ערוגת הבושם על או"ח מג

חוניו לאו בית ע"ז הוי מ"מ מאוס לגבוה ע"כ אין לזוז מדב"ק בזה, ומה שטוען שלא ידע מאיסור זה, הוא דבר המוכחש מהחוש, הלא דבר זה כבר נודע ומפורסם לרבים, ואפי' תינוקות של בית רבים יודעים אותו, ששחיטות ובדיקות ודברים הנוגעים לענין היהדות כת של הנעאלאגען ושטאט- עסקווא נאסר מכל הרבנים דמדינותינו ונתקבל מכל האר- טאדאקסען דמדינותינו לחוק ולא יעבור ומה שטוען שכעת רצונו לעשות תשובה הנה ודאי אין לך דבר שעומד בפני התשובה אבל אין זה אלא לענין מה שנוגע בינו לבין המקום אבל להיות ש"ץ וחזן לירד לפני התיבה כמבואר במהר"ם שי"ק שם דהו"ל דומי' דכהנים ששימשו בב"ח וכן מבואר בשו"ע סי' נ"ג דעכ"פ אין פירקו נאה ע"כ חלילה לקהל עדת ישורין כקהל עדתכם להעמיד ש"ץ כנ"ל, כ"א בעמוד והוצא קאי, ואז יוחזר עטרתכם ליושנה, ותפארתיכם כבראשונה, פרוח תפרחו כשושנה, עד קיבוץ נדחי כי מכה, לעיר הצדק פריה נאמנה, כנה"ר וכפש הדושו"ט ושתוה"ק בלונ"ח ע"ע

סימן טז

בענין מצות ק"ש ואם צריכה כונה

(א) כתב הרמב"ם בפ' מה' ק"ש וכ"פ בשו"ע סי' ס' הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא י"ח והשאר אם לא כיון לבו אפי' הי' קורא בתורה או מגיה הפרשיות אלו בעונת ק"ש יצא, והוא שכיון לבו בפסוק ראשון עכ"ל, והוא תמוה מאוד כמו שהקשה הכ"מ דהא בש"ס ר"פ הי' קורא תנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואמרי' עלה ש"מ מצ"כ ומשני מאי כיון לבו לקרות, לקרות הא קא קרי, בקורא להגיה, והנה בכ"מ תי' דדברי הש"ס דמוקי לה בקורא להגיה היא לפי הס"ד אבל למאי דקיימ"ל כר"מ דפסוק ראשון צריך כוונת הלב ולא יותר, אבל פסוק ראשון בעי כוונה גמורה וכיון דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפי' קרא להגיה ל"ל בה, והשתא מאי דתנן אם כיון לבו יצא היינו בפסוק א' אפי' קרא שאר פרשיות להגיה יצא, ואם לא כיון בפסוק א' אפי' קרא כל הפרשיות שלא להגיה לא יצא, כ"ה תמצית דברי הכ"מ, וראיתי במחהש"ק סי' הנ"ל שם שכתב בטעמא דהכ"מ דס"ל כהרשב"א, דפסוק א' לבד הוי דאורייתא ומכאן ואילך הוי דרבנן וס"ל כמש"כ המג"א ס"ק ג' בשם רדב"ז דבמצוה דרבנן א"צ כוונה, אבל באמת צ"ע דמלבד שמדברי הרמב"ם פ"א מה' ק"ש לא משמע כן וגם מלשון הכ"מ במקומו מבואר דלאו משום דנחית לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן כתב כן דהא כתב וז"ל דהיא הנותנת דלמאי דהוי ס"ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהת כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר הפרשיות אפי' קורא להגיה ל"ל בה ע"ש, וא"כ בודאי צ"ע להבין החילוק בזה

