ערוגת הבושם על או"ח כ

חדא מ"מ הא גופא מנלן דילמא קרא כמשמע גדילים תעשה לך מהם דוקא על ארבע כנפות, אבל אם אין צריך לכלאים אלא בכנף א' דילמא איה"נ דלא דמשום מצוה חדא אין הל"ת נדחית, מיהא לפימש"כ י"ל דתדבר"י דריש סמוכין בכה"ת וא"כ אי לא למילף אכה"ת דעדל"ת לא הוי צריך לכתוב הפנאה בציצית, וא"כ שפיר ילפינן מנה אכה"ת ובהנ"ל יתיישב כמו כן קושי' התוס' מנלן למילף מציצית דעדל"ת, אדרבה נילף משריפת קדשים ביו"ט, דאין עדל"ת, ולהנ"ל א"ש דע"כ ההפנאה דכתב רחמנא בציצית הוא לילפותא אכה"ת כולה, דלגופא לא איצטרך דת"ל משום סמוכין גרידא ודו"ק

ודע דאין להקשות על מש"כ לעיל בשם הרמב"ן דללמד עדל"ת על כה"ת צריך קרא יתרא דאל"כ הו"א דוקא הכא חידוש הוא דחידש רחמנא כן א"כ איך ס"ד למילף עדל"ת מראשו של מצורע, הא אכתי היכן מצינו למילף עני' אכה"ת ובנזיר דף כ"ח איכא מ"ד דיליף מהתם לקושטא דמילתא, ולהרמב"ן הנ"ל תיקשי דילמא דוקא התם אמרי' כן ולא בעלמא י"ל הא אמרי' בגמרא דמהתם בלא"ה א"א ללמוד דמה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל וע"כ משום דלאו שאש"ב כבר נלמוד ותקנו ובאם אינו ענין הוא דילפינן לה א"ע לגופי' תנהו עניין אעלמא א"כ שוב ליכא למיפרך מידי ודו"ק היטב

(ד) כתבו התוס' ביבמות דף ד' ע"ב דאפי' שני חוטי לבן של צמר שרי בפשתן אע"ג דאפשר במינו כדאמרי' במנחות מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר, ולבן של פשתן נמי פוטר טלית של צמר, דמגו דלבן של צמר פוטר בשל פשתן של פשתן נמי פוטר של צמר, והייני במקום דאיכא תכלת, ועיי' בש"ס מנחות דף מ' תכלת אין בה משום כלאים אפי' בטלית פטורה כגון הטיל למוטלת דכי שריא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אשתרי ועיין שם בתוס' דאפי' בלילה אין בה משום כלאים דלגמרי אשתרי עיי"ש, ותמוה לי מאוד א"כ איך מצינו למילף עדל"ת מכלאים בציצית, התם ע"כ טעמא לאו משום דחי' דהא דתי' לא שייך אלא בזמן מצותה וכ"כ היכא דלית לי' ברירא אחרינא, וכדאמרי' לעניין טומאה דחוי' דהיכא דאיכא טהורין צריך למהדר אטהורין, וכיון דהכא רחמנא שרי' לגמרי ע"כ טעמא לאו משום דעדל"ת הוא, והוא תמוה גדולה בעיני ותו ג"כ כיון דעדל"ת בכה"ת מכלאים בציצית הוא דילפי' א"כ נימא כן בכל עדל"ת דלגמרי אשתרי, ואפשר דבאמת הי"ט דרש"י דס"ל בכל עדל"ת לגמרי הותרו עיי' בברכות דף כ' בפירש"י בד"ה שב וא"ת, וכן כתב בס' הליכות עולם דעדל"ת הותר לגמרי, אבל מ"מ עדיין אינו מספיק כלל דאפי' הותר' היינו לצורך מצותה, אבל בלילה דלאו זמן מצותה וכ"כ בהטיל למוטלת לא שייך בה כלל, ואין לי ליישב קושי' זו אם לא דנימא, דעדל"ת הוי מוכח מכלאים בציצית אפי' בלא הפנאה רק ממשמעותא דסמוכין גרידא ומדכ"ר הפנאה דצו"פ ש"מ דלגמרי אשתרי גבי ציצית, וממילא מוכח שפיר עדל"ת בכה"ת כולה מדאיצטרך קרא יתירא גבי ציצית דלגמרי אישתרו דבשלמא אי בכה"ת עדל"ת שפיר איצטרך קרא בציצית. דאל"כ הו"א בציצית נמי דוקא משום דחיית הל"ת שרי ודוקא בזמן חיובא ובזמן דא"א באופן אחר, משא"כ אי בכה"ת אין עדל"ת א"כ בלא"ה הוי ידעי' דבציצית לגמרי שרי' רחמנא דהא מצד דחי' לא הוי שרי' דהא אין עדל"ת בכה"ת. אלא ודאי מדהוצרך קרא יתרא דאישתרי ש"מ דבכה"ת אמרי' עדל"ת ולפי"ז לא אמרי' להאי דינא אלא אליבא דמאן דדריש סמוכין בלא מוכח ומופנה ודו"ק

