ערוגת הבושם על או"ח לח

בהן, ומברך עליהן, ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה, רי"א עד שתכלה רגל מה"ש, וחכ"א עד זמן שינה, ומודים חכמים לריט"ק שאם חלצן ושקעה חמה שוב אין מניחן, ופירש"י שם דא"ח ומניחן משום דלילה לאו זמ"ת, והתוס' סברו דס"ל לילה זמן תפילין אלא דפלוגי בהרחקה דעבדי רבנן משום חששא דילמא יישן בהם ע"ש, ונ"ל בס"ד דמה שהכריחו לרש"י לפרש דס"ל לאו זמ"ת, ולא פי' כהתוס' משום דס"ל כשיטת רבנו פרץ שהובא בטואו"ח סי' ל' דהמשכים לצאת לדרך, ומניח תפילין קודם אור היום מברך עליהם ע"ש, וטעמא דמסתבר הוא דלמ"ד לילה זמ"ת א"כ מה"ת חייב להניח תפילין אלא דחכמים גזרו שמא יישן בהם, וכיון דבמשכים לצאת לא שייך חששא דשמא יישן, או משום דלשמרן לא גזרו רבנן, א"כ מהיכ"ת לא יברך עליהם, וזה למ"ד ז"ת אבל למ"ד לילה לאו זמ"ת ומה"ת לאו זמנו הוא ל"ש לברך עליהם אפי' אם מניחן כדי לשמרן, ולפי"ז ע"כ צ"ל דברייתא דקאמר וכשיגיע זמן מברך עליהם ע"כ ס"ל לילה לאו זמ"ת ואיס"ד דהנך תנאי דס"ל עד שתכלה רגל מן השוק או עד שעת שינה ס"ל לילה זמן תפילין, א"כ לפלוגי נמי ברישא דמשכים לצאת לדרך מברך עליהם מיד, אע"כ דס"ל לילה לאו זמ"ת, וניחא דהוכרח רש"י לפרש כן כנ"ל נכון בס"ד, והשתא ממילא ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם דאפי' למ"ד לילה לאו ז"ת אין אסור אלא להניחן, אבל אין צריך לחלצן דהא מוכח כן מדס"ל לריע"ק עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים ס"ל עד זמן שינה, מכלל דאין צריך לחלצן אלא מדרבנן וזה נ"ל ראי' נכונה מאוד בס"ד משום דמשמע לי' להרמב"ם וכן היא שיטת רש"י הנ"ל דכיון דלילה לאו ש"ת ממעטי' מקרא דמימים ימימה, אמרי' דאיסורא דהנחת תפילין בלילה דומי' דמצותה ביום. מה מצותה ביום המצוה היא ההנחה לכתחלה, דודאי פשיטא דאם הי' התפילין עליו בלילה, לא מקיים המצוה ביום שלאחריו עד שיסירם ויניחם מחדש כיון דמפסקי לילות א"כ בטלה מצותה, ולא מקיים מצות תפילין עד שיניחם בזמן חיובא **(לפום ריהטא אינו מובן כונת אאמו"ר דהא מכאן ממקומו מוכח להיפוך דהא רש"י ס"ל בשיטת ת"ק לילה לזאת כמש"כ אאמו"ר כאן ואפי"ה מניחם בלילה וכשיגיע זמנם ממשמש בהם לבד וא"צ להסירם ולהניחם מחדש מיהא באמת אתי' שפיר דכרי אאמו"ר דרש"י שם במנחות ד"ה ממשמש בהם כתב וז"ל דהו"ל כאלו מניחם מחדש וא"ש.)** ה"נ האיסור להניח בלילה היינו אם מניחם לכתחילה אבל אין מן הצורך להסירם כנ"ל בס"ד ודו"ק

(ג) הרמב"ם לא הביא בחיבורו הא דאמרי' בגמרא אם לשמרן מותר, והקשה השאג"א הא בש"ס ליכא מאן דפליג על ר"א בהא, וליכא למימר דר"א לא שרי אלא בהיו מונחין עליו מעיקרו אבל לכתחילה אסור לו להניחן אפי' לשמרן, ז"א דהא ר"א קאי אמאי דקאמר המניח תפילין לאחר שקה"ח יח עובר בעשה ולהרמב"ם ליכא עשה אלא במניחן לכתחילה א"כ מוכח דהא דקאמר לשמרן מותר מיירי אפי' להניחן לכתחילה, וא"כ תמוה הרמב"ם מאוד, ועיי' מש"כ השאג"א בזה תי' כו"פ, תו הקשה על הרמב"ם הנ"ל דס"ל לשמרן נמי אינו מותר אלא בהיו עליו מעיקרו, אלא דבזה הלכה ומורין כן, ובשלא לשמרן נמי אין צריך לחלצן וזה הוא דאין מורין עיי"ש, והקשה השג"א מש"ס ספ"ק דביצה דאמר אביי תפילי הואיל ואתי לידן אימא בי' מילתא, הי' בא בדרך ושקעה עה"ת מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו, וכו' הי' בא בדרך וקידש עליו היום וכו', ופרכי' עלה והתניא עד שמגיע לבית הסמוך לחומה, ל"ק הא דמנטרן הא דלא מנטרן אי לא מנטרן מאי ארי' בהיו עליו, אפי' מחת אארעא נמי, דהתנן המוציא תפילין וכו' ולשיטת הרמב"ם מ"פ הגמרא הא י"ל במחתן אערעא כיון דאיכא איסורא דאורייתא להניחן בלילה אפי' לנטרן נמי אסור, משא"כ בהיו עליו מעיקרו דליכא איסורא מדאורייתא משו"ה מותר וכמו שהיא באמת שיטת הרמב"ם ועי' שאג"א מה שתי' בזה

