ה הוי מצי לפרש דהש"ס רצה לפשוט מזה הך דינא דמצות צריכות כוונה דפליגי בי' תנאי בע"פ גבי אכלו בלא מתכוין, ולהנ"ל ניחא דבאמת א"א לפשוט מזה אלא לאפוקי מדרבה הנ"ל דס"ל גם במצוה דלא תליא במעשה מצות אין צריכות כוונה, אלא דאכתי אין כל זה מספיק דהא גופא קשיא כיון דרבה ס"ל זאת אומרת התוקע לשיר יצא, א"כ מנ"ל לחלק בזה מדעתא דנפשי', ונ"ל בס"ד דהנה בש"ס דר"ה דף כ"ח א"ל אביי לרבה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, א"ל שאני אומר מצות א"ע עליהן אלא בזמנן,