ערוגת הבושם על או"ח לג

וכו' קמוקים לה לכלהי טטפת בכל הפרשיות בהדי הדדי ה"כ הול"ל למאן דדריש טט בכתפי וכו', ולצטרך י"ב בתים ותי' דזה א"א דהא לא אשכחן בתורה שהוזכרו תפילין אלא בד' פרשיות ולא יותר ולפי"ז י"ל דזה שדקדק רש"י לפרש מכאן שכותב ד' פרשיות בד' בתים, כלומר דהתנא לא מהדר אלא למילף דלא פחתינן מד' בתים, אבל טפי מדי ודאי אי אפשר כיון דפרשיות דכתיב בהו תפילין לא אשכחן יותר, ומשו"ה דקדוק רש"י לפרש שכותב ד' פרשיות בד' בתים, כי היכא דלא תקשי לן קושי' התוס' דאליבא דרע"ק הו"ל להצריך י"ב פרשיות, וכ"ז בשמעתין דמייתא פלוגתא דרע"ק, משא"כ בש"ס דסנהדרין הנ"ל דלא מייתא אלא מילתא דר"ש לא הוצרך רש"י לפרושי לאפוקי מקושי' הנ"ל משו"ה לא זכר רש"י אלא הבתים וא"ש, ועיי' בש"ס זבחים ל"ז ע"ב בהא דבעי למימר דאהני מקרא ואהני מסורת אהני מקרא לטפוי חדא ואהני מסורת לבצורי חדא, פריך הגמרא אלא מעתה לטטפת לטטפת לטטפת לטוטפות ה"נ אהני קרא ואהני מסורת חמשה בתי בעי למיעבד, והקשה המהר"ם לובלין הא חמשה בתים א"א למיעבד דאין נזכר תפילין בתורה כ"א בד' פרשיות כמש"כ התוס' הנ"ל, ול"נ דלק"מ איה"נ וכש"כ דמוכח שפיר טפי דא"א לומר אהני מקרא ואהני מסורת דהא עיקר קושיי' הש"ס שם אינו אלא להוכיח דא"א לומר אהני מקרא ואהני מסורת, ואי אמרת דמה"ט א"א שיעשת חמשה בתים משום דלא אשכחן חמש פרשיות א"כ כש"כ דמוכח כן וזה ברור ופשוט בס"ד

(ז) מבואר בטושו"ע סעיף מ"ה דהפרשיות צריכין שיהי' זקופין מעומד בהבתים כס"ת בהיכל, וזה דלא כשיטת ר"ת דמצריך שיהי' הפרשיות מושכבין והנה בש"ס גרסי' כתבן בעור א' והניחן בד' בתים יצא, וצריך ליתן ריוח ביניהם דברי רבי וחכ"א א"צ, ועיי' בב"י סי' ל"ב שכתב בשם מהרי"א ובה"ע שמברייתא זו יראה שאין לחוש לזקופות כי האיך יוכל להוציא הפרשה מן הבית ושתעבור אל הבית הסמוך לו אם היא זקופה, אבל אם אינן זקופות אלא מושכבות שפיר מצי למיעבד הכי, מיהא במג"א ס"ק ס"ב מייתא בשם דרכי משה דמשכחת לה שהיו כתיבין בקלף זה תחת זה, ואז אפשר להעמידן זקופות וצ"ל דקדש והי' כתובים סופו של זה בצד סופו של זה ושמע כתובה ראשו בראשו של והיה וסופו של שמע בסופו של והי' אם שמוע ועיי' הציור יפה יפה במחהש"ק שם, ואני בעניי מצאתי הדבר מפורש בתוס' במנחות דף ל"ג ד"ה הא דעבידא כתבו וז"ל וכן פרשיות של תפילין נמי הי' אומר ר"ת שמניח מושכב ולא מעומד, מיהא דאמרי' לקמן כתבן על עור א' והניח בד' בתים יצא ל"ק מידי דמעומד נמי יש ליישב: ובוודאי נתכוונו למש"כ המג"א בשם דרכי משה, ואני תמה על רבותינו הרב"י והמג"א שלא הביאו דברי התוס' הנ"ל וביותר על מרן הרב"י שהביא שיטת ר"ת מדברי התוס' הנ"ל, ואח"כ הביא בשם מהרי"א ובע"ה דיש ראיי' מש"ס הנ"ל דל"ב זקופות, ולא אייתא דהתוס' בעצמם דחו ראי' הנ"ל, והא דלא חשו המדקדקין לעשות תפילין בפרשיות מונחות שלא בזקיפה כדי לחוש נמי לשיטת ר"ת בהא עיי' בתשו' נודב"י דשאני סדר הנחתן דכמה גאוני קדמאי קיימי בשיטת ר"ת, והפשוט דר"ת לא אמרו לעיכובא ובדיעבד מודה דכשרות אפי' בזקופה, משא"כ בס' הנחתן

(ועיי' בטו"ז ס"ק ל"ו דלא בעי' שיהי' הפרשיות מונחים ממש בתוך הבתים אלא אם הפרשה מכוון נגד הבית ממש ואין הפרשה עצמה תוך חלל הבית וההפסק הוא מחזיק עצמו בין החתך של עור דהיינו למעלה מן הכתב נמי כשר ועיי"ש מה שהעמיס כן בפירש"י ולענ"ד הוא דבר תמוה מאוד דלשון הברייתא כתבן בעור א' והניחן בד' בתים אין סובל כוונה זו כלל גם הדבר מצד עצמו תמוה דלא יהא צריך להניח הפרשיות בתוך הבתים ממש א"כ הני ד' בתים מאי עבידתייהו ועיי' פרמ"ג במ"ז שכ' על המג"א לא הבנתי פי' ובמחהש"ק צייר הדבר באופן שהוא נכון למבין עיי"ש)

(ח) אם כתב כל הד' פרשיות בקלף א' כשרים אפי' אין ריוח ביניהם, ועיי' מש"כ לעיל אות ה' מש"כ הד"מ והמג"א דאין ראי' מזה דהתפילין אין צריכין להיות מונח בזקיפה, ובטו"ז ס"ק ל"ו פי' בכונת רש"י שלוקח עור גדול דהיינו שלמעלה מן הכתב יש חלק גדול ובאותו חלק הוא חותך וכל חתך הוא מכוון נגד הפסק שבין פרשה לחברתה ונותן אותו החלק שלמעלה מן הכתב לתוך בית דהיינו שיעור המפסיק בין בית לבית הוא מכוון להפסיק בין כל פ' ובאמת אין הפרשה עצמה תוך חלל הבית אלא מכוון נגדו ממש וההפסק הוא מחזיק עצמו בין החתך של עור דהיינו למעלה מן הכתב עיי"ש, ותמוה מאוד לענ"ד מה שכתב הטו"ז דלא בעי' שיהי' הפרשיות בתוך הבתים והא בעינן עכ"פ שיהי' החרוצין שבין בית לבית מגיעין עד התפר כדאיתא בסעיף מ', ונהי דקיימ"ל בדיעבד כשרה אפי' בלא הגיע היינו משום דקיימ"ל כרב דימי, אבל לאביי מיהת פסול וא"כ עכ"פ לאביי היכא מתפרש ברייתא הנ"ל לפירושו של הטו"ז וצע"ג

(ט) ואמרי' בגמרא דבעי' שיהי' החריצין מגיעין עד התפר ופירש"י דקאי אחריץ שבין בית לבית, והרא"ש פי' בשם יש מפרשים דקאי על השי"ן וצע"ג הא מבואר ברא"ש דהשי"ן לא בעי' דוקא מקמטי העור דאפי' אם כותב בדיו נמי שפיר דמי א"כ לא הו"ל למינקט חריץ, דאטו מי לא סגי שיהא השי"ן נעשה בעשיית חריץ דהא משכחת לה כהנ"ל, והו"ל למנקט שי"ן צריך שיהי' מגיע עד התפר, והנה בלא הגיע נראה פשוט דכשר בדיעבד וכ"פ בשו"ע של הרב התניא ז"ל, תדע דהא בחריץ שבין בית לבית נמי קיימ"ל בשו"ע דאם לא הגיע עד התפר כשר, ומנה נשמע להנך פוסקים דמוקי לה בחריץ של שי"ן נמי אם לא הגיע לא עיכב, אלא דמספק"ל היכא דהוי תרתי לריעותא דהיינו שבין החריץ של בין הבתים ובין החריץ של שי"ן תרוויי' אינם מגיעון עד התפר מהו, די"ל ע"כ לא מכשרי' דיעבד בשו"ע סי' מ' ע"ש, אלא משום דהוי כעין ס"ס, דהא גופא אי בעי' חריצין מגיעין עד התפר פלוגתא היא בין אביי לרב דימי, ואת"ל הלכה כאביי דילמא אחרוצין של השי"ן קאי אבל היכא דשניהם אינם מגיעין עד התפר י"ל דמפסל, וצ"ע להלכה

(י) והנה בשו"ע סי' ל"ד קיימ"ל דיר"ש יוצא ידי שניהם ויניח שני זוגות תפילין, דמקום יש בראש להניח שתי תפילין ועיי' בטו"ז שכתב דצריך שיניח תפילין של רש"י מלמטה במקום עיקר הנחתן דהמעיין בש"ס ר"פ המוציא תפלין יראה דלאו מילתא פסיקא היא דהוא פלוגתא דתנאי שם עיי"ש בטו"ז, וצע"ג א"כ מאי אהני לי' הך תקנתא דיניח שני זוגות בפ"א כיון דע"כ מניח הא' שלא במקומם, והוי עדיף טפי שניהם בזה, אחר זה ויותר תמוה דלקושטא דמילתא הא קיימ"ל בהמוציא תפילין מכניסן זוג א' אבל שנים שנים לא וע"כ א"א לומר טעמא משום ב"ת דהא קיימ"ל שבת ויו"ט לאו זמן תפילין, וקיי"מל לעבור שלא בזמנו לכו"ע בעי כוונה, וע"כ צריך