ונלענ"ד בס"ד ומתחילה נבאר טעמא דהרמב"ם דלא פסק כר"א דלשמרן מותר אפי' להניחן לכתחילה, דהנה כבר ביאר השאג"א בטעמא דאמרי' לשמרן מותר ע"כ צ"ל דלאו דוקא לשמרן, דאטו בקרא כתיב חילוק בין לשמרן או שלא לשמרן וע"כ צ"ל דס"ל להאי מ"ד דהתורה לא אסרה להניח תפילין בלילה אלא דומי' דיום וכיון דביום מצותה שיתכוין בהנחתן הה"ד בלילה ליכא איסורא אלא במתכוין אבל לשמרן כיון דאינו מתכוין למצוה ליכא איסורא, ולשמרן לאו דוקא. אלא דנקטי' משום דאז אפי' אד"ר ליכא ע"ש, ולפי"ז נראה לי דהא דאמרי' אם לשמרן מותר היינו למ"ד מצות צריכות כוונה, אבל אם נימא דמצות אצ"כ, וא"כ המצוה מתקיימת אפי' אם מניחן בלא כוונה א"כ מוכח איפכא דאפי' לשמרן נמי איסורא להניחן ביום, והנה מבואר בההמ"ג שכ' ליישב סתירת הרמב"ם דפסק כפאו ואכל מצה יצא ובשופר פסק התוקע לשיר לא יצא דס"ל להרמב"ם דמצוה דתלי' במעשה אמרי' מצות אצ"כ משא"כ בשופר כיון דלזכרון קאתי, ולפי"ז במצות תפילין נמי יצא י"ח אפי' בלא כוונה, ממילא איסור הנחה בלילה איתא נמי אפי' בלא כוונה, וממילא מיושב שפיר קושיי' השאג"א הנ"ל בהא דלא הביא מימרא דר"א דאם לשמרן מותר דר"א ע"כ ס"ל מצות צריכות כוונה, משא"כ למאי דס"ל להרמב"ם לשיטתו דמצות אצ"כ ע"כ צ"ל דלשמרן נמי אסור והשתא יתיישב נמי הקושי' מש"ס ביצה הנ"ל, דהתם אליבא דאביי קרהטי' קושי' הגמרא עיי"ש ואביי לשיטתו ע"כ ס"ל מצ"כ דכן מוכח מהא דפריך עלי' דרבא בר"ה דף כ"ח אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה עיי"ש, ולדידי' ע"כ צ"ל דלשמרן מותר אפי' להניחן לכתחי' ושפיר פריך הגמרא אי לא מנטרן אפי' מחתו אארעא נמי כנ"ל נכון בס"ד, ודו"ק

מיהא כל הנ"ל ניחא להך תירוצא דההמ"ג דס"ל להרמב"ם מצות צ"כ אבל לאידך תי' דהרמב"ם ס"ל מצ"כ, אלא במצה ה"ט דיצא משום דהו"ל כמתעסק בחו"ע שחייב שכן נהנה ה"כ יצא שכן נהנה אע"ג דבעלמא מצ"כ, א"כ תי' הנ"ל אננו מספיק, ונ"ל בס"ד לתרץ עוד באופן אחר, דהנה בהא דלשמרן מותר כבר העיר בשאג"א מנא הא מילתא הא קרא סתמא כתיב וכבר כתבתי לעיל מש"כ לתרץ עז"ה, ולענ"ד נראה די"ל עפ"י מה שכבר כתבתי לעיל בשם התוס' בעירובין דריה"ג דממעט שבת ויו"ט מקרא דושמרת ע"כ סמוך נמי אוהי' לאות, וכ"כ הא דאסברא לה המהרש"א, והנה מבואר במג"א סי' כ"ט דלמאי דילפי' מוהי' לאות לאפוקי שבת ויו"ט שהם עצמן אות, והוי זלזול באות שוי"ט דזלזול ל"ש אלא במתכוין לשם מצוה אבל במניחן שלא בכוונת מצוה ליכא זלזול, ואין כאן איסור עיי"ש, ולפי"ז נראה לי בס"ד דמה"ט גופא שרי' כדי לשמרן גם בלילה דהא תרוויי' מחד קרא נפק"ל וכי היכא דבשוי"ט ע"כ לא אסור אלא משום והי' לאות, וע"כ לא קפיד רחמנא אלא במתכוין לשם מצוה ההד"נ בלילה משו"ה כל דמתכוין לשמרן ליכא איסורא, מיהא תינח לריוה"ג דנפק"ל גם שוי"ט מושמרת, משא"כ למאי דפסק הרמב"ם לעניין לילה לאו ז"ת כריוה"ג ולעניין שבת ויו"ט פסק כרע"ק דנפק"ל מוהי' לאות ולא מוקי קרא דושמרת למעוטי שבת ויו"ט כלל, א"כ הנך תרתי לאו מחד קרא נפק"ל ולא בחדא מחתא מחתינהו שוב אמרי' שפיר נהי דבשבת ויו"ט לא מיתסר אלא במתכוין לשם אות, מ"מ בלילה לא מסתבר כלל לחלק, ושפיר אסור אפי' לשמרן ולפי"ז ניחא בס"ד דס"ל להרמב"ם הא דאמר ר"א לשמרן לותר היינו משום דס"ל כריה"ג אבל אנן קיימ"ל כרע"ק לעניין שבת ויו"ט, וא"כ לא תלי' זה בזה כנלענ"ד