והנלענ"ד בס"ד ליישב שיטת הרמב"ם בזה, לפי מש"כ בנוב"י חיור"ד סי' צ"ג ע"ש שהאריך בענין אמירת לשם יחוד, והאריך לסתור דעת השואל דהוי ס"ד לאתוי' ראי' מריש זבחים דבגט צריך שיאמר בפי' לשם גירושין, וקאמר בנוב"י דאדרבא משם ראי' לסתור דהא מחלק שם בין גירושין לאשה משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל סתם קדשים לשמן קיימא, וא"כ מצות שלנו קדשים נינהו קדשי גבוה וסתמא לשמן עומדים ע"ש, וראיתי בס' שערי תפילה להגה"ק בעל באוו"ח שהרבה להשיב על הנוב"י בזה וכתב דאישתמיטתי' פשטות סוגיות הש"ס והלכה מפורשת בפוסקים דר"פ ס"ל מצות צ"כ מזה מבואר דליכא לדמויי קדשים למצות בזה ולא אמרי' במצות סתמא לשמן קיימו, והחילוק בזה כי בקדשים כבר הי' בהם הדיבור והכוונה לשמן בשעת הקדש כשאמר הרי זה עולה או חטאת ולשם זה הביאן עתה וע"כ אמרי' שפיר דמן הסתם לשם זה הועלה על המזבח משא"כ בעשיית המצוה שאין שמן עלייהו מקודם ע"כ לא מהני בהו סתם בשום פנים והוא דומה ממש לגירושין ע"ש שהאריך, ואני אומר חלילה לרבנו בעל נוב"י שיטעה בדבר פשוט כזה, דאיה"נ דדברי הגאון הנ"ל נאמנו מאוד ודבריו ברורים. ומ"מ גם דברי הנוב"י כראי מוצקים דהא הנוב"י לא נחית התם אי צריך כוונה במצוה לצאת י"ח, דודאי הלכה רוחית היא בשו"ע סי' ס' הנ"ל דמצית צ"כ אלא התם בא לדין לענין אם יש לו לכוין גם כוונת נסתרות וכן לענין אמירת לשיקבה"ו על זה שפיר קאמר הנוב"י כיון שכבר נתכוין לשם מצוה כפשוטה דרחמנא ציוה לקיים מצוה זו שוב הוי מצוה זו כקדשים, וממילא אמרינן שפיר לענין כוונת לשיקבה"ו דסתמא לשמן קיימא, וזה מבואר מאוד למעיין בתשו' נוב"י שם

והשתא דאתינן להכי י"ל הה"ד בכל מצוה שיש בה כוונת ענין כגון בק"ש היכא דמכוין בפסוק שמע ישראל, שוב אפי' לא נתכוין כוונת מצוה שפיר יצא י"ח, דכיון דאיכא כוונת ענין הו"ל ע"י כוונתו כמי קדשים ושוב שייך לומר בי' סתמא לשמן קיימא לענין כוונת המצוה, ונהי דאכתי י"ל מאן לימא לן דסתמא לשם מצות ק"ש קיימא, דילמא לשם כוונת קורא בתורה מ"מ היכא דנתכוין בפסוק ראשון מיהת קבלת עומ"ש כמו שמובא בש"ס ובר"מ ובשו"ע וכיונה זו א"צ בקריאת התורה אלא בק"ש שוב אמרי' באמת לעניין הכוונה לצאת סתמא לשמן קיימא, והשתא שיטת הרמב"ם מתיישבת כמין חומר עפ"י דברי הכ"מ דודאי דלא היי ס"ד דש"ס לאוקמי מתני' דאם כיון לבו מיירי בפסוק ראשון, אי משום דלא הוי ס"ד לחלק בכך, או דהוי דחיקא לי' לאוקמי מתני' בפסוק ראשון גרידא, כמש"כ בחידושי רשב"א עיי"ש, א"כ שפיר אמרינן דאינו יי"ח בקורא להגיה, אבל למאי דקיימ"ל בפסוק ראשון צריך לקבל עליו עימ"ש ובלא"ה לא יצא א"כ היא הנותנת דבשאר פרשיות יוצא אפי' קורא להגיה, דכיון דכבר כיון בפסוק ראשון כוונת הענין שוב י"ל בשאר פרשיות דסתמא לשמן קיימא ודו"ק, (ונ"ל להוסיף עוד דהרמב"ם דייק זה מדקדוק לשון המשנה דקתני אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ולכאורה רישא דמתני' משנה שא"צ היא דלא הו"ל למתני' אלא אם לא כיון לא יצא, ולהנ"ל ניחא בס"ד דמתני' מיירי שלא כיון לבו לצאת אלא כוונת הענין וה"ק אם כיון לבו בפסוק ראשון שוב י"ל לענין הכוונה לצאת דסתמא לשמן קיימי וא"ש בס"ד.) ובמש"כ י"ל טעם נכון במה שנתקשו הקדמונים מ"ט לא תיקנו בק"ש ברכת המצוה כמו בשאר מצות, ה"נ הו"ל לברך אקב"ו לקרות ק"ש, ולהנ"ל י"ל דעיקר מה שתיקנו לברך הוא להורות על שכוונתו לקיים מצות השם, וכ"ז במצוה דלא שייך לומר סתמא לשמן, משא"כ בק"ש כיון דבלא"ה צריך כוונת ענין א"כ א"צ לברך דהא י"ל סתמא לשם מצוה קאי, ודו"ק

(ב) ועיין שם עוד מש"כ הנוב"י דכל מצוה שמברכין לפני' אין צריך תו כוונה אחרת דברכה עצמה מוכחת עלי' וצל"ע מש"ס פ' ערבי פסחים דף קי"ד אהא דתנן הביאו לפניו מטבל בחזרת וכו' ושוב הביאו לפניו מצה וחזרת, וקאמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה דאי ס"ד איצ"כ ל"ל תרי טיבולי הא טבל לה חדא זימנא א"י דמצות צריכות כונה וכיון דלאו בעידן חיובא דמרור קאכיל לי' בבפה"א קאכיל לי' ודלמא לא איכוון לשם מרור