ערוגת הבושם על או"ח מ

ה"נ דהוי דומי' בכוונת המצוה, אבל באמת גבי דבר שאינו מתכוין לא שרי' אלא אי לא נתכוין לעשות המעשה, אבל כל שנתכוין לעשות המעשה אפי' אין כוונתו לעבור עבירה אסור, ואיה"נ גם גבי מצוה כל שלא נתכוין לעשות מעשה המצוה כלל אינו אלא כמתעסק בעלמא ולא יצא י"ח, עיין מ"ש התוס' בביצה דף כ"ב בד"ה מלמטה והשתא למ"ד לעבור בב"ת לא בעי כוונה, היינו משים דהתורה אסרה המעשה של תוספות כמו שאר איסורין א"כ מאי איכפת לן אם נתכוין שלא לעבור בב"ת מ"מ המעשה העבירה מיהא עשה, **(ולפי סברא זו אפי' למ"ד מצ"כ מ"מ בב"ת עובר אפי' בלי כונה אפי' בהיפך. כונה ומ"מ צ"ע לפי סברא זו האיך אפשר לומר דלעבור בעי בונה ועי' ר"ה כ"ח עי"ש.)** משא"כ בקיום המצוה שפיר אמרי' דבהיפוך כדוכה לא יצא י"ח כיון דנתכוין שלא לצאת אינו יצא י"ח בע"כ, ודו"ק היטב

(ג) שם, אלא מחוורתא כדשנינא מעקרא, פירש"י בשבת זמ"ת דלאו זמ"ת קמיפלגו, הא דלא פי' רש"י דפליגו בדר"ש ברי"צ אי מקום יש בראש להניח שני תפילין דהיינו שינויי קמא דגמ' נ"ל עפ"י מה שהקשו התוס' לקמן ע"ב בד"ה לא ס"ד, מאי אולמי דהאי סתמא מהאי סתמא דברכות דתנן נשים ועבדים וקטנים פטורים מן התפילין, ותירצו משום דא"א לאוקמי מילתא דר"מ דאמר זוג א' אין טפי לא – אי ס"ל שבת לאו זמ"ת, אלא א"כ נימא דלא כר"ש בי"צ, ולא ניחא להש"ס לומר דאיכא מאן דפליג אדר"ש ברי"צ, א"כ ע"כ א"א לומר דמיחוורתא כדשכינא מעקרו היינו דפליגו בר"ש בי"צ, דאכתי הדר' קושי' התוס' דלקמן לדוכתה, דו"ק היטב, אלא מ"מ צ"ע אמאי לא פירש"י כדמשמנא מעקרו דפליגי אי מצ"כ, או אי לעבר בזמנו בעי כוונה ודכו"ע שבת זמן תפילין, וצ"ל כיון דקאמר בגמרא בתר הכי ומאן תנא דשמעית לי' שבת זמן תפילין, ואי ס"ד דמיחורתא כהך שינויי דכו"ע ס"ל שבת זמ"ת לא שייך לומר מאן תנא דס"ל הכי, וע"כ צ"ל דהמיחורתא הוא דפליגו בשבת זמ"ת, ותיק הוא דס"ל שבת זמ"ת, ור"ג ס"ל לאו זמ"ת, וכיון דלא אתפרש תנא קמא מאן ניהו, שייך לומר שפיר מאן תנא, ודו"ק

נקטינן מיהת דא"א לאוקמי טעמי' דת"ק דזוג א' אין טפי לא, אלא אליבא דמ"ד שבת זמ"ת דלמ"ד לאו זמ"ת ע"כ צ"ל דשנים שנים נמי, דהא לעבור שלא בזמנו לכו"ע בעי כונה, והקשה התוס' יו"ט א"כ למאי דפסקו כה"פ שבת לאו זמ"ת, אמאי פסקו דזוג א' אין טפי לא, ועי' במג"א בסי' ש"א ס"ק כ"ד דאנן לא בקיאין לכוון מקום ב' תפילין ואם יניח שלא במקומו הו"ל משאוי, וכבר כתב המחהש"ק שם דלפי מש"כ המג"א גופי' בסי' ל"ד משמע דאיהו בעצמו לא סבירא לי' כן עיי"ש וגם לפי מה שכתבו התוספות לקמן סוף דברי המתחיל לא ס"ד משמע דאין זה סברא כלל דאיכא למ"ד דלית לי' דר"ש בי"צ, וכבר הרגיש התוס' יו"ט בעצמו בזה וצ"ע על המג"א בזה, תו מה שתי' המג"א בשם המהרש"א דאפי' למ"ד לאו זמ"ת מ"מ לא התירו לו בשבת יותר ממה שהוא דרך מלבוש בחול לע"ג א"כ אמאי לא משני הש"ס דכו"ע לאו זמ"ת וטעמא דחוק הכי ומש"כ המג"א בזה דאוקימתא כמ"ד שבת זמ"ת משום דמתני' ר"מ היא דס"ל הכי' וכן כתב רבנו יהונתן על הרי"ף צלע"ג אדרבא מתני' ע"כ דלא כר"מ דמתני' קתני בד"א בחדשים אבל לא בישנים ואלו ר"מ ס"ל אחד ישנים וא' חדשים, וא"כ ודאי קושי' התוס' יו"ט כראי מוצק, והנלענ"ד בס"ד דהנה בשאג"א העלה דלמ"ד דממעטי' שבת ויו"ט מוהי' לאות מחיובא הוא דממעטי' לה, אבל איסורא ליכא וכן היא שיטת התוס' בסופ"ק דביצה עיי"ש וכ"מ שהוא שיטת רמ"א באו"ח סימן ש"ח דחשיב תפילין דבר שמלאכתו להיתר ועיי"ש במג"א שהקשה איס"ד דדוקא מחיובא ממעטי' לה. א"כ הו"ל מיהת מצוה של רשות אמאי לא אשכחן מי שהניח תפילין מעולם בשבת ויו"ט דלהוי מיהת כמו מצוה של רשות עיי"ש במחהש"ק דמפרש כן דברי המג"א

והנה קושי' זו יש ליישב כיון דצריכין גוף נקי כאלישא שש בעל כנפים, משו"ה הא מהדרינן להניחן כל כמה דליכא חיובא, מ"מ למדנו מיהת מדברי המג"א דלמ"ד מחיובא היא דממעטי' לה הי"ל כמצוה של רשות, ויש לחקור לענין בת למאי דקיימ"ל לעבר בזמנו לא בעי כוונה למ"ד מצות אין צ"כ, במצוה של רשות מהו, ונראה דתלי' בפלוגתא דהא בר"ה דף כ"ח מתיב רשב"א מניין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי ת"ל לא תוסיפו, ומסקינן כיון דאי מתרמי לי' ציבורא אחרינא הדר מברך כולי יומא זמני' הוא, ור"ש ב"א ס"ל דכיון דאי בעי מברך א"ב לא מברך הו"ל שלא בזמנו ולפי"ז י"ל למאי דאמרי' התם דכיון דאלו מתרמי לי' ציבורא אחרינא וכו' אע"ג דכיון דכבר ברך חדא זימני איכו אלא מצוה של רשות אפי"ה חשיב לי' בזמנו, א"כ מוכח דאפי' מצוה של רשות נמי הו"ל זמנו וא"כ נהי דקיימ"ל שבת ויו"ט לאו זמן תפילין מ"מ לפי מה דמבואר בתוס' ספ"ק דביצה דדוקא מחיובא הוא דממועט ולאו דאיסורא היא א"כ לפי דברי המג"א הנ"ל הו"ל מצוה של רשות ולפי מה דמבואר מש"ס ר"ה הנ"ל א"כ הו"ל נמי בזמנו ולעבור בזמנו הא לא בעי כוונה ושפיר ס"ל להפוסקים דזוג א' אין טפי לא, והא דל"ק הש"ס דכו"ע לאו זמ"ת וטעמא דרבן גמליאל כנ"ל משום דבעי לתרוצי אפי' אליבא דר"ש ביא דס"ל שם בשמעתא דר"ה הנ"ל כיון דאי בעי מברך אי בעי לא מברך הו"ל שלא בזמנו, אבל למאי דמסיק שם הש"ס דזהו מקרי זמנו א"כ אפי' למ"ד שבת ויו"ט לאו זמ"ת מ"מ עובר בב"ת, כן נראה לי נכון בס"ד

, א"נ י"ל דהא מבואר בשאגת ארי' דהחילוק בין אי ממעטי' שבת ויו"ט מתפילין מקרא ושמרת או מוהי' לאות דלמ"ד דממעטי' מושמרת איסורא נמי איכא משא"כ למ"ד מוהי' לאות לא ממעטי' לי' אלא מחיובא א"כ י"ל דלא מצי הש"ס למימר דר"ג ס"ל לאו זמ"ת. דהש"ס הוי ס"ד דלמ"ד לאו זמ"ת כו"ע ממעטי' לי' מושמרת וכן הוי ס"ד הש"ס במנחות דף לו ע"ש, אבל למאי דמסקי' דאיכא למ"ד דמוהי' לאות גרידא הוא דממעטי' שבת ויו"ט, וכן פסק הרמב"ם כרע"ק, כמבואר בכסף משנה א"כ דוקא מחיובא ממעטי' לי' אבל איסורא ליכא וממילא שפיר איכא בל תוסיף ונהי דהמחבר בסי' ל"א פסק כהזוה"ק דאסור להניח תפילין בשבת ויו"ט משום זלזול, מ"מ י"ל דהזוה"ק נמי ממעט לי' מושמרת, והא דקאמר טעמא משום זלזול דאות שבת ויו"ט היינו משום דר"ש לטעמי' דדריש טעמא דקרא, אבל לעולם אימא לך מאן דלא ממעטי' מושמרת אלא מוהי' לאות גרידא י"ל כשיטות התוס' הנ"ל דמחיובא הוא דממעטי' לי', ונהי דהמחבר בסי' ל"א פסק בזה דאיסורא כמי איכא משום זלזול האות, היינו משום דנקיט לחומרא כטעמי' דזוה"ק הנ"ל, אבל היכא דנפיק מכיה קולא בזה נקטי' לחומרא דאיסורא ליכא, ולא ממעטי' לי' אלא מחיובא וכשיטת התוס' ספ"ק דביצה וא"כ הו"ל כמו בזמנו דאיכא ב"ת, כנ"ל נכון בס"ד, ואף דקיימ"ל באו"ח סי' ס' דמצות צ"כ, א"כ לעבור אפילו בזמנו בעינן כוונה מ"מ י"ל הא נמי לחומרא אבל לקולא לענין בל תוסיף בלא כוונה שפיר י"ל דנקטי' לחומרא כמ"ד מצות אין צ"כ ועובר בב"ת בזמנו אפי' בלא כוונה וא"ש בס"ד

ת"ק סבר מצות אין צריכות כוונה, עיין פרמ"ג סי' ס' באשל אברהם, דמס"ל למ"ד מצות צ"כ, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ומכאן מוכח בהדי' דמדאורייתא הוא דאי ס"ד מדרבנן א"כ מדאורייתא עובר אפי' בלא כוונה וא"כ לר"ג אמאי מותר שנים שנים הא עובר מדאורייתא בב"ת, וצ"ע על הפרימ"ג שלא התעורר מזה: