ערוגת הבושם על או"ח לט

בסייעתא דשמיא נכון ודו"ק

(ד) קיימ"ל שבת לאו ז"ת לריה"ג ממיעוטא דמימים ימימ' ולרע"ק מוהיה לאות לאפוקי שבת ויו"ט דהם עצמן אות, ועי' ב"י בסי' כ"ט מספק"ל אי איכא איסורא אליבא דמ"ד דממעטי' מוהיה לאות ועיי"ש בטו"ז פשיטא לי' מלשון הרא"ש דאיסורא נמי איכא ועיי' במג"א סי' כ"ט וסי' ש"ח, ויבואר עוד בס"ד לפנינו ובשאג"א סי' מ"א האריך להביא ראיות דאיסורא ליכא מחמת עצמו אלא משום שמא יצא בהם לרה"ר, כיון דלמ"ד שבת לאו ז"ת ליכא בשבת איסור היסת הדעת וממילא חיישי' שיצא לרה"ר, וא"כ בשבת הוא דאסור אבל בי"ט דליכא איסור הוצאה באמת מותר, ולפי"ז לא מיתסר אלא לרב דאמר כל מה שאסרו חכמים לצאת לרה"ר אסרו אפי' בחצר, אבל לר"ע ב"ש איה"נ דבחצר מותר והה"ד לרמב"ם דס"ל דרב לא מיירא אלא בחצר שאינה מעורבת אבל בחצר המעורבת לא, א"כ ההד"כ תפילין לא מיתסר בחצר המעורבת וכ"ש בבית, והקשה השאג"א על זה קושי' עצומה מהא דאמרי' בש"ס סנהדרין ספ"ז דף ס"ח גבי כשחלה ר"א נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפילין גער בו משום האיך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות, ופירש"י דקסבר שבת לאו זמ"ת ואסור להניחן שמא יצא בהן לר"ה ע"כ, ולשיטת הרמב"ם הנ"ל דהא דאסור בחצר אליבא דרב דפסקי' כוותיה היינו בחצר שאינו מעורבת אבל לא במעורבת א"כ כש"כ בבית דליכא שבות א"כ למה ליה לר"א לחלוץ תפילין משום שבות כיון דלא ז ממק"א, וקושי' זו הקשה ג"כ בס' שעה"מ, ועיי"ש מה שנסכוונו בתירוצם לד"א, אבל התי' דחוק מאוד עיי"ש

ולענ"ד נראה בס"ד, ליישב בהקדים ראי' השאג"א דע"כ למאן דממעט שבת ויו"ט מוהיה לאות ע"כ צ"ל דאיסורא ליכא דאל"כ תיקשי מתני' דלא יצא בתפילין ואם יצא אינו חייב חטאת, ואמרי' בגמרא אר"ס ל"ת אלדמ"ד שבת זמ"ת אלא אפי' אליבא דמ"ד שבת לאו זמ"ת נמי אח"ח, מ"ט דרך מלבוש עבידי, ואיס"ד דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין איסורא נמי איכא, א"כ נימא דאתי איסור תפילין ומשוי עלי' משא כדפירש"י בעירובין ר"פ המוציא דאתי איסור ב"ת ומשוי עלי' משא, אע"כ דאליבא דמ"ד דממעטי' מוהיה לך לאות ליכא איסורא ושפיר קאמר ר"ס דאליבא דמ"ד שבת לז"ת א"ת חטאת עיי"ש, והנה לכאורה איכא למידק נהי דאיסורא ליכא מ"מ עכ"פ נימא דעובר על ב"ת ואכתי ליתא איסור ב"ת ולשוי' משא מיהא לק"מ דהא קיימ"ל לעבור שלא בזמנו בעי כוונה, אלא דמ"מ אי קשיא הא קשיא לי, לפי מש"כ הרשב"א ברפ"ב דברכות דבכל דוכתי דאמרי' מצות צ"כ אין צריך שיתכוין מתחלה וע"ס דסגי במתכוין בתחילת המצוה, ושוב סגי בעושה סתם דהכל נמשך אחר ההתחלה, א"כ ה"כ נימא היכא דיש עליו התפילין מע"ש דעכ"פ בשעת הנחתן הוי קמתכוין שוב מהני הכוונה על כל משך זמן שישנם עליו וא"כ אכתי לעבור עליו בב"ת, ושוב ליתא איסור ב"ת ולשיי' עליו כמשא, ולכאורה אמאי אמרי' היה בא בדרך וקידש עליו היום מניח ידו עליהן וכו' ואמאי הא כל כה"ג איכא איסור ב"ת, וי"ל דעכ"פ היפוך כוונה ודאי מהני וי"ל איה"נ מהיי"ט מניח ידו עליהם, **(בגמ' שבת לא מיירי בהניח ידו עליהן וצ"ל דגם שם מיירי בהיפך כונה.)** לאורוי דאיננו מניחם לשם תפילין והו"ל כמו היפוך כוונ' וליכא איסור ב"ת, וע"כ צ"ל כן דאל"כ תיקשי לשיטת הרמב"ם דס"ל כל שהי' עליו מעיקרו הלכה ומורין כן כל היכא דהוא לנטרן א"כ למה הוצרך להניח ידו עליהן ולהנ"ל ניחא בס"ד, מיהא תינח היכא דאיכא היפוך כוונה אבל היכא דלא מכוין להיפוך אכתי איכא ב"ת, ולפי"ז י"ל התם בעובדא דר"א דחלה וסבר הורקנוס בנו שדעתו נטרפה א"כ שוב איכא ב"ת, **(ל"ז להבין דהא אם דעתו נטרפה בלא"ה פטור מן המצוות ול"ש הני חששות כש"כ איד"ר שמא יצא לרה"ר אבל הא כשנכנס הורקנס לא הי' חושב שנטרפה דעתו ח"ו כדאיתא שם בגמרא.)** וממילא כשיצא לר"ה איכא חיוב חטאת דאתי איסור ב"ת ומשוי עלי' כמשא, ולפי"ז ניחא בס"ד דעד כאן ל"ס לי' לרמב"ם דדוקא בחצר שאינה מעורבת איכא איסורא, דהיינו בהני מילי דאי נפיק בר"ה ליכא חיוב חטאת אבל בתפילין היכא דהויין עליו מבעוד יום דאז איכא איסור ב"ת אם אינו חולצן אתי איסור ב"ת ומשוי עלי' משא, ובשבת חייב חטאת מש"ה שפיר גזרי' אפי' בחצר המעורבת ובבית, ושפיר קאמר ר"א דמניחין איסור שבות. כנלענ"ד נכון בס"ד, ואין להקשות אכתי אמאי לא נקיט ר"א איסור ב"ת די"ל עפ"י מש"כ הטו"ז בסי' ל"ד דאיסור ב"ת ליכא אלא היכא דהוי מוסיף גורע אבל היכא דאינו גורע לא הוי ב"ת אלא מדרבנן, ומ"מ ע"כ צ"ל דאפי' איסור ב"ת מדרבנן נמי משוי לי' כמשא, כדמוכח מפירש"י בעירובין, וכיון דגם ב"ת אינו אלא מדרבנן. עדיף למינקט שבות דשבת, ומתיישב שפיר בס"ד קושי' השאג"א והשעה"מ לשיטת הרמב"ם ודו"ק היטב

סימן י"ג

בענין שבת ויו"ט לאו זמן

תפילין

(א) גרסינן בעירובין דף צ"ה, המוציא תפילין מכניסן זוג זוג וכו', בד"א בישנות אבל בחדשות פטור, פירש"י פטור מלהכניסן דילמא קמיע הן, צ"ע הא מסקינן לקמן דלכו"ע לא טרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין וטעמא דמתניתן משום דאסור לעשות קשר ולמה פירש"י שלא כהלכה, ועכ"פ הו"ל לומר ולקמן מפרש טעמא, ועיין לקמן בשמעתין בס"ד, וגרסינן עלה בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר"מ וכו', קשיא לי מאי פריך הש"ס הא איכא למימר טעמא דת"ק משום דס"ל שבת זמ"ת וא"כ בטפי מזוג א' איכא משום בל תוסיף דהא לקושטא דמילתא טעמא דמ"ד זוג א' אין משום ב"ת הוא, וא"כ אין לו דמיון למאי דס"ל לר"מ לובש כל מה שיכול ללבוש וצ"ל דהמקשן לא בעי למימר טעמא משום ב"ת דמשמע לי' דס"ל לסת"מ שבת לאו זמ"ת דהכי סתם לן תנא בפ"ג דברכות נשים ועבדים וקטנים פטורין מתפ' ועיין לקמן דף צ"ו בתו' ד"ה לא ס"ד משו"ה פריך שפיר דליכא למימר טעמא דמתניתן משום ב"ת דהא שלא בזמנו בעי כוונה, והשתא יתיישב לן שפיר בס"ד קושי' התוס' בד"ה לימא דאברייתא דלקמן דקתני בהדיא דרמ"א מכניסן זוג זוג הו"ל למפרך דר"מ אדר"מ ולמאי דפרישית ניחא בס"ד דלא מצי למפרך דר"מ אדר"מ דהא ר"מ ס"ל בהדיא שבת זמ"ת וא"כ לק"מ משום די"ל הכא טעמא משום ב"ת משא"כ על המשנה שפיר פריך, ומ"מ למדנו מיהת דהמקשן ע"כ הוי ס"ל דשבת לאו זמ"ת דאל"כ אין מקום לקושייתו, ואפי"ה משני הש"ס דלא שרי לי' טפי מדרך מלבושו בחול א"כ ראי' ברורה מכאן לסברת המהרש"א לקמן דף צ"ו ע"ב והובא במג"א בסי' ש"א ס"ק ליישב פסק הלכה דקיימ"ל שבת לאו זמ"ת ומ"מ פסקו כה"פ דזוג א' אין טפי לא וכתב המג"א ליישב עפ"י סברת המהרש"א הנ"ל ומכאן ראי' ברורה לזה ועיין לקמן בס"ד

(ב) שם דכו"ע שבת זמן תפילין והכא במצות צ"כ קמיפלגו, וכו' ק"ל לשיטת הרשב"ם דאפילו למ"ד מצ"כ מ"מ בהיפוך כוונה ודאי לא יצא, א"כ אפי' למ"ד מצות אצ"כ אמאי זוג א' אין טפי לא הא מצי לכוין להיפוך, ונראה לי בסייעתא דשמיא דלא שייך זה אלא לענין לצאת י"ח, אבל לענין ב"ת לעבור בב"ת לא בעי כוונה, אפי' היפוך כוונה לא מהני, וטעמא דמילתא נ"ל, דלכאורה צריך להבין למ"ד מצות א"צ כוונה מ"ש ממאי דקיימ"ל לענין איסורין דבר שא"מ מותר ה"כ הו"ל למימר לענין מצות דכל שלא נתכוין לא יצא י"ח, אבל באמת לק"מ דאי הוי אמרי' בדבר שאינו מתכוין מותר היינו שלא נתכוין לעבור עבירה