(ה) אמרי' בבכורות דף י"ז אמר ר"פ הכל מודים ברחל הבאה מן העז דצמרה פסול לתכלת. דכתיב לא תלבש שעטנז צו"פ, מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. וכי היכא דלא מיתסר בכלאים הה"ד דפסול לתכלת מדכתיב גדילים תעשה לך וכו'. וקשיא לי לפי מש"כ הר"ן בפ"ק דקידושין דמסמוכין לא מצינו למילף אלא חדא מילתא ואין זה כמו היקש דלכולי איתקש, ע"ש בדף ל"ד, א"כ האי סמוכין מבע"ל למשרי שעטנז בציצית, וא"כ איך מוכח הא דר"פ, מיהא לפי מש"כ התוס' ביבמות דף ה' ע"ב בד"ה כולהו משעטנז נפקא, שהקשו דילמא כולי לכדרבא הוא דאתי דצו"פ פוטרן שאר מינים, ותירצה דממשמנותא דקרא נפק"ל, לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך מהם א"כ י"ל הא דר"פ נמי מוכח ממשמעותיה כיון דצמר ופשתים מוכח דמיירי בצמר שלא נשתנה וע"ז קאמר רחמנא דגדילים תעש' לך מהם, אבל לפימש"כ לעיל אות ב' להוכיח מש"ס מנחות דף ל"ט בכוונת התוס' הנ"ל דעל דרשא דרבא הוא דכתבו התוס' כן אבל כלאים בציצית ע"כ איצטרך למילף מהפנאה, א"כ אכתי קשיא, ותו דאכתי תיקשי אהא דפריך הגמרא ולתדבר"י טעמא דכ"ר צו"פ הא לא"ה הו"א ציצית בכלאים אסור והא תכלת עמרא הוא וא"ר עשה תכלת בבגד של פשתן. ולהנ"ל הא בצמר רחל הבא מן העז אין בו משום כלאים, ונהי דצמרה פסול נמי לתכלת היינו מדכתיב צו"פ בכלאים, וסמיך לי' גדילים תעשה לך אבל בלא זה הו"א צמרה כשר לתכלת, ושפיר מצי למיעבד תכלת באופן שאין בו כלאים, ואין לומר אי לא הוי כתיב בכלאים צו"פ לא הוי ידעי' נמי דלית בו משום כלאים ועיקר קושי' הגמרא אינו אלא למה לי' למדרש מצו"פ ת"ל בלא"ה מוכח כן מדתכלת עמרא הוא, ז"א כיון דלתדבר"י ס"ל כ"מ שנאמר בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צו"פ, אף כל צו"פ א"כ הא גופא הוי ידעינן דבעי' צמר שלא נשתנה, מדפרט לך הכתוב באחד מהם, וא"כ ממילא מוכח דכלאים נמי לא הוי אלא בכה"ג. אבל תכלת לא הוי ידעי' דפסול מרחל הבא מן העז ושפיר הוי משכחת לה תכלת בטלית של פשתן דליכא כלאים, ושפיר איצטרך צו"פ למשרי כלאים בציצית ואפשר לומר כיון דחזינן דבכ"ד דבעי' צמר הקפיד' תורה דבעי' דוקא צמר שלא נשתנה, א"כ מסברא אמרי' דצמר של רחל הבאה מן העזים אינו כצמר כבשים אלא כצמר שאר מינים וממילא ידעי' דלאו עמרא הוא, וצמרה פסול לתכלת ועדיין צע"ג ודו"ק

(ו) הנה מדכתיב לא תלבש שעטנז וכו' וסמיך לי' גדילים תעשה לך ילפי' בגמרא למשרי כלאים בציצית, וכ' התוס' ברפ"ק דיבמות דאיפכא ליכא למימר אפי' במקום גדילים לא תלבש שעטנז, דא"כ לשתוק קרא מניה ומסברא נמי ידעי' דמהיכ"ת, והקשה המהרש"ל למ"ד עדל"ת שיב"כ ויליף מדאיצטרך קרא דאין כאו"א דוחה שבת ש"מ דבעלמא דחי א"כ הדר' קושי' התוס' לדוכתא נימא איפכא, במקום גדילים לא תלבש שעטנז, והתוס' ביבמות דף ו' הקשו כעין זה למה לי קרא בכלאים בציצית אלא דהמהרש"ל הוסיף בקושי' דנדרוש איפכא, ותי' דציצית, ליכא למילף משאר מצות, דשאני הכא דהא אפשר לקיים בטלית של צמר, ע"ש ותו קשיא לי דהא למסקנא